אחרי יותר מעשור, נדמה שתחום הפודקאסטים מצליח סוף־סוף לצבור לעצמו את קהל העוקבים־מעריצים־מכורים שהוא ראוי לו, גם כאן, בישראל. אם קודם מדובר היה בשידורי רשת כמעט מחתרתיים לגיקים וליודעי ח"ן בלבד, כיום ההיצע, וגם הביקוש, מקיפים את כל התחומים, השפות ושכבות הציבור. ואם הווידיאו לא הצליח להרוג את כוכבי הרדיו – כפי ששרו הבאגלז הבריטים באייטיז – כיום מסתמן סיכוי שהפודקאסט יעשה זאת.
האמת היא שפודקאסטים רבים כיום אינם שונים מאוד מתוכניות רדיו. אלו תוכניות מוקלטות, הממתינות למאזינים ברשת, על פי דרישה. אבל בראשיתו, הז'אנר היה מחתרתי, מאוד לא ממסדי, פרוע אפילו, וזה קרה פשוט משום שפתאום כל מי שהיה לו מכשיר הקלטה ומה לומר, יכול היה לשדר את דבריו לאומה, בלי לקבל תדרים ממשרד התקשורת, ובלי לחכות ששרשרת הפיקוד של תחנות הרדיו תגלה אותו ותעניק לו תוכנית. כך נולדו הפודקאסטים, שדיברו בהם בחופשיות על מיניות, על כסף, על פחדים ועל חלומות, על אמנות רחוב ועל פוליטיקה, בקצב, בשפה ובמסגרת זמן שאינם מוגבלים על ידי לוח שידורים. אט־אט למדו המאזינים שלא מדליקים רדיו סתם ככה ומקשיבים למה שמשודר במקרה, שעה שניתן להאזין למי ולמה שאהוב עליהם, בזמנים שנוחים להם באמת.
היסטוריה במקום היי־טק
רן לוי היה בין חלוצי היוצרים של פודקאסטים עבריים. כמו כל המרואיינים לכתבה הזו (וכמו כמעט כל אדם שני בעולם שעושה כיום פודקאסט), הוא הושפע – או קיבל השראה – מאיירה גלאס, המנחה המיתולוגי של This American Life, תוכנית דוקו־רדיו ששידוריה ברדיו הציבורי האמריקאי החלו כבר ב־1995, וכיום עוקבים אחריה ברשת עשרות מיליוני מאזינים. לוי, 43, אב לשלושה המתגורר בעתלית, הוא מהנדס חשמל במקצועו, שאחרי 20 שנות עבודה בהייטק החל להקליט, בדירתו החיפאית הקטנה דאז, תוכניות שבהן נתן ביטוי לתשוקה האמיתית שלו: היסטוריה.
"כשהתחלתי להקליט פודקאסטים, התחום היה מאתגר טכנולוגית", מודה לוי. "זה היה העידן שלפני הסמארטפונים, וכדי להפעיל את התוכנה צריך היה להיות ממש משוגע על הנושא. נהגתי להקשיב לפודקאסטים מהעולם ביחד עם חבר טוב, איתמר וייסברג, וידענו שאנחנו רוצים לעשות משהו כזה, אבל איש מאיתנו לא התקרב עד אז למיקרופון". ביחד הם יצרו את "המשחקייה", פודקאסט שהוקדש למשחקי מחשב ושרד חצי שנה בלבד, "אבל בינתיים השתפשפתי", מסביר לוי, "והתחלתי לעשות את 'עושים היסטוריה'".
"עושים היסטוריה", שלוי מתחקר, כותב, מגיש, עורך ומפיק, הוא אחד הפודקאסטים העבריים הפופולריים ביותר ברשת. מה שהתחיל כתחביב הפך די מהר ללהיט, צבר המוני מאזינים והביא תגובות חמות מכל עבר, עד כדי כך שלפני כשלוש שנים פרש לוי מעבודתו כמהנדס ברפאל והקים את "רשת עושים היסטוריה", שמפיקה לא רק את הפודקאסט שלו, אלא 14 תוכניות שונות (ובהן "עושים רפואה", "עושים ספורט", "עושים פוליטיקה" ועוד) וגם פודקאסטים מסחריים לחברות ולגופים שונים. מטה החברה שלו (ושל שותפו העסקי דני תימור) נמצא ברמת־גן, אבל לוי עדיין מקליט מדי פעם בעליית הגג של ביתו, מאוהב לגמרי באינטימיות שנוצרת בינו ובין המיקרופון.
"לא היה לי מושג שזה יצליח כל כך", מודה לוי. "לפרקים הראשונים שהעליתי לרשת היו אולי 200 האזנות, אבל כל אחד מהמאזינים האלה טרח לשלוח פידבק, ואלה היו פידבקים חמים מאוד. אני חושב שהמאזינים הרגישו מיד שמדובר בעשייה שיש מאחוריה הרבה תשוקה. כשאני מכין, למשל, פרק על המגילות הגנוזות, על וירוס מחשב שפגע בתוכנית הגרעין העיראקית, על צוללות גרמניות או על ההיסטוריה של שמות משפחה – אני עושה את זה כי זה מעניין אותי באמת".
כיום יש ללוי יותר מ־180 אלף מאזינים, והוא מוצף כל הזמן בתגובות, שאלות, בקשות והערות. הוא מוכר היטב בחוגי הייטק ובקרב חבורות של גיקים שוחרי היסטוריה, אבל כפודקאסטאי אין לו סיכוי להפוך לכוכב המזוהה ברחוב. "לא הייתי רוצה לעבוד בתחנה ממוסדת", הוא אומר. "לתוכנית ברשת ב' יש אמנם חצי מיליון מאזינים, אבל כדי לשדר אותה צריך תדרים, תחנת שידור, אנטנות וטכנאים, זה מערך ענק ויקר, וזה מאוד מלחיץ ומכתיב את התכנים. כשאני מכין פודקאסט, אני חופשי מכל הלחצים האלה. אין לי כמעט הוצאות שידור, ורוב הכסף הולך על תשלומים ליוצרים כדי שיעשו את העבודה הכי טובה ומעניינת שהם יכולים. אני לא צריך לרדד תכנים בגלל שאין לי מגבלה של משך התוכנית, אני יכול להשתמש בשפה רעננה וחופשית יותר, אני יכול להיות עצמי ולא מנסה לפנות להמונים".
ובכל זאת יש לך קהל עצום.
"הקהל מגיע בזכות היוצרים. לכל פודקאסט יש את הקהל שלו, שמגיע לא בגלל התחנה, אלא בגלל האדם שיוצר את התוכנית. לא מזמן עשיתי סדרה על חטיבה 188 ברמת הגולן במלחמת יום כיפור, אנשים התקשרו לומר שהם הקשיבו ובכו. התגובות היו כל כך אמוציונליות, כי איכשהו המדיום הזה נורא אינטימי. פודקאסט לא יכול להצליח אם הקהל לא מרגיש חיבור רגשי עמוק למי שיוצר אותו".
הקהל שלך מכיר אותך אינטימית?
"המאזינים שלי יודעים על חיי כמעט הכל. הם מכירים את האישה, הילדים, העבודה. אני לא קריין, אני יוצר, והם מתחברים אליי כאדם. במפגש המאזינים הראשון שערכתי בשנת 2008 היו 20 איש בלבד. אותם 20 עדיין מאזינים ל'עושים היסטוריה', והם מגיעים למפגשים שאני ממשיך לעשות, אלא שעכשיו הם נבלעים בהמון שממלא את צוותא באירועים שלנו".
לפרק שיר
גם רום אטיק חולש על אימפריית פודקאסטים, מתוקף תפקידו כעורך הפודקאסטים של תאגיד השידור "כאן". אטיק, בוגר גלי צה"ל בן 27, אינו מודאג מהעובדה שהתוכניות שהוא עורך (ולעתים קרובות גם מגיש) מתארחות בבית החם והממסדי של תאגיד השידור. "אנחנו עושים רדיו נרטיבי דוקומנטרי", הוא מסביר. "אלה תוכניות שדורשות המון תחקיר, עבודה מאוד קשה וממושכת ועריכה קפדנית, ואת זה אפשר לעשות רק במסגרת של גוף גדול כזה".
ניסית לעשות את זה לבד?
"לפני שנים, בוודאי, כשהתחום היה חתרני יותר. ניסיתי להרים פודקאסט עם הבלוגר והשדרן גיא חג'ג', אבל זה לא הלך. קשה מאוד לעשות באופן עצמאי תוכניות עם תכנים משובחים וסיפורים, שכדי למצוא אותם צריך להקדיש המון זמן ועבודה".
בין הפודקאסטים הבולטים שאטיק מעורב בהפקתם, תמצאו את "חיות כיס" העוסק בכלכלה; את "שיר אחד" שבו מגישים שונים מפרקים לגורמים שיר ומדברים על הרבה יותר מאשר רק מוזיקה; את "היסטוריה לילדים" ו"המעבדה". אטיק מציין, במידה רבה של צדק, שבאמצעות הפודקאסטים האלה הם ממציאים מחדש את הרדיו. נכון, לתאגיד "כאן" יש תחנות רדיו משלו, אבל הפודקאסטים הם, לדברי אטיק, אלה שמובילים סוג של מהפכה בשידור ובהאזנה. "לפני שנולדו הפודקאסטים, תוכנית רדיו הייתה משודרת ואז מתנדפת ונעלמת. כיום התכנים נשמרים המון זמן. יש להם חיים. הם זמינים ברשת, והמאזינים בוחרים לחזור ולהאזין להם על פי רצונם. זה נותן לי כיוצר המון חיזוק ומוטיבציה להשקיע ולהתאמץ, ולהביא תכנים איכותיים במיוחד.
"כל תוכנית שלנו חיה חיים ארוכים, היא יכולה להעמיק יותר ויחד עם זה אין לה מחויבות של רדיו שמשודר באוויר. היא יכולה להיות משוחררת, בגובה העיניים, לא מוגבלת למשבצת שידור, ובזכות זה אנחנו יכולים להקדיש לנושאים המון זמן, ולא להכין רק אייטמים קצרצרים".
איזה חיבור יש לכם, יוצרי הפודקאסטים, עם המאזינים?
"יש לנו פחות חשיפה מאשר לתוכניות טלוויזיה, אבל יש לנו חיבור משמעותי מאוד ועמוק עם המאזינים. חוויית ההאזנה לפודקאסט דומה לקריאת ספר. המאזינים מעורבים ומושקעים רגשית, הם ממש חיים את הסצנות שאנחנו מתארים ומגיבים ברגשות עזים. אנחנו מספרים סיפורים בקול, ויש בזה משהו טהור וראשוני, כמו הסיפורים הראשונים ששמענו בחיים".
כמו כולם בתחום אתה מכיר היטב את העשייה במולדת הפודקאסטים – ארצות הברית – ועוקב אחריה.
"ברור. אני לא מתבייש לומר שאני כל הזמן לומד ממה שנעשה שם וכל הזמן מתפתח. מרגש אותי להיות במגרש משחקים שלא כל החוקים שלו נקבעו כבר ושיש בו כל כך הרבה פתיחות, כי התחום עדיין די חדש".
רגע קסום במיסיסיפי
"סיפור ישראלי", הפודקאסט הישראלי המצליח מאוד, שלאחרונה החל לייצר גם מהדורות באנגלית המשודרות בעשרות תחנות ברחבי העולם, הוא יצירה משותפת של ארבעה חברי ילדות. יוחאי מי־טל, מישי הרמן, שי סתרן ורועי גילרון הכירו בתנועת הנוער נוע"ם של התנועה המסורתית, ואף שהתגוררו במקומות שונים בארץ שמרו על קשר. הרמן, שאחרי הצבא נסע ללימודים בהרווארד, הוא שהחל לשמוע פודקאסטים במהלך Road Trip בארצות־הברית, "במכונית דפוקה עם כלבת הוויסלה ההיפראקטיבית שלי, נעמי. בהתחלה הקשבתי רק לרדיו", הוא נזכר, "אבל באזור מיסיסיפי, כשכל מה ששומעים ברדיו הם מטיפים אוונגליסטים נלהבים, התחלתי להאזין ל־This American Life. היה גשם, ואני זוכר שזה היה ממש רגע קסום, כאילו שיצאתי מהאוטו לחיים ולמחוזות ולאנשים שלא אפגוש בחיים. פתאום הייתי עם מגדלי אבוקדו בקליפורניה, עם מהגרים מאל־סלבדור ועם מיליארדרים בישיבה בוול סטריט".
הרמן חזר ארצה, נחוש לייצר פודקאסט כזה בדיוק, אבל ישראלי. הוא וחבריו, כיום בני 35, פנו לאנשי התוכנית האמריקאית כדי לקבל את ברכת הדרך, ולשמחתם התקבלו בברכה ואף צוידו בעצות ובכלים מעשיים. "אחר כך באו הרבה ניסויים וטעויות", מספר מיטל, "אבל למדנו בלי הפסקה".
אל צוות המייסדים הצטרפה מאיה קוסובר, היחידה בחבורה עם ניסיון רדיופוני עשיר (בין השאר בעריכת "אנשים בלילה" של קובי מידן), ויחד החלו לחפש "סיפורים ישראליים שחורגים מהפוליטיקה ומהסכסוך", כהגדרת מיטל. "חשבנו שבמקרה הטוב החברות והאמהות שלנו ישמעו אותנו", הוא מודה. "עבדנו על הפרק הראשון שנה. בחלום הכי פרוע שלנו לא דמיינו שנגיע לאן שהגענו".
ולאן הגיעו? ל"סיפור ישראלי", שמביא סיפורים קטנים וגדולים מחייהם של ישראלים מן השורה ושיש לו מאות אלפי מאזינים. הפודקאסט אומץ על ידי גלי צה"ל ומשודר גם שם, והגרסאות שלו באנגלית מתארחות ברשתות שידור בעולם. צוות היוצרים המקורי פרוש כיום על פני הגלובוס: יוחאי מי־טל, מדריך נוער בסיכון שעבד רבות גם עם פליטים, נמצא כיום בניו־יורק; מישי הרמן כותב דוקטורט בהיסטוריה בבוסטון; שי סתרן הירושלמי כותב דוקטורט בפסיכולוגיה ורועי גילרון יושב בסן־פרנסיסקו ושוקד על מחקר פוסט־דוקטורט במדעי המוח.
מתי יש לכם זמן לעשות פודקאסט מצליח?
"בלילות", אומר מי־טל. "ובעזרת צוות שגייסנו ושעובד מירושלים, יוצרים ומפיקים, ויש לנו אפילו תוכנית מתמחים שבה עובדים צעירים מוכשרים מחו"ל, שרוצים להכיר את הארץ וליצור בה רדיו. כל מי שקשור בפודקאסט הזה מושקע בו לגמרי, החל מהרעיונות דרך התחקיר ועד העריכה. אנחנו יושבים על כל הקלטה שעות, מכינים גרסאות שונות לכל סיפור, עובדים בשיתוף מסמכים ברשת ומשקיעים המון מאמצים".
בימים אלה הם שוקדים על עונה רביעית. הסיפורים שלהם נעים בין פרשה פלילית מוזרה שבה אחים חירשים־אילמים הואשמו בהאקריות; סיפור אישי מאוד על זוג הומואים שנסעו לקבל את התינוקות שלהם בנפאל ונקלעו לרעידת האדמה הגדולה שם; ועד לסיפורה של אישה חרדית מצפת שאימצה כמה ילדים עם תסמונת דאון.
חלק מהפרקים שלהם זכו בפרסים בארצות־הברית, אחרים התארחו בפודקאסטים פופולריים במיוחד, אבל מי־טל מספר על בונוס נוסף שהוא גילה בעבודתו: "אני נשאר בקשר עם כל מי שאני מספר את הסיפור שלו בפודקאסט. החיים שלי נקשרים בסיפורים האלה, כי אני מלווה אותם לפעמים לאורך שנים, והם מחלחלים לעולם האישי שלי. חלק מהאנשים האלה הפכו לחברים אישיים קרובים שלי".
מישי הרמן מסכים שהייחוד של הפודקאסט הוא בקשר הקרוב שהוא יוצר עם המאזינים. "ברדיו הישראלי", הוא אומר, "המראיינים מאוד אגרסיביים. יש המון צעקות, האשמות, פוליטיקה, ולרוב יש 200 מרואיינים קבועים בכל הנושאים. אנחנו מביאים סיפורים אנושיים של אנשים שלמאזינים אין סיכוי לפגוש אותם. אנחנו מראים להם שהסטריאוטיפים רחוקים מהמציאות, וכך אנחנו מעודדים אמפתיה וסובלנות".
אתה לא חושש שייגמרו לכם הנושאים? אנחנו הרי מדינה קטנה עם מעט אנשים.
"החשש שלי הפוך: בכל מקום שבו תסתכלי תגלי סיפור. אני חושש שלעולם לא נצליח לספר את הסיפור הישראלי, כי הוא אינסופי".
