"מצד אחד, את חיה בנוחות ומטיילת הרבה בעולם. מצד שני, איבדת הכל"

מגיל צעיר חלמה תאיר מורדוך לחיות בחו"ל. כשקיבל בעלה הצעה לרילוקיישן, מיד החלה לארוז מזוודות, אבל בתוך זמן קצר הבינה שהמציאות הרבה פחות נוצצת מהחלום

נגה שנער-שויערפורסם: 30.12.18 03:19
תאיר מורדוך בטוקיו. "גיא התחיל בעבודה חדשה, הבנות התחילו ללמוד, ואני מצאתי את עצמי בתחושה של חוסר מימוש עצמי ותסכול" (צילום: אלבום פרטי)
תאיר מורדוך בטוקיו. "גיא התחיל בעבודה חדשה, הבנות התחילו ללמוד, ואני מצאתי את עצמי בתחושה של חוסר מימוש עצמי ותסכול" (צילום: אלבום פרטי)
עם הבעל גיא ושלוש הבנות ביפן. "כשאת מנסה לספר לחברים בארץ שקשה לך, הם לא מבינים על מה את מדברת"  (צילום: אלבום פרטי)
עם הבעל גיא ושלוש הבנות ביפן. "כשאת מנסה לספר לחברים בארץ שקשה לך, הם לא מבינים על מה את מדברת" (צילום: אלבום פרטי)

עוד בילדותה בקבוצת כנרת חלמה תאיר מורדוך לחיות בחו"ל, וכשנקרתה בדרכה ההזדמנות לצאת עם משפחתה למזרח הרחוק, היא לקחה אותה בשתי ידיים. מאז עברו כבר שמונה שנים, שבמהלכן היא השוותה בין החלום למציאות, צמחה מבחינה אישית ומשפחתית והקימה קהילה עבור נשים שנמצאות ברילוקיישן. עכשיו היא כאן, בחזרה. "טוב לנדוד, אבל כאן זה הבית", היא אומרת.

 

מי את?

"תאיר, בת 46, נשואה לגיא ואמא של נועם ועופרי (תאומות בנות 16) ועמית (עשר), גרה בתל אביב".

 

ומה את עושה?

"אני מנהלת קהילות לנשים שנמצאות ברילוקיישן ובמעברים בין מדינות, מייסדת ומנהלת של המיזם NowMe שמיועד להתקשרויות בין נשים ברילוקיישן ועובדת על ספר לילדים שעוברים את החוויה. בעלת תואר ראשון בפסיכולוגיה ותואר שני במינהל עסקים". 

 

תאיר מורדוך. "טוב לנדוד, אבל כאן זה הבית" (צילום: יאנה eastside studio)
    תאיר מורדוך. "טוב לנדוד, אבל כאן זה הבית"(צילום: יאנה eastside studio)

     

    שורשים, נופי ילדות - מה את זוכרת?

    "נולדתי וגדלתי בקבוצת כנרת, בת שנייה במשפחה של חמישה ילדים. אבי עציון, בן כנרת, נולד בה' באייר תש"ח – יום הכרזת המדינה. אביו נפל במלחמת השחרור, ובגיל שלוש הוא התייתם גם מאמו, שמתה מסרטן. מצעירותו הוא חקלאי בענף הבננות של הקיבוץ. אמי צילה נולדה וגדלה בפתח תקווה, בת לניצולי שואה, ואחרי שהכירה את אבי בצבא, עברה לכנרת. שנים רבות היא לימדה בבית הספר היסודי בקיבוץ, ולאחר פטירתה של נעמי שמר התחילה להוביל סיורים מזמרים בעקבות שיריה.

     

    "הבית היה חלק משמעותי מאוד מילדותי. בין הוריי יש אהבה גדולה, ואנחנו היינו מרכז עולמם. לאבי מעולם לא היו שאיפות לצאת למקומות רחוקים: טוב לו בבית, בזוגיות ובמשפחה שהקים. הוא איש שליו ורגוע, שלוקח הכל בקלות ולא מתעצבן. אני, לעומתו, תמיד הרגשתי שאורח החיים הקיבוצי לא מתאים לי: התלות באנשים אחרים וההכרח לקבל אישור לכל צעד לא עלו בקנה אחד עם הצורך שלי בעצמאות. גם תיעבתי את האוכל הפולני שהוגש בחדר האוכל, ובהיותי יזמת בנשמתי, מצאתי לכך פתרון: בכנרת היו חברות שעלו מטורקיה ומעיראק, ואני הלכתי אליהן כדי ללמוד לבשל. בגיל עשר כבר העמדתי סירים ובישלתי לעצמי אוכל שאהבתי.

     

    "כשהייתי נערה, הוצע לאבא שלי לצאת לשליחות משפחתית בגוואטמלה כדי להקים שם מטעי בננות. הייתי מאושרת לקראת ההרפתקה, אבל אז התרחשה הפיכה במדינה, ונסיעתנו בוטלה. האכזבה הזו הביאה אותי להחלטה: הילדים שלי יתנסו בחיים בחו"ל".

     

    תמונת ילדות מכנרת. "תמיד הרגשתי שאורח החיים הקיבוצי לא מתאים לי" (צילום: אלבום פרטי)
      תמונת ילדות מכנרת. "תמיד הרגשתי שאורח החיים הקיבוצי לא מתאים לי"

       

      אחרי השחרור מצה"ל התחילה ללמוד לתואר ראשון בפסיכולוגיה וגרה בתל אביב, ולאחר הלימודים השתלבה בחברות הייטק שונות בתחום המכירות. בהמשך עשתה הסבה לתחום משאבי אנוש והקימה חברת השמה משלה. באותן שנים הכירה את גיא, איש הייטק, ונישאה לו. "כשהכרתי את גיא, סיפרתי לו על החלום שלי לחיות בחו"ל, ולשמחתי מצאתי בו שותף נלהב לרעיון", היא מספרת. "גיא עצמו היה ילד רילוקיישן, שגדל באנגליה ובארצות הברית. ב-2011 הגיעה הצעה לצאת לרילוקיישן בטוקיו, ולא היססנו. בהתחלה הייתי מאושרת: הגשמתי את חלום חיי והוקסמתי מהתרבות היפנית, מהאסתטיקה ומתשומת הלב לפרטים הקטנים שמצאתי בכל מקום. אבל לצד השמחה, התבררו לי מהר מאוד הקשיים: גיא התחיל בעבודה חדשה, הבנות התחילו ללמוד, ואני מצאתי את עצמי בתחושה של חוסר מימוש עצמי ותסכול.

       

      "לאחר תקופה של לבטים והתארגנות הקמתי בביתי עסק של סדנאות בישול והתחלתי להנחות סדנאות לבישול ים-תיכוני, שאליהן הגיעו נשים יפניות וזרות. המיזם שלי ענה על הרצון של נשים לגוון את הבישול שלהן, ומהר מאוד הוא נהפך למקום מפגש, שבו המשתתפות חלקו את החוויות ואת הקשיים שלהן. בהמשך הקמתי שתי חנויות אונליין לפריטי יד שנייה של מעצבים, שאותם רכשתי בשווקים של טוקיו.

       

      הבת עמית בטוקיו, מדגמנת ליונקלו. "הבנתי שבחו"ל הבנות תמיד יהיו זרות" (צילום: תאיר מורדוך)
        הבת עמית בטוקיו, מדגמנת ליונקלו. "הבנתי שבחו"ל הבנות תמיד יהיו זרות"(צילום: תאיר מורדוך)

         

        "ארבע שנים חיינו בטוקיו, וב-2015 הגיעה הצעה לעבור לסינגפור. הגענו לעיר נהדרת, עם כל השפע שאפשר לחלום עליו, אבל שוב נדרשתי להמציא את עצמי מחדש. בשלב הזה כבר ידעתי יותר על הפער הגדול שבין החלום למציאות ברילוקיישן. גם הבנתי שנשים רבות היוצאות לחו"ל נתקלות בקשיים דומים: בעוד שבעלך לובש בבוקר חליפה יפה ויוצא לעבודה, וילדייך יוצאים למוסדות החינוך, את מנהלת בית במקום זר ובשפה זרה, וכל פעולה פשוטה, כמו קניות, עשויה להפוך למשהו מסובך שגוזל שעות. מצד אחד, במקרים רבים את חיה בתנאים נוחים מאוד, מטיילת בעולם ונהנית משפע זמן חופשי; מצד שני, איבדת הכל - את הקריירה שלך, את החברים ואת מקורות התמיכה. בארץ את ובן זוגך הייתם שווים; עכשיו רק הוא עובד, ואת תלויה בו לחלוטין. לא פעם את נטולת זכויות ואשרת עבודה, מוגבלת כלכלית ונמצאת באי-ודאות, כי לא ברור כמה זמן תחיו באותו מקום. את גם בודדה. וכשאת מנסה לספר לחברים בארץ שקשה לך, הם לא מבינים על מה את מדברת.

         

        "בעקבות כל אלה החלטתי להקים קהילת פייסבוק של נשים ברילוקיישן שתעודד אותן ליזמות, עסקית ואחרת. הקהילה שלי, נשים בעולם של הזדמנויות – רילוקיישן, מונה כיום יותר מ-13 אלף נשים. בעקבותיה הקמתי שתי קהילות נוספות והתחלתי לייעץ לנשים בנושא. בתוך כל העשייה הזו הסתכלתי על הבנות שלי, שחיו כבר שבע שנים בחו"ל, והבנתי שבעצם אין שום מקום שהן יכולות לקרוא לו בית. בחו"ל הן תמיד יהיו זרות, ולישראל הן כבר לא ממש שייכות. גיא ואני הבטנו קדימה אל העתיד והחלטנו שאנחנו רוצים לחיות בארץ. לפני כחודש חזרנו לישראל, ועכשיו אנחנו נקלטים כאן מחדש".

         

        המשפחה בטיול בהודו. "אני מאושרת שהגשמתי את החלום הזה" (צילום: אלבום פרטי)
          המשפחה בטיול בהודו. "אני מאושרת שהגשמתי את החלום הזה"

           

          מה לקחת עימך מבסיס האם וממסע חייך לתאיר של היום?

          "מגיל צעיר התחלתי להכניס את החלומות שלי לתוך רשימות, ובכל שנה אני פותחת את הרשימות של השנה הקודמת, בודקת מה הגשמתי ומעדכנת את החלומות לשנה הבאה. במהלך השנים גם גיא הצטרף אליי, וכיום אנחנו מגדירים ברשימות גם חלומות משפחתיים. עבורי רשימות הן פשוט ניטור של החלומות, ולמדתי שכשמשהו כתוב, זה סוג של התחייבות שלנו לעצמנו, ולכן יש סיכוי יותר גבוה שהוא יתממש. היום, כשאני מייעצת לנשים ברילוקיישן, אני קודם כל שולחת אותן להכין את רשימת החלומות והשאיפות שלהן.

           

          "בין הקהילה הקיבוצית שבתוכה גדלתי לקהילות שהקמתי ברשת מקשר חוט חזק מאוד של מחויבות וערבות הדדית. ולכן, זה לא מקרי שכשחיפשתי לעצמי עשייה משמעותית, בחרתי דווקא בקהילה. אבל בניגוד למגבלות שחוויתי כילדה, כאן אני מעודדת יצירתיות וחשיבה מחוץ לקופסה: כל חברת קהילה יכולה לתרום לאחרות בתחומים מגוונים, לקבל לפי צרכיה ולחוש משמעותית ושייכת בזכות עצמה".

           

          מסר לאומה?

          "מיום היוולדי אני מחוברת בעבותות של אהבה מקודשת בדם אל הארץ והמדינה שלנו. החיים בחו"ל הם כיף גדול והזדמנות נהדרת לצמיחה ולהתפתחות אישית ומשפחתית, ואני מאושרת שהגשמתי לעצמי את החלום הזה. אבל בסופו של דבר, תמיד ידעתי שמדובר בהרפתקה לזמן מוגבל. אני ישראלית בכל רמ"ח איבריי, וחזרתי לכאן כדי לתת לבנותיי את המתנה היקרה מכל: מקום שהן יוכלו לקרוא לו בית".  

           

           

             

            "עבדתי, הצטיינתי, ואז החלו מיחושים". הקליקו על התמונה:

             

            סלעית גרניט. "אני כבר לא חייבת להיות מושלמת". הקליקו על התמונה (צילום: אלבום פרטי)
            סלעית גרניט. "אני כבר לא חייבת להיות מושלמת". הקליקו על התמונה (צילום: אלבום פרטי)

             

             

            >> לבלוג של נגה כפי שהוא מופיע באתר שלה 

             

             

             
            הצג:
            אזהרה:
            פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
            נעים להכיר, נֹגה שנער-שויער. נושמת, חיה, שומעת, מתעדת וכותבת אנשים וסיפורי חיים. בעלת חברת "הד - לסיפורים שמשאירים חותם" ואמא גאה לעשרות ספרים, תוצרי המפגש ביני לבין אנשים נפלאים שבחרו לחלוק עימי את אוצרם הגדול - סיפור חייהם.

            ועכשיו הבלוג שלי, "מסע אישי". מה יהיה לנו כאן? מסעות אישיים וסיפורי חיים. מפגשים מהסוג האישי, שבהם נבדוק עבר מול הווה ועתיד - ביטוי לצורך העמוק שלי לקחת סיפור חיים, לאוורר ולמתוח אותו אל מעבר להקשרים המובנים מאליהם.

            למדתי שלסיפור החיים אין גיל (לכולנו יש סיפור). הבנתי גם שמשהו בחיבור העמוק והאותנטי לבסיס, לתרבות, למקום שבתוכו צמחנו, מוציא מאיתנו את הטוב ביותר.

            אני יוצאת למסע אישי. אתם מוזמנים להצטרף.