בבית שלי יש תמונה שאי אפשר להתעלם ממנה כשנכנסים. היא תלויה בסלון, גדולה וצבעונית. זהו הציור music chamber, של תומס רובסון. פרודיה על חיי השפע, באמצעות דמויות מתקופת הרוקוקו. שימו לב לסבתא במרכז, שהמהומה סביבה לא נוגעת בה.
מעל השולחן בפינת האוכל תלויה נברשת מוזהבת שהיא ה''זנב שכשכש בכלב'' בכל החלטה עיצובית שהתקבלה בבית. הנברשת הזו הגיעה מהבית הריק של סבתא שלי, אחרי שנפטרה. יורשיה באו ופינו את הבית, ורק הנברשת נשארה תלויה בסלון, ללא דורש. אז טיפסתי על סולם וקטפתי אותה.
אחרי שתליתי אותה, כל מה שעשיתי בבית לקח אותה בחשבון. סבתא הייתה מאוד משמעותית בעיצוב הבית, אפילו שמתה מזמן וכף רגלה לא דרכה פה מעולם. הבית שלנו במנוף נבנה במסגרת של פרויקט בנייה קבוצתית, והתבקשנו לבחור מתוך מספר מצומצם של דגמים. אלו היו נתוני הפתיחה, שאתם צריך היה לעבוד.
כשבנינו אותו עוד לא הייתי מעצבת פנים, והיה לי מודל אחד ליופי – הבית הטמפלרי של סבתא. הוא עומד בקצה בית לחם הגלילית, כמו מבויש בפינה. זהו מבנה מלבני בן שתי קומות, ללא ייחודיות, יחסית לבתים הטמפלריים היפהפיים ביישוב.
בכניסה אליו היא בנתה חדר חיצוני: הוא היה מוגן בגג ובקירות צדדיים, אך נמצא לפני דלת הכניסה, פתוח החוצה, ולא התנכר לעוברים ושבים כבית שדלתו סגורה. זה היה בשבילי המקום המושלם להיות בו. חדר שהוא שעטנז של חוץ ופנים, שם התכנסה המשפחה לשעות של שיחות (כולם בבית לחם הגלילית יודעים שמשפחת בורשטיין אוהבת לדבר).
את ה''חוויה'' האדריכלית הטמפלרית אי אפשר לשחזר בבנייה עכשווית. מה שכן אפשר היה לעשות זה לתת לה לשמש כהשראה. אז בית טמפלרי אין לי, אבל החדר החיצוני שבנינו הוא המאפיין הכי נוכח בבית. הוא הוציא אותו משורת הבתים בו הוא נמצא, למרות השמירה על מאפייני הבנייה בשכונה. זה סלון הקיץ המפנק שלנו. המקום לקפה, בירה, ולפעמים – גם סיגריה, למרות שאני מנסה בלי.
גם כשנכנסים פנימה אפשר לראות מיד את ההשראה הטמפלרית. שם היו קורות חשופות, מעקה מדרגות מקושט, רצפה מאוירת ואדני חלונות רחבים. כל אלה קיימים גם אצלי, אבל אחרת. זה לא אחד לאחד, אלא רוח הדברים.
למשל, קורות הברזל החשופות בסלון, שעליהן מונחת רצפת העץ של הקומה העליונה. לעתים היא חורקת, וכל חריקה כזו משמחת אותי, כי אלו הם קולות מוכרים.
שילבתי דברים שאני אוהבת, במינונים נכונים: קצת מודרני, קצת וינטג' (כולל כיסא נדנדה מבית סבתא, שהגיע מפורק לקרשים ובעלי הרכיב מחדש), קצת אוריינטלי, קצת חומרים טבעיים כמו עץ וקש, הרבה פרגון ליצירה ישראלית ולפעמים גם משהו שכתוב על הפתק שלו: made in china.
הצבעוניות עמוקה, עזה ורכה בו זמנית. צבעים שלא מתנצלים, ומצד שני לא מסיחים את הדעת. השתדלתי לייצר מקום משפחתי נעים. כשבחרתי את הצבע למטבח עוד חשבתי על "משהו שלא יגביל אותי, שיילך עם הכל" (זה היה לפני שנרשמתי לסדנה להלבשת הבית של גילי אונגר). ירוק – אמרתי לעצמי – הוא צבע העלים, והשילוב שלו עם פרחים בכל הצבעים תמיד מעולה, מכאן שזהו צבע "נכון" למקום דומיננטי בבית, כמו מטבח.
הצהוב לארון הנעליים והמעילים בכניסה נבחר אחרי שעברתי בדרך לעבודה ליד שדה נפלא, מלא פרחי חרדל. במבט מהמטבח אל פנים הבית יש צילום של רונית אלקבץ בשמלה צהובה של אלבר אלבז (רציתי לזכור אותה בדיוק ככה, מושלמת).
למדתי שגם אם צבע נוכח בעיצוב הפנים באינטנסיביות אין הדבר אומר שהבית המוני, או רועש. גם עבודת צבע נרחבת יכולה להיות הרמונית ורגועה.
את פינת העבודה מיקמתי תחת המדרגות. כך אפשר להיות בקשר עם ההתרחשויות המשפחתיות, לעבוד בלי להיות מנותקת.
כל הפונקציות שאני משתמשת בהן ביום יום נמצאות בקומת הקרקע: הבית תוכנן מתוך מחשבה שכשהילדים יעזבו אותו לא אצטרך לטפס אפילו מדרגה אחת.
חדר השינה נמצא מעברו השני של קיר הסלון. באמצעות עיבוי הקיר החיצוני ל-55 סנטימטרים יצרתי אדן חלון עמוק במיוחד, שמשני צדיו נישות עם מדפים עמוקים. אי אפשר להגיד שהחדר פסטלי, אבל הצבעוניות כאן יותר רכה.
מעל המיטה תליתי מסגרת שקניתי בשוק הפשפשים, שהדימוי הנכון למלא אותה טרם נמצא. רבים מפרטי הנוי הם עבודת יד של אמנים ואומנים הגליל, לא רק בגלל הרצון לפרגן לאנשי הסביבה. יש לנו הערכה מיוחדת לאנשים שלקחו על עצמם להתפרנס מהאמנות שלהם כדרך חיים, אנשי רוח ותוכן מוכשרים.
בחדר השינה שלנו בחרנו עבודות של הציירת מיכל בלייר ושל אמן העץ צביקה פיבלמן. בכל פינות הבית מפוזרות עבודות קרמיקה של אדווה אפק. החמסה באה מסטודיו אקסטרה-וירג'ין התל אביבי, היצירה בחוט ברזל של קובי סיבוני, ועוד.
לא הכל מקורי: חלק מהבחירות הן מקו תעשייתי, והוזמנו און ליין מרשתות גדולות כמו אנתרופולוג'י ו-west elm, וגם מרשתות כאן בארץ. כיף גם לקנות משהו שקל להחליף.
כמה כל זה עלה? קשה לאמוד, כי לא התחלתי מאפס ותהליך עיצוב הבית לעולם לא נגמר. ההשקעה בסיבוב האחרון, לקראת סיום הסדנה אצל גילי, הסתכמה בכ-80 אלף שקלים, ובמסקנה: יצירה של בית היא מסע, שבמהלכו גילויים שהם הרבה מעבר לעיצוב.
