"תמיד חלמתי להיות מוּאזין": שיחה קצרה עם הסופרת תמר הוכשטטר

תמר הוכשטטר היא סופרת ומאיירת ועורכת שותפה בכתב העת ״הפנקס״ לספרות ותרבות ילדים ובאופן כללי, ג'ינג'ית רבת פעלים ויזמית ספרותית. בשנה האחרונה יצאו לאור שני ספרים שכתבה: הראשון, ״דונו והדברים הבלתי רגילים שקרו לו״, עם איוריה של עינת צרפתי ובעריכתה של יעל גובר (בהוצאת כנרת): שישה סיפורים באווירה של פעם על הילד דונו, שמנסה להפוך את חייו לבלתי רגילים ולפעמים מצליח. בימים אלה היא כותבת את הספר השני בסדרה, שעתיד לצאת לקראת שבוע הספר 2019. הספר נכנס - ובצדק - למצעד הספרים תשע"ט. הספר השני שפרסמה השנה, "לא תמצאו אותי", הוא ספר שכתבה ואיירה ופורסם כחלק מסדרת "הספרייה שלי", שיצאה בעריכת יותם שווימר ומיועדת לראשית קריאה (בהוצאת טל מאי). הספר המקסים, שאף המלצתי עליו בטור זה בעבר, מספר על הילדה קרני שגרועה במחבואים ובכל זאת מתעקשת לחגוג את יום הולדתה במשחק מחבואים ענקי.

סקיצות לספר "לא תמצאו אותי"(איור: תמר הוכשטטר)

1. איזה ספר אהבת והשפיע עליך כילדה?

אהבתי מאוד את הספר "מינוש" מאת הסופרת ההולנדית אנני שמידט. מינוש היא חתולה שהופכת לאישה ומתיידדת עם כתב ביישן מהעיתון המקומי. יש בספר הזה משהו מאוד הולנדי – צנוע, עם הומור דק וחיבה עזה לדגים מטוגנים. אולי בגלל שאני חצי הולנדית תמיד חשתי אליו קירבה מיוחדת.

2. אם היית דמות מסיפור – מי היית רוצה להיות?

הייתי רוצה להיות סופי ולפגוש את העי"ג (הענק הידידותי הגדול מספרו של רואלד דאל). כך הייתי זוכה, כמוה, להצטנף בתוך אוזנו העצומה, לצוד חלום נדיר מסוג מקסם-פז ולהצטרף למלכת אנגליה לארוחת הבוקר.

3. האם את כותבת לילדה שהיית פעם או לילדים של ימינו?

אענה במילותיה של מיריק שניר:

אדם נהיה לסופר ילדים,

סוד כמוס הוא מאוד,

מעטים היודעים:

אם הילד הרך,

שהוא פעם היה,

עוד צוחק בו, בוכה ואוהב.

ומקשיב האדם,

ומלטף ומדובב,

את הילד החי לו בלב.

והילד הזה,

מבקש סיפורים,

מתעקש בלילות, בימים,

ונרגש האדם

להמציא לו אותם,

כאחר המגיש מטעמים.

סקיצות ואפיון דמויות(איור: תמר הוכשטטר)

4. ממה את מתחילה ספר – מהסיפור או מהאיורים?

איירתי כמה וכמה ספרים וכתבתי שלושה. שניים מהם איירתי בעצמי ("כרובינה" ו"לא תמצאו אותי"). הדימוי והמילה הולכים אצלי בשביל אחד, לפעמים זה מוביל ולפעמים זה. עכשיו אני בתקופה שהמילה מקדימה את האיור. כך היה גם בספר "לא תמצאו אותי". האיורים עוד לא היו קיימים על הנייר ובכל זאת, לצד המילים כבר צפו מול עיניי תמונות די ברורות. מההתחלה למשל היה ברור לי שתהיה כפולה אחת לפחות ללא מילים, שבה יראו את כולם מתחבאים. מלאכת הכתיבה כללה בעיקר מחיקה, כדי לצמצם את המילים כמה שאפשר בלי לצמצם איתן את הסיפור. האיורים התבקשו לעזור מהצד של ההומור והאווירה וכמובן איפיון הדמויות. כשהכותבת היא גם המאיירת זה פשוט יותר. האבא של הגיבורה למשל מתואר בטקסט כמלך, למרות שבאיורים הוא סתם אבא. מלבי מוכר הגלידה מאויר כילד עם מעיל גדול מדי. זה לא מוסבר בטקסט והפיענוח של זה נשאר לקוראים – אלו דברים שאני מאמינה שמעמיקים את הסיפור בלי להכביר במילים.

5. כשהיית ילד/ה – מה רצית לעשות כשתהיי גדולה?

רציתי להיות מוּאזין. גדלתי בגליל בין כפרים ערבים והכרתי את קול המואזין הנישא מהמגדל. אהבתי לשיר ולהופיע (וכמו החיבה לספרות ילדים גם זה לא עבר לי) והוקסמתי מהאפשרות לשיר בפני קהל שבוי מדי יום, מראש מגדל גבוה הצופה על כל הכפר.