עוד בילדותה בקבוצת כנרת חלמה תאיר מורדוך לחיות בחו"ל, וכשנקרתה בדרכה ההזדמנות לצאת עם משפחתה למזרח הרחוק, היא לקחה אותה בשתי ידיים. מאז עברו כבר שמונה שנים, שבמהלכן היא השוותה בין החלום למציאות, צמחה מבחינה אישית ומשפחתית והקימה קהילה עבור נשים שנמצאות ברילוקיישן. עכשיו היא כאן, בחזרה. "טוב לנדוד, אבל כאן זה הבית", היא אומרת.
מי את?
"תאיר, בת 46, נשואה לגיא ואמא של נועם ועופרי (תאומות בנות 16) ועמית (עשר), גרה בתל אביב".
ומה את עושה?
"אני מנהלת קהילות לנשים שנמצאות ברילוקיישן ובמעברים בין מדינות, מייסדת ומנהלת של המיזם NowMe שמיועד להתקשרויות בין נשים ברילוקיישן ועובדת על ספר לילדים שעוברים את החוויה. בעלת תואר ראשון בפסיכולוגיה ותואר שני במינהל עסקים".
שורשים, נופי ילדות - מה את זוכרת?
"נולדתי וגדלתי בקבוצת כנרת, בת שנייה במשפחה של חמישה ילדים. אבי עציון, בן כנרת, נולד בה' באייר תש"ח – יום הכרזת המדינה. אביו נפל במלחמת השחרור, ובגיל שלוש הוא התייתם גם מאמו, שמתה מסרטן. מצעירותו הוא חקלאי בענף הבננות של הקיבוץ. אמי צילה נולדה וגדלה בפתח תקווה, בת לניצולי שואה, ואחרי שהכירה את אבי בצבא, עברה לכנרת. שנים רבות היא לימדה בבית הספר היסודי בקיבוץ, ולאחר פטירתה של נעמי שמר התחילה להוביל סיורים מזמרים בעקבות שיריה.
"הבית היה חלק משמעותי מאוד מילדותי. בין הוריי יש אהבה גדולה, ואנחנו היינו מרכז עולמם. לאבי מעולם לא היו שאיפות לצאת למקומות רחוקים: טוב לו בבית, בזוגיות ובמשפחה שהקים. הוא איש שליו ורגוע, שלוקח הכל בקלות ולא מתעצבן. אני, לעומתו, תמיד הרגשתי שאורח החיים הקיבוצי לא מתאים לי: התלות באנשים אחרים וההכרח לקבל אישור לכל צעד לא עלו בקנה אחד עם הצורך שלי בעצמאות. גם תיעבתי את האוכל הפולני שהוגש בחדר האוכל, ובהיותי יזמת בנשמתי, מצאתי לכך פתרון: בכנרת היו חברות שעלו מטורקיה ומעיראק, ואני הלכתי אליהן כדי ללמוד לבשל. בגיל עשר כבר העמדתי סירים ובישלתי לעצמי אוכל שאהבתי.
"כשהייתי נערה, הוצע לאבא שלי לצאת לשליחות משפחתית בגוואטמלה כדי להקים שם מטעי בננות. הייתי מאושרת לקראת ההרפתקה, אבל אז התרחשה הפיכה במדינה, ונסיעתנו בוטלה. האכזבה הזו הביאה אותי להחלטה: הילדים שלי יתנסו בחיים בחו"ל".
אחרי השחרור מצה"ל התחילה ללמוד לתואר ראשון בפסיכולוגיה וגרה בתל אביב, ולאחר הלימודים השתלבה בחברות הייטק שונות בתחום המכירות. בהמשך עשתה הסבה לתחום משאבי אנוש והקימה חברת השמה משלה. באותן שנים הכירה את גיא, איש הייטק, ונישאה לו. "כשהכרתי את גיא, סיפרתי לו על החלום שלי לחיות בחו"ל, ולשמחתי מצאתי בו שותף נלהב לרעיון", היא מספרת. "גיא עצמו היה ילד רילוקיישן, שגדל באנגליה ובארצות הברית. ב-2011 הגיעה הצעה לצאת לרילוקיישן בטוקיו, ולא היססנו. בהתחלה הייתי מאושרת: הגשמתי את חלום חיי והוקסמתי מהתרבות היפנית, מהאסתטיקה ומתשומת הלב לפרטים הקטנים שמצאתי בכל מקום. אבל לצד השמחה, התבררו לי מהר מאוד הקשיים: גיא התחיל בעבודה חדשה, הבנות התחילו ללמוד, ואני מצאתי את עצמי בתחושה של חוסר מימוש עצמי ותסכול.
"לאחר תקופה של לבטים והתארגנות הקמתי בביתי עסק של סדנאות בישול והתחלתי להנחות סדנאות לבישול ים-תיכוני, שאליהן הגיעו נשים יפניות וזרות. המיזם שלי ענה על הרצון של נשים לגוון את הבישול שלהן, ומהר מאוד הוא נהפך למקום מפגש, שבו המשתתפות חלקו את החוויות ואת הקשיים שלהן. בהמשך הקמתי שתי חנויות אונליין לפריטי יד שנייה של מעצבים, שאותם רכשתי בשווקים של טוקיו.
"ארבע שנים חיינו בטוקיו, וב-2015 הגיעה הצעה לעבור לסינגפור. הגענו לעיר נהדרת, עם כל השפע שאפשר לחלום עליו, אבל שוב נדרשתי להמציא את עצמי מחדש. בשלב הזה כבר ידעתי יותר על הפער הגדול שבין החלום למציאות ברילוקיישן. גם הבנתי שנשים רבות היוצאות לחו"ל נתקלות בקשיים דומים: בעוד שבעלך לובש בבוקר חליפה יפה ויוצא לעבודה, וילדייך יוצאים למוסדות החינוך, את מנהלת בית במקום זר ובשפה זרה, וכל פעולה פשוטה, כמו קניות, עשויה להפוך למשהו מסובך שגוזל שעות. מצד אחד, במקרים רבים את חיה בתנאים נוחים מאוד, מטיילת בעולם ונהנית משפע זמן חופשי; מצד שני, איבדת הכל - את הקריירה שלך, את החברים ואת מקורות התמיכה. בארץ את ובן זוגך הייתם שווים; עכשיו רק הוא עובד, ואת תלויה בו לחלוטין. לא פעם את נטולת זכויות ואשרת עבודה, מוגבלת כלכלית ונמצאת באי-ודאות, כי לא ברור כמה זמן תחיו באותו מקום. את גם בודדה. וכשאת מנסה לספר לחברים בארץ שקשה לך, הם לא מבינים על מה את מדברת.
"בעקבות כל אלה החלטתי להקים קהילת פייסבוק של נשים ברילוקיישן שתעודד אותן ליזמות, עסקית ואחרת. הקהילה שלי, נשים בעולם של הזדמנויות – רילוקיישן, מונה כיום יותר מ-13 אלף נשים. בעקבותיה הקמתי שתי קהילות נוספות והתחלתי לייעץ לנשים בנושא. בתוך כל העשייה הזו הסתכלתי על הבנות שלי, שחיו כבר שבע שנים בחו"ל, והבנתי שבעצם אין שום מקום שהן יכולות לקרוא לו בית. בחו"ל הן תמיד יהיו זרות, ולישראל הן כבר לא ממש שייכות. גיא ואני הבטנו קדימה אל העתיד והחלטנו שאנחנו רוצים לחיות בארץ. לפני כחודש חזרנו לישראל, ועכשיו אנחנו נקלטים כאן מחדש".
מה לקחת עימך מבסיס האם וממסע חייך לתאיר של היום?
"מגיל צעיר התחלתי להכניס את החלומות שלי לתוך רשימות, ובכל שנה אני פותחת את הרשימות של השנה הקודמת, בודקת מה הגשמתי ומעדכנת את החלומות לשנה הבאה. במהלך השנים גם גיא הצטרף אליי, וכיום אנחנו מגדירים ברשימות גם חלומות משפחתיים. עבורי רשימות הן פשוט ניטור של החלומות, ולמדתי שכשמשהו כתוב, זה סוג של התחייבות שלנו לעצמנו, ולכן יש סיכוי יותר גבוה שהוא יתממש. היום, כשאני מייעצת לנשים ברילוקיישן, אני קודם כל שולחת אותן להכין את רשימת החלומות והשאיפות שלהן.
"בין הקהילה הקיבוצית שבתוכה גדלתי לקהילות שהקמתי ברשת מקשר חוט חזק מאוד של מחויבות וערבות הדדית. ולכן, זה לא מקרי שכשחיפשתי לעצמי עשייה משמעותית, בחרתי דווקא בקהילה. אבל בניגוד למגבלות שחוויתי כילדה, כאן אני מעודדת יצירתיות וחשיבה מחוץ לקופסה: כל חברת קהילה יכולה לתרום לאחרות בתחומים מגוונים, לקבל לפי צרכיה ולחוש משמעותית ושייכת בזכות עצמה".
מסר לאומה?
"מיום היוולדי אני מחוברת בעבותות של אהבה מקודשת בדם אל הארץ והמדינה שלנו. החיים בחו"ל הם כיף גדול והזדמנות נהדרת לצמיחה ולהתפתחות אישית ומשפחתית, ואני מאושרת שהגשמתי לעצמי את החלום הזה. אבל בסופו של דבר, תמיד ידעתי שמדובר בהרפתקה לזמן מוגבל. אני ישראלית בכל רמ"ח איבריי, וחזרתי לכאן כדי לתת לבנותיי את המתנה היקרה מכל: מקום שהן יוכלו לקרוא לו בית".
"עבדתי, הצטיינתי, ואז החלו מיחושים". הקליקו על התמונה:
>> לבלוג של נגה כפי שהוא מופיע באתר שלה
