גיל 40 הוא הזדמנות לעשות שינוי. לפעמים השינוי הוא דרמטי, בזירה המקצועית או האישית, ולפעמים הוא תוספת קטנה ואיכותית לחיים. אצל ארז לנדו (48), נשוי ואב לשלושה ממזכרת בתיה, זו הייתה תוספת קטנה, אך עם משמעות גדולה.
במקצועו לנדו הוא חוקר שווקים, מרצה להתנהגות צרכנים באוניברסיטה הפתוחה. כשחגג 40 נתנה לו בת זוגו מתנה לא שגרתית: קורס של בניית כיסאות וינדזור בטכניקה, בשיטות ובכלים מסורתיים, אצל נגר אנגלי מומחה בשם James Murssel.
במשך חודש וחצי שהה לנדו בכפר אנגלי קטן בשם Chilington שבמחוז ססקס, ומעבר לרכישת מיומנויות של בנייה בעץ הוא גילה מסורת ותרבות שבהן ניתן כבוד לבעלי מקצוע ולחומר. הוא הכיר יצרני בוטיק של כלי נגרות מסורתיים, והתוודע לבעלי מומחיות שונים: האחד בונה רק כיסאות, השני רק שולחנות, ויש בכפר כמה חרטים, שכל אחד מהם מתמחה בסגנון אחר. בשיחה עם לנדו מתבררת מהרגע הראשון התלהבותו מהעולם המופלא של ה-Lost Crafts.
הוא אמנם מתפרנס מתחום השיווק, אך לנדו תמיד היה איש של עבודת כפיים. כשיצא מהבית אביו צייד אותו בארגז כלים, תרתי משמע – מקדחה, מברג ומסר חשוב: הכל כדאי שתדע לעשות בעצמך. סבו היה נגר לולים, וצילום של מחסן הכלים שלו מלווה אותו בחייו. בגיל צעיר עסק במלאכות יד כמו בניית טיסנים מעץ ודגמי בתים, ובחייו הבוגרים בנה כמעט כל רהיט בביתו: מדפים, שידות, דק למרפסת, קרש החיתוך הקטן שנשען על אדן החלון במטבח.
תפנית בעלילה הגיעה כשבנה בית עץ לילדיו. לנדו הרגיש שהפעולות מכניות מדי, והחיפוש אחר תשובה הוביל אותו לספרו של טים טאנר, Early American Country Homes. שם נתקל לראשונה בכיסא וינדזור, והתאהב. "התחברתי לפשטות העיצובית מחד, ולחוכמה הקונסטרוקטיבית שעומדת מאחור, מאידך", הוא מסביר.
הגיעו ללונדון ב-1724
כיסאות הווינדזור מיוחדים בכך שרגליהם ומוטות משענת הגב שלהם יוצאים כולם מתוך המושב. תחילת התפתחותם במאה ה-16, אז החלו יצרני כיסאות לבנות מוטות (ספינדלים) לכיסאות באותו אופן שבו יצרני גלגלים (גלגלי עץ של כרכרות) בנו חישורים. מאחור יותר עוצב הכיסא בשילוב של סגנונות וולשי ואירי. כיסא הווינדזור הראשון יוצר במחוז האנגלי Buckinghamshire, אך רק במאה ה-18, כשהומצאה טכנולוגיית הכיפוף של העץ באדים, נוסף המאפיין האחרון והדומיננטי של הכיסא המפורסם – קשת המשענת.
הכיסאות הראשונים שיוצרו באופן הזה נשלחו ללונדון ב-1724 מעיר המסחר Windsor (שם נמצאת טירתה המפורסמת של משפחת המלוכה), ומכאן שמו של הכיסא. המתיישבים האנגלים הראשונים הביאו עימם את הכיסא לצפון אמריקה, וב-1930 יוצר בפילדלפיה הווינדזור האמריקאי הראשון.
שבעה דגמים מוכרים ככיסאות וינדזור מסורתיים, והם נבדלים ביניהם בעיקר בצורת המושב (אורכו ומספר הקשתות), ובשאלה אם יש או אין תוספת של משענות יד. כל מה שהוא דומה אך שונה מההגדרות הקפדניות של המקור ייחשב לגרסה מודרנית של וינדזור.
הסגנון הווינדזורי היה פופולרי בקרב בני כל המעמדות באנגליה ובארצות הברית, השפיע והעניק השראה לסגנונות עיצוביים כמו זה של השייקרים, לאמני עץ ענקיים כמו ג'ורג' נקשימה ולמעצבים כמו הנס וגנר, שהעניקו לו פרשנויות מודרניות.
הזמנה להפסקה מהמרוץ
בחזרה למזכרת בתיה, בכיסא העץ הנוח הזה מתלכדים כמה ערכים החשובים ללנדו: סיפור של תרבות ומסורת, אהבה לטבע וכבוד לחומר. לשאלה מדוע בחר להתמחות בכיסאות הוא משיב בשלל הסברים, הפשוט שביניהם הוא שכיסא מזמין את האדם לשבת לרגע, לקחת הפסקה מהמרוץ היומיומי, ואולי אפילו להאט את קצב המחשבות.
מעבר לכך, הבחירה הסגנונית מתאימה ל"פיינשמקריות" שלו. לכאורה, הכיסא פשוט, אך יש כאן תשומת לב וירידה בלתי מתפשרת לפרטים. לנדו שומר על העקרונות האלה בתחומים נוספים. הוא מציין שסכין הגילוח שלו היא מתוצרת מולר, בעל ידית עץ, ומצביע גם על נעלי ה-Red Wings שלו (מותג בן 150 שנה) ועל עיפרון הקראנדש שבו הוא משתמש.
עקרונות הבנייה
תהליך הלימוד באנגליה התחיל בשיטוט עם היערן ביער המקומי, כדי לבחור את העצים המתאימים. ראשית, הם צריכים להיות ירוקים: עצים שנעטפו לאחר הכריתה, והם עדיין מלאים בלחות, כך שמתאפשרות גמישות וקלות בפעולת הכיפוף באידוי, הנדרשת לבניית משענת הכיסא.
מכיוון שבארץ אין עצים ירוקים, וגם אי אפשר לייבא אותם (משרד הבריאות חושש שאתם יגיעו גם מזיקים שונים) – לנדו מרטיב את העצים שהוא בוחר עם שפריצר (כן, זה של העציצים), מקבע אותם על תבנית ומכניס לתנור אידוי. באנגליה הספיקו לו שבע דקות לאידוי, וכאן הוא נאלץ לאלתר תנור אידוי מיוחד (סיר לחץ, שאליו מחובר צינור) ולחכות שלוש שעות על מנת להגיע לאותה תוצאה.
עם הזמן הוא פיתח שיטה נוספת, שבה הוא פורס את העץ לכמה שכבות דקות המאפשרות תהליך אידוי מהיר יותר, ואז מחבר אותן. את המגבלה הפך ליתרון עיצובי, והוא משתמש בכמה סוגים של עץ, שיוצרים משחק צבעוני. כיסא כזה ייחשב, כמובן, לווינדזור מודרני.
עיקרון נוסף הוא השימוש בכלי עבודה ידניים, כמו ה-Shaving Horse – כלי גילוף שלדעתו של לנדו הוא לא פחות מגאוני. זהו ספסל ארוך, שבקצהו האחד האובייקט, ובקצה השני יושב הנגר, כחלק מהמכונה. אסתטיקת הגילוף שמייצר הכלי הזה ייחודית: בניגוד לכיסא שיוצר באמצעים תעשייתיים, ובו הרגליים, החורים והמוטות זהים, באמצעות ה-Shaving Horse מקבל כל חלק את טביעת היד של הנגר שבנה אותו.
עיקרון שלישי הוא מה שנקרא ''חוכמת החומר'': בחירות אסתטיות שמשרתות החלטות קונסטרוקטיביות. למשל, במקומות שבהם נדרשת יציבות, כמו הרגליים, העץ עבה, לעומת מקומות שהם פחות משמעותיים מהבחינה הזו (כמו המושב, שאותו אפשר לדקק ולהשיג נוחות ויופי באותה עת). לנדו גם משתמש בסוג עץ אחר לבניית המחברים (שעליהם הרחבתי כאן בעבר), הנקראים באנגלית wedge, כך שנוצר משחק גוונים מעניין. "זה הדיאלוג בין הנגר לחומר'', הוא אומר. מבחינתו, זוהי הזדמנות לעץ להגיד את דברו.
הוא עובד בעיקר עם דובדבן, אשה (מילה) ומייפל, ומציג שתי שיטות לגימור של הכיסא: האמריקאית עושה שימוש בשלאק, אוטמת את הכיסא ובכך מגינה עליו ויוצרת אחידות צבעונית בין סוגי העץ השונים; האנגלית עושה שימוש בשמן, שנכנס לעומק העץ, משקף את הפטינה שנוצרת במהלך השנים ומשביח את הרהיט ממש כפי שיין משביח עם הזמן. לנדו נוהג לשלב בין שתי השיטות: הוא מתחיל בשמן ואחריו משתמש בשעווה המבוססת על דונג דבורים.
כ-30-40 שעות נדרשות לו כדי לבנות כיסא. העץ בארץ יקר מאוד, מציין לנדו, ולכן הוא גובה כאלפיים שקלים לכיסא, ובין 5,000 ל-7,000 שקלים לספסל. ממילא הוא לא פונה לקהל רחב. הלקוחות שלו שומעים עליו מפה לאוזן, מה שמתאים לקצב הבנייה האטי. יש להם את האמצעים כדי לשלם על חומרי גלם טבעיים ועל הקפדה בטכניקה עתיקה. הכנה של ארבעה עד שישה כיסאות לשולחן האוכל תארך כשישה שבועות, אבל בדרך כלל מבקשים ממנו כיסא בודד, כיסא נדנדה או ספסל, בבחינת ''piece'' שיכבד ויחמם את החדר.
כחוקר שווקים, לנדו ערך מחקר שוק פרטי, ומצא שיש יחס של כ-30 בוני כיסאות על כ-330 מיליון איש בארצות הברית, ו-15-20 בוני כיסאות על כ-55 מיליון איש באנגליה. בישראל, שבה זו כלל אינה מסורת, יש 10-15 נגרים שמתמחים במה שנקרא באנגלית Chairmaker. ככל הידוע ללנדו, הוא היחיד שמתמחה בווינדזור.
האם בונה כיסאות הווינדזור העברי הראשון יכול להתפרנס מהם? כנראה שלא יהיה ביקוש מספיק. אך משמעות מלאכתו בעיניו חורגת מהשאלה הזו, ודומה יותר למשמעות שאותה מוצאת כותבת כמוני בתרגול היוגה.
---------------------------------------
רהיטי העץ שלהם הפכו לנצחיים. לחצו על התמונה כדי לקרוא על השייקרים:
