"לפעמים אין ברירה אלא לזעזע. כי
המצב מזעזע ואנחנו חייבות לזעוק"

עורכת לאשה משתפת: "קוראות מבקשות ממני 'תכתבו רק על דברים שמחים, אנחנו רוצות לשכוח מהצרות'. אבל, האם אין לנו מחויבות לשפר את מצבן של נשים בישראל?"

קרינה שטוטלנד, עורכת מגזין "לאשה".  "זוכרות כמה נשים יצאו לרחובות במחאה הגדולה על אלימות נגד נשים? אל תשכחו: יש לנו כוח!" (צילום: יניב אדרי )
קרינה שטוטלנד, עורכת מגזין "לאשה". "זוכרות כמה נשים יצאו לרחובות במחאה הגדולה על אלימות נגד נשים? אל תשכחו: יש לנו כוח!" (צילום: יניב אדרי )
אחד הדברים האהובים עליי בעבודה הוא המפגש עם נציגי מחלקת המנויים של "לאשה". הם - האנשים שמצויים בקשר עם המנויים והמנויות שלנו – משמשים קבוצת המיקוד שלי. קודם כל אני מספרת להם מה צפוי במגזין הקרוב, ובסוף המפגש אני שואלת: "ואילו דברים אתם שמעתם מהמנויות שלנו? מה הן אהבו? מה פחות?" מכל תשובה אני לומדת, והמון כתבות מרתקות נולדו בעקבות רעיונות שקיבלתי שם.

אבל התשובה שקיבלתי בפעם האחרונה הותירה אותי מבולבלת. כמה מנויות שאיתן דיברו הנציגים ביקשו להעביר את המסר הבא: "כִּתבו רק על דברים שמחים. כשאנחנו פותחות 'לאשה', אנחנו רוצות לשכוח מהצרות. לא להיזכר בהן".

 

כן, אני יודעת שהשעות שקוראותינו מבלות עם "לאשה" הן לעתים שעות החופש היחידות שלהן עם עצמן. הבריחה שלהן ממטלות היומיום, כמו ספר טוב, כמו סדרה ממכרת. אבל האם זהו התפקיד היחיד שלנו? האם אין לנו, כגוף תקשורת ששמו "לאשה", מחויבות לשיפור מצבן של הנשים בישראל, גם אם זה אומר לסקר סיפורים שקשה לשמוע?

 

במערכת "לאשה" עובדות נשים רבות (וגם גברים), שנהנות מאוד מתפקידן כספקיות האסקפיזם ושעות הכיף השבועיות של קוראותינו, אך מאמינות שלעבודתן

יש משמעות נוספת – האפשרות לתקן ולהשפיע, ולו במעט. ההשפעה הזו נוגעת לתחומים מגוונים: מרואיינת מספרת על עסק שהקימה כנגד כל הסיכויים ונותנת השראה לקוראת שחולמת אך לא מעיזה; קוראת אחרת רואה אישה יפה עם שיער כסוף במדור "בית ספר לאופנה" ומבינה שאין חובה להתיישר לפי מודל יופי אחיד - אבל לפעמים אנחנו מרגישות שאין ברירה אלא לזעזע. כי המצב מזעזע, ואנחנו חייבות לזעוק. כי אנחנו פשוט לא יכולות לשתוק יותר.

 

כך היה ביום האישה 2016, שבו כיכבו על השער 22 נשים אמיצות שסיפרו לכתבתנו שרון רופא אופיר בשמן ובתמונתן על אונס או תקיפה מינית חמורה שעברו. קשה להאמין עכשיו, אבל אז, שנה וחצי לפני MeToo#, כשנפגעות תקיפה מינית נהגו להתראיין בטשטוש קול ופנים ובהצגת האות הראשונה של שמן, זה היה שער פורץ דרך. ואם 22 נשים אמיצות עזרו לעוד כמה נשים להבין שאין להן מה להסתיר, כי התוקפים הם אלו שצריכים להתבייש - דיינו (אינספור המיילים שקיבלנו אחרי הפרויקט, מנשים שביקשו להיחשף ולספר, מעידים על כך יותר מכל).

 

לאורך השנים, עוד הרבה לפני שנכנסתי לתפקידי, הרבה לפני החשיפות ברשתות החברתיות - הרבה־הרבה לפני שהיו רשתות חברתיות - עסקו ב"לאשה" באופן קבוע באלימות נגד נשים. לצד הכתבות על קריירה, בריאות, יחסים, הורות, אופנה, טיפוח, אוכל, תיירות, עיצוב – פורסמו כאן כתבות על נשים שנפגעו מאלימות וביקשו לספר את סיפורן. לא פשוט לקרוא את זה, זה לא עובר קל בגרון (החנוק מדמעות למקרא הסיפורים) – אבל מאז ומתמיד חובתנו הייתה להביא גם את הקול שלהן.

 

וזו הסיבה לכך שבתחילת שנת 2019, בגיליון שאתן אוחזות בו, ייחדנו פרויקט לנושא אלימות נגד נשים, והפעם אנחנו לא מסתפקות רק בכתבות על הנושא בגיליון. מכיוון שאנחנו מאמינות שהכל מתחיל בחינוך, מערכת "לאשה" פתחה אתר מיוחד - לא מרימות ידיים - שבו אנחנו מרכזות את כל התכנים שלנו בנושא האלימות על סוגיה השונים.

 

אני פונה לאנשי חינוך: מנהלים, מורים, מדריכים בתנועות הנוער ובעיקר לאמהות ולאבות. השתמשו בסיפורים האישיים שמופיעים באתר כבסיס לדיונים עם הבנים והבנות שלכם (כמובן, בהתאם לגיל). הבהירו להם שאלימות נגד נשים היא משהו שיש להכחיד.

 

אני מודה לכוכבות השער, דפנה לוסטיג ומיה דגן, שמספרות באומץ רב על התקיפות שעברו ומוכיחות שלסלבס יש גם אחריות חברתית. אני מודה מקרב לב לכל הנשים שחוו אלימות ולא התביישו לספר על כך בעיתון כדי לעזור למישהי אחרת במצבן או להרים קול זעקה בתקווה שמשהו ישתנה. אני מודה לכל אחת ואחת מהקוראות שלנו שייקחו את הגיליון לצד כוס הקפה ויחליטו לקרוא דווקא כתבה קשה שלא תעשה להן טוב במיידי. ייתכן שהיא תעיק עליהן גם כמה שעות אחר כך, אבל יש סיכוי שהיא תעורר אותן לפעולה. זוכרות כמה נשים יצאו לרחובות במחאה הגדולה על אלימות נגד נשים? אל תשכחו: יש לנו כוח!

 

הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: טל עבודי, סגנון: ראובן כהן)
הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: טל עבודי, סגנון: ראובן כהן)
 
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד