הרעיון שעמד מאחורי עיצוב החנות של ''נונונו'' בקרית שאול היה קובייה שמסתבכת. קונסטרוקציית ברזל טבעי, שחור, יחידה אחת שבה משולבים כל האלמנטים הנדרשים לחנות: מוטות תלייה, פסי תאורה ואפילו תא מדידה, שניצב, שלא כרגיל, באמצע המרחב, וגבו משמש כרקע לכורסה. הכל שחור – בסיס הולם לבגדי הילדים של המותג הבינלאומי המצליח, שבמופגן לא מציג עליצות ילדית, אלא מתריס ומתעקש על צבעים בוגרים ומוטיבים קודרים כמו גולגלות.
שיתוף הפעולה בין מעצבת החנות, קרן מילכברג, לבין שתי השותפות במותג הבגדים, טלי מילכברג ואיריס אדלר, הוא טבעי: קרן וטלי הן אחיות. "אנחנו מדברות באותה שפה", אומרת קרן. "טלי ואיריס הן לקוחות שמבינות עיצוב ופתוחות בראש. הצעתי רצפת ברזל, והן אמרו מיד: כן, כן".
מהמעטפת של החנות – מבנה דמוי אסם, עם תקרה גבוהה ומשופעת – החליטה מילכברג להתעלם. קוביית הברזל שהיא החנות, היא מסבירה, בעצם הייתה יכולה להיות בכל מקום, בכל מבנה. "הכל פונקציונלי לגמרי ועשוי ברזל עם גימור לכה, עם חלודה איפה שיש. מתלים, מדפים, דלפק מכירה, וגם הרצפה, המטבחון ודלת ההזזה הגדולה. הבמה כולה של הבגדים, והכוח הוא בשימוש בחומר אחד''.
לא חשבת לשלב, למשל, עץ, שירכך את המראה?
"עוד חומר, מבחינתי, זו התאמצות יתר. ולזקק פרויקט לחומר אחד זה תענוג בשבילי".
ולמה תא המדידה עומד במרכז החנות דווקא, ולא באחת הפינות?
"כי אני מחפשת לשנות את מה שמקובל. ואם התא היה בצד, הוא היה שובר לי את צורת הקובייה''.
את עבודת המסגרות המורכבת ביצע עודד מיינר הוותיק, שאתו עובדת מילכברג כבר שנים. הוא הגיע עם חלקי הקונסטרוקציה החתוכים במשאית מביתו שבעמוקה, והרכיב אותה במשך שבוע ימים. זו לא עבודה פשוטה: ברזל מתומחר לפי משקל, והחלטה על הפרופילים והשילוב ביניהם מתקבלת במחשבה על מכלול של שיקולי תקציב, מראה ויציבות. כל פרט קטן תוכנן, עד לברגים, שהושארו חשופים לעין. "אנחנו לא מסתירים ולא מייפים, בטח לא ב'נונונו'", מסכמת מילכברג. גם את משרדי המותג עיצבה בברזל, אך שם שולב גם עץ, "כי זו סביבת עבודה, שבה יושבים אנשים במשך יום שלם".
מילכברג לא התחילה את דרכה כמעצבת. היא למדה תקשורת וניהול, ובמשך כשבע שנים עשתה קריירה בתחום ההייטק. ואז: "הרגשתי שאני בכלוב של זהב, שאני לא עושה מה שהלב שלי רוצה. עזבתי הכל, נסעתי לניו יורק והחלטתי ללמוד עיצוב פנים, למרות שהאהבה האמיתית שלי היא אדריכלות. אבל בגיל 30 הרגשתי 'זקנה' מדי ללימודי אדריכלות ארוכים. נראה לי פרקטי יותר ללכת על מסלול קצר יחסית, וכך למדתי שנתיים ב'פרסונס', והתמחיתי בנושא שנקרא space planning, כלומר פחות דקוריישן וסטיילינג''.
כשחזרה לארץ החלה לעבוד במשרדו של האדריכל איל זיו, שמתמחה בשימור. ''אני חייבת לו הרבה ידע חשוב. החיבור לדברים אותנטיים, ההכרה ביכולת של בעל המקצוע, באומנות של הפרטים''. ב-2002 פתחה סטודיו עצמאי (Studio ID253).
את מצטערת שלא למדת אדריכלות?
"מבחינה מעשית, היום אני עם 17 שנות ניסיון. מבחינה רשמית, אני עובדת עם אנשי המקצוע הנדרשים לתוכניות ההגשה. אני תמיד אומרת ללקוחות שאני לא אדריכלית. אני מעריצה את טדאו אנדו, והאדריכלות שלו היא אחת ההשראות הכי גדולות שלי. יום אחד עשיתי בדיקה של הביוגרפיה שלו, וגיליתי שהוא לא אדריכל בהכשרתו. אבל הוא אדריכל בכל רמ"ח אבריו. אני מאמינה שללקוחות שלי לא חשובה התעודה, אלא היכולות שלי''.
מיהם הלקוחות שלך?
''קהל שבונה בתים פרטיים, שמשפץ, שמרחיב. קצת משרדים וחנויות. אני אשמח לתכנן בניין, ואשמח גם לעצב במגזר הציבורי".
יש להם מכנה משותף?
''אני חושבת שהם אינטלקטואלים, אנשים שמתעניינים באמנות ובתרבות. אנשים שיהיו מוכנים לשלם יותר בשביל איכות. אני לא עובדת במחירי השוק, אני עובדת הרבה מעל. את חלקם זה מרתיע והם חושבים שהם יקבלו את אותו המוצר בפחות''.
המוצר הזה, לתפיסתה של מילכברג, אינו משהו אקראי. ''ההתעסקות בעיצוב הפכה היום להתעסקות ביפה, במה שרואים. אני חושבת שזו צריכה להיות התעסקות במה מרגישים, בחוויה יותר עמוקה. יש ערך למה שקונים, ויש לנו אחריות סביבתית וחברתית בבחירות שאנחנו עושים. אילו מסרים אנחנו משדרים? מה חשוב ומה לא חשוב? אנחנו הרי מתעסקים בהבל הבלים, עיצוב זה הבל הבלים. אבל אם מתייחסים למקורות, לתרבות, לסביבה, אפשר לייצר משהו שיש לו השפעה, שיש לו תהודה''.
תני דוגמה.
''האדריכלות של תחילת המאה ה-20, או היפנית – נטולות פלברה. החומר הוא החומר, לא צבוע, לא מוסווה. אנחנו מתעסקים לכאורה בזוטות, בקישוט. אבל המרחב שלנו הוא לא זוטות. הוא תורם לתחושת הביטחון שלנו, לתחושת האושר שלנו. ביפן הכל מאוד מזוקק. הטאטאמי והמחיצות הם רק לכאורה, כי הגבולות פנימיים. לא צריך דלת אקוסטית: כשמישהו מבני הבית הולך לנוח, האחרים מכבדים אותו ושומרים על השקט''.
אז את לא הכתובת למי שרוצה 'דקוריישן'?
''פחות. הלבשת בית אני לא עושה, וגם לא מעניין אותי. בבתים שאני מתכננת אני בוחרת את הרהיטים, אבל אני אוהבת שבבית שתכננתי, גם כשהוא עירום, בלי שטיח ובלי תמונה על הקיר – נכנסים לחלל והוא עובד. הוא נעים, לא חלל שצריך 'לסדר' ו'להלביש'.
''אני לא חושבת שצריך לתלות אמנות כקישוט. מי שאוהב אמנות, ברור שהאמנות תקבל מקום בבית. כמו שמי שאוהב גלשנים, נתכנן להם מקום. לא מתוך מחשבה על אמנות כמשתלבת בריהוט. קיר לא חייב תמונה, הוא יכול להיות קיר. בוודאי לא העתקים של הדפסים מאתרים. עדיף לתלות שרבוט של הילדים. תנו לחיים בבית להיות חלק מההוויה''.
כשאת אומרת זיקוק וצמצום, את מתכוונת למינימליזם?
''כן, אבל לא בהכרח. אפשר ליצור חלל דחוס אך עדיין מצומצם. גם בטבע יש סבוך ומורכב, דחוס וחוזר על עצמו''.
אז מה זה מינימליזם בעיניך?
''הפחתה, כמה שפחות אלמנטים, כמה שפחות רעש רקע. לדייק את הדברים שצריכים להיות שם בשביל מה שהם''.
פיצו קדם?
''הוא עושה מינימליזם, ואני מאוד אוהבת מה שהוא עושה''.
וילה של 500 מ''ר לזוג זה מינימליזם?
''לא. אבל אם הזוג הזה, מה שעושה לו טוב בחיים זה 100 מ''ר חדר כושר – הסיבה חשובה. האם הסגנון מינימליסטי, או התפיסה? האם זה מינימליסטי כי זה אופנתי, או כי זה מה שמוביל את הבנאדם?
''התבליט על הבניין שתכנן רם כרמי בכיכר המלך אלברט – זו עבודה שאני מעריכה. כי על פניו זה נראה כמו קישוט, אבל כשמבינים מה עומד מאחורי הרעיון משתאים. כי בעצם מה שעשו שם זה לעקוב אחרי הצללים של העץ במרכז הכיכר. זה לא קישוט לשם קישוט, אלא אמירה שקוראת לשים לב לסביבה, לעץ''.
גם מילכברג לא עושה תמיד פרויקטים מינימליסטיים. ''כשהלקוחות שלי לא בנויים לצמצום שלי – אני עוזרת להם להגשים את החלומות שלהם. הם יגורו בבית הזה, אני רק אורחת לרגע. מבחינה סגנונית, אני חושבת שמעצב טוב יודע לעצב בכל הסגנונות. אני גם יכולה לעשות בית כפרי מעולה''.
ועשית?
''לא (צוחקת). והאמת – גם לא הייתי רוצה לעשות בית כפרי. בעצם, תלוי מה המוטיבציות של מי שרוצה כזה. אם מישהי הגיעה מאיטליה, ורוצה לשחזר את בית אבא ואמא, זו מוטיבציה ראויה, זה פרויקט אותנטי''.
ומי שהיה בטוסקנה ורוצה כזה, מה רע בזה?
''כמו שאמרת, 'הוא רוצה כזה'. קצת כמו ילדים, זו תרבות צריכה של ילדים. האם מתאים לישראל כזה? למה אתה רוצה כזה? אולי בעצם אתה רוצה משהו אחר? חלק מהעבודה היא לעזור לאנשים להבין מה הם רוצים''.
עכשיו היא עסוקה בבניית בית בחופית. "זה פרויקט מאוד מעניין. הצעתי ללקוחות בית מוסתר מהרחוב באמצעות גבעה, כלומר החלק הקדמי של הבית הוא גבעה, וממנה המבנה צומח ויוצא. מבחינת המרחב הציבורי – האנשים שיחלפו ברחוב יראו טבע. כשהצגתי את הרעיון בוועדה המקומית, הייתה התנגדות, כי לא רואים בית. הסברתי שלא חייבים לראות בית, מונומנט להציג. יש בארץ רחובות שהם מונומנט אחרי מונומנט, כמו בתערוכה של בתים. יש לי חלום: לעצב שכונה שבה העירייה תחייב בתב"ע ארבעה מטרים של צמחייה בין הכביש לבתים. שהרחוב לא יהיה תערוכת בתים אלא חוויה נעימה, רחוב שנראה קצת כמו פארק.
''חשוב לי להשפיע בעשייה שלי. לשנות. הייתי רוצה שהאדריכלות שאני מעצבת תגרום לאנשים לחשוב על מה אנחנו צריכים ומה מניע אותנו. אני לא מתייפייפת. אני אוכלת בשר ואני קונה בגדי מעצבות. זה לא חייב להיות טוטאלי, אלא מתוך מודעות, גם אם בוחרים כן לאכול בשר, או להשתמש בדק איפאה, שגורם נזק גדול לסביבה''.
------------------------------
לחצו על התמונה לבית שתכננו פיצו קדם ורז מלמד:
