הילד שלכם באמת אוהב את החוג שלו?
הילד שלי הצטרף השנה בפעם הראשונה בחייו, בגיל המופלג רבע לשמונה, לחוג. הוא התחיל ללמוד שחייה. לזכותו יאמר שכבר לפני שנה ביקש לשחות. לרעתי ירשם לדיראון עולם שעד שזזתי, נסגרו כבר חוגי השחייה באזור. הילד היה מאוכזב ולא רצה שום חוג אחר. אני חשדתי שהרווחה תדפוק בדלת, הכנתי טיעונים שכללו את העובדה שבכל הקשור לספורט, תמיד הייתי פדלאה. בקושי את הבגרות בספורט עברתי.
ובעוד הקשיש שוחה כמו דג במים, לי יש את התענוג, פעמיים בשבוע במשך 45 דקות, לחכות לו. הבאתי ספר, סלולרי, עיתונים, אבל מזג האוויר הקר משאיר אותי בתנוחה אחת - קפואה ובוהה. ילדים וילדות בבגדי ג'ודו, בלרינות, שחיינים ושחייניות, מתעופפים במסדרון, רצים לעבר המדריכים והמדריכות אל מכונת הממתקים או אל הנציג המשפחתי התורן שמחכה להם.
ויש את הלא רוצים. ילד כבן חמש מסרב ללבוש את בגדי הג'ודו. "הוא אוהב את החוג", טוען האב. "רק הכניסה קשה לו. ברגע שהוא שם, הוא נהנה". הילד לא מסכים עם הקביעה ועושה אחורה פנה. האב מושך במעט השערות שיש לו, משדל את הילד, ממלמל שהוא מתוסכל ומה עושים. הילד מתעקש. בקרב הזה הילד עשה איפון לאב. האבא על הרצפה.
יום אחר, ילד אחר, מדריך אחר ומתברר שבן השש סובל משלפוחית רגיזה. בכל רגע הוא יוצא מהשיעור והאמא מחזירה אותו. היא מבררת מה הבעיה ולמה הוא מתעקש לבלות בחדר מצחין מאשר בחדר אפוף זיעה. סבתא המחכה לנכדה מייעצת לאם וילד, נותנת דוגמאות מהנכד המוצלח שלה.
לטורים הקודמים של נועה רום:
- להתבגר בעולם של סלבס בסקיני אחרי לידה: "אני מתביישת בגוף שלי"
- "בכיתה לא מבינים. אבא שלי מת והם רוצים שאפסיק להיות עצובה"
בודדה בבית הספר: "כבר שנתיים משפילים אותי ומציקים לי"
חוגים מגיל אפס
החוגים השונים תורמים לדימוי החיובי של הילדים. הם מלמדים אותם להיות חלק מקבוצה, להישמע לכללים, ואף מפתחים את היצירתיות שלהם. אצל חלקם, הלימודים יישארו בגדר תחביב, חלקם יגלו כישרון חבוי וימשיכו איתו הלאה, והחשוב ביותר, בניגוד לבית הספר, כאן יש להם את יכולת הבחירה. הם חייבים וצריכים לבחור את מה שמעניין אותם ולא את מה שההורים רוצים שיילמדו, שנדמה להם שמתאים לילדם, שיכול לקדם אותם.
"אני ממש מתלבטת אם לרשום גם השנה את הקטן לחוג. הוא בן שנה ושמונה חודשים. בשנה שעברה היינו בחוג של שחיית תינוקות במים. אחר כך היינו בחוג מוזיקה. הוא מאוד נהנה, אבל משום מה הרגשתי שזה כאילו קצת מעיק עליו אחרי הגן לשבת בריכוז ולעסוק בפעילות שלו".
ואני? מאז שהפכתי להורה, אני מתחמקת מהשאלון, מכופפת את הראש ש-מה יתפסו אותי, יעלו על ההזנחה הפושעת שהילד בן 4 או 5, מובטל מחוגים ונח בחדר ילדותו? ואי אפשר להימלט. עכשיו אני נשאלת לאיזה עוד חוג הוא הולך, למה הוא משובץ מחרתיים והאם חשבתי לשלב בין ספורט לשיעור המפתח יכולות קוגניטיביות? אני נכשלת בכל התשובות. הילד לומד רק בחוג אחד. מחר הוא יבהה מול הטלוויזיה, מחרתיים הוא ייפגש עם חבר או יבלה עם סבא שלו ומבחינה קוגניטיבית הוא עוד צריך לסיים את שיעורי הבית שקיבל בבית הספר.
כמו צלמי פפרצי נשלפים מכשירי סלולארי לעברי, עמוסים בלוחות זמנים של הילדים - ראי ולמדי. אצל האחד יש שילוב בין כדורסל, קלרינט וסינית ויש מקום לעוד כלי נשיפה אם הילד יצליח לנשום. השנייה לומדת אנגלית לפני שהתחילה להבין את השפה העברית, רוקדת לפני שהתחילה ללכת ושרה בינתיים באמבטיה, אבל ההורים רואים את הפוטנציאל. השלישי נמצא רק בשני חוגים, כלומר פרטיים, לא כולל חוג של בית הספר ושל הצהרון.
לדעת לעצור קצת
אנחנו חיים בחברה תחרותית. יש שפע של הזדמנויות ורק צריך לשלם חצי משכנתא, להפוך את ההורים לגט טקסי שעובדת שישה ימים בשבוע ואת הילדים לפועלים. כמעט כל הורה בטוח שילדיו גאונים. עם קצת עזרה הם יהפכו לבטהובן הבא, ייכנסו לנבחרת ישראל בכדורגל ועד גיל חמש ידברו בשלוש שפות זרות.
ובמירוץ להצלחה, ההורים לא תמיד בודקים האם הילדים נהנים, אם טוב להם ואילו חלומות הם מגשימים - את שלהם או את של הוריהם? ותחושת התסכול, בין אם היא מדוברת ובין אם היא שותקת, עלולה ליצור אצל הילדים חווית כישלון. לא מספיק שלא הצליחו לעבור את סף הדלת, הם לא הצליחו לעבור את סף הלב של הוריהם. והפעילות שאמורה להיות מהנה, צוחקת ומאתגרת, הופכת למתוחה, מעייפת ומאכזבת לשני הצדדים.
ואפשר וכדאי לבחור יחד חוג או שניים, להסביר על חשיבות האחריות האישית ועל המשמעות הכספית, ללכת לשיעורי ניסיון, אבל גם לדעת לעצור. לדעת לנתב בין השפע לצורך של הילד. וגם אם יוריד את בגדי הג'ודו, אל תמשכו שערות. יש להם את כל החיים להיות במסגרות.
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
נועה רום, רווקה + ילד בן שש, סופרת לנוער (עד הבת מצווה זה יעבור, כמה שאת נהדרת, נוגה, תראו אותם, סדרת החיים החדשים שלי), מגישה את התוכנית 'נועה מדברת עם נוער' ברדיו קול נתניה, מורה בהכשרתה לגיל הרך ומרצה על ספריה בבתי ספר וספריות.
