בארבעה ביוני 2009, בעקבות מריבה לילית, לקח יצחק בוחבוט סכין ורצח את אשתו רויטל. "הם התחילו לריב", משחזרת בתם בתאל (22). "אבא אמר שאמא שפכה מים רותחים על היד שלו ואז הוא דקר אותה בכל הגוף. ראיתי את אמא דקורה. יושבת ומכוסה כולה בדם. זו תמונה שלעולם לא אשכח. כל מה שאת יכולה לשאול את עצמך זה מה נשאר לי בחיים ולאן אני הולכת".
פרויקט מיוחד של לאשה: לא מרימות ידיים - מגיע לנו עולם ללא אלימות
מה עשית?
"פתחתי את דלת הבית וצרחתי, תעזרו לי, אמא עם דם. תוך שנייה הבית התפוצץ מאנשים. אמא נלקחה לבית חולים וחשבתי שאולי יש תקווה, שהיא תחזור לעשות שבת איתנו בבית. ואז פקידת הסעד שלנו הודיעה לנו שאמא לא תחזור".
רויטל ויצחק בוחבוט הכירו דרך אחיה של רויטל שעבד עם יצחק בתנובה. הם התאהבו, התחתנו וילדו שבעה ילדים, שבזמן הרצח היו בני שנה עד 13. בתאל, השנייה מבין שבעת ילדיהם, זוכרת אווירה קשה מאוד בבית. "הבלגן התחיל כשאני נולדתי, לפעמים אני חושבת שחבל שנולדתי. המצב בבית הידרדר, הייתה אלימות מצד אמא כלפינו, הילדים. המצב הכלכלי היה קשה, לא הייתה אהבה בבית. אבא עבד כל הזמן. היינו הולכים לבית הספר מוזנחים, בלי אוכל, מבקשים מילדים אחרים משהו לאכול".
משפחת בוחבוט הייתה מוכרת לשירותי הרווחה בבית־שאן. ייתכן שהרצח הזה יכול היה להימנע וגם שרשרת הטרגדיות שהגיעה אחריו: האב התאבד בכלא תשע שנים לאחר הרצח, והאח הבכור שנפל לסמים התאבד לפני שנתיים, כשהוא בן 21. מותו הפך את בתאל לבוגרת האחראית על אחיה, שפוזרו בין משפחות אומנה.
"בחצי השנה הראשונה לאחר הרצח לא יכולתי להסתכל על אבא", היא משחזרת, "לא דיברתי איתו בכלל. אני כועסת עליו עד היום, למרות שהוא כבר אינו בחיים".
הנתק ביניכם נמשך עד מותו?
"בשלב מסוים חזרנו כולנו לדבר איתו. עד הרצח אבא מעולם לא הרים עלינו יד. תמיד הסתתרנו מאחורי הרגליים שלו מפני המכות של אמא, ולכן הקשר שלנו איתו היה חזק. אבא עשה מאמץ אדיר בשבילנו. אם מישהו היה מטפל במשפחה שלנו, הדברים היו נראים אחרת".
זוכרת את השיחה האחרונה איתו מהכלא?
"הייתי בקורס בצבא, אבא התקשר מהכלא, ואמרתי לו: 'אדבר איתך יותר מאוחר כשיהיה לי יותר זמן'. הוא התחיל לבכות ולא התקשר שוב. לא ראיתי בזה סימן רע. יום למחרת האמא המאמצת שלי מבקעת הירדן הגיעה אליי לבסיס. ביקשו ממני לצאת אליה בלי נשק. נכנסתי לפחדים. היא סיפרה לי שאבא מת. באותו רגע אמרתי, אלוהים, אני ואתה לא חברים יותר. מיד אחר כך נלקחתי לחקירה במשטרה, כי אני האחרונה שדיברה איתו".
מה הרגשת?
"זהו, את לבד. אין לך אבא ואמא ולכי תסתדרי".
לאחרונה השתחררה בתאל מצה"ל אחרי שירות של שנתיים ושמונה חודשים כלוחמת וחזרה לגור בהרצליה אצל משפחת אומנה. כיום היא עובדת כסייעת בגן לחינוך מיוחד ומתכננת ללמוד עבודה סוציאלית או כלכלה וניהול. "הצבא הציל את חיי", היא אומרת. "הלכתי לקרבי כדי להוכיח לכולם ולאבא, שרצה שאהיה לוחמת, שלא משנה מה עוברים בחיים, אפשר להיות כל מה שרוצים להיות".
מאיפה את לוקחת את הכוחות?
"מה שמחזיק אותי הם האחים שלי, שנקלטו כולם על ידי משפחות בשדמות מחולה. אני רוצה לשמש להם דוגמה, לא מראה להם שקשה לי, בוכה רק באזכרות. אני חולמת לפתוח מקום לנוער בסיכון. ההתאבדות של אחי גרמה לי להבין שילד שעובר טראומה כזו יכול בקלות ליפול לסמים. אני רוצה לשקם ילדים כאלה".
יש לך איזשהו זיכרון ילדות שמח?
"חגיגת הבת־מצווה שלי הייתה יחד עם הבר־מצווה של אחי הגדול ז"ל. אירוע חמוץ־מתוק שקרה בתקופה שעשו עליי חרם בבית הספר. אף אחד מהכיתה לא בא, רק שתי חברות. האולם היה כמעט ריק. שעה וחצי אחרי תחילת האירוע עוד חשבתי שהחברים שלי יבואו, ואז הבנו שהם לא מגיעים ובכיתי. אחר כך היה ריקוד של ההורים שלי, ואני ואחי הצטרפנו אליהם. רקדנו ארבעתנו. זה היה רגע טוב".
