החלום של מנהלת הפנימייה: מסע שורשים לחניכים מהעדה האתיופית

כל חייה של יעל מקונן סובבים סביב כפר הנוער מקווה ישראל: היא למדה שם, עבדה כמדריכה וגם פגשה שם את בעלה. עכשיו היא מגייסת כספים בעבור מסע לאתיופיה

יעל מקונן ובעלה, יוסף. "כל הפנימייה נהייתה חלק מהסיפור שלנו. החניכים עזרו לו לקנות לי טבעת נישואים" (צילום: צביקה טישלר)
יעל מקונן ובעלה, יוסף. "כל הפנימייה נהייתה חלק מהסיפור שלנו. החניכים עזרו לו לקנות לי טבעת נישואים" (צילום: צביקה טישלר)

לפני כשנה וחצי, כשקיבלה על עצמה את תפקיד מנהלת הפנימייה הדתית בכפר הנוער החקלאי מקווה ישראל, הביאה איתה יעל מקונן חלום: לקחת את תלמידיה בני העדה האתיופית לטיול שורשים בארץ מוצאם. "לחצי מהחניכים שלי בפנימייה יש בני משפחה באתיופיה", היא מספרת. "יש שני חניכים שלא ראו את האבות שלהם עשר ו־12 שנים, חניכה שלא ראתה את אמה חמש שנים ואחרים שיש להם שם משפחה מורחבת. אני, כמי שחולקת חיים עם יוצא אתיופיה שעלה עם אמו בגיל חמש ומאז לא ראה את אביו והאחים שנולדו לו, מכירה היטב את הגעגוע והכמיהה העזה הזאת לשורשים".

"לחצי מהחניכים שלי בפנימייה יש בני משפחה באתיופיה. כמי שחולקת חיים עם יוצא אתיופיה שעלה עם אמו בגיל חמש ומאז לא ראה את אביו והאחים שנולדו לו, מכירה היטב את הגעגוע והכמיהה העזה הזאת לשורשים"

 

כשראתה את התגובות של החניכים לרעיון התחילה לחשוב איך אפשר להגשים את החלום. היא קיבלה אישור לגייס כספים באמצעות אתר מימון ההמונים giveback, ומנכ"ל הכפר רונן צפריר הבטיח כי על כל שקל שיגויס לפרויקט הוא יעביר סכום מקביל מתקציב הכפר. בחודש שעבר, בחגיגות הסיגד (חגם של יהודי אתיופיה), מקונן וצוותה סיפרו לחניכים על הרעיון, "וההתלהבות הייתה ענקית", היא מחייכת. "כולנו מקווים שזה יתממש".

 

 

חצאית מוחבאת בשיחים

מקונן (33), המתגוררת בכפר הנוער החקלאי מקווה ישראל עם בעלה, יוסף ושלושת ילדיהם, נולדה ללאה ואבי יחזקאל, הורים צברים ממוצא פולני ובולגרי. "אמא גדלה במקווה ישראל", היא מספרת. "סבא היה לולן ופרדסן, סבתא עבדה בחדר האוכל והם התגוררו עם ילדיהם בבית צמוד לרפת. גם היום מתגוררות בכפר 50 משפחות, כחלק מתנאי העבודה, כי העובדים חייבים לגור פה כדי להיות זמינים בכל שעה. אמא סיפרה תמיד על ילדותה המאושרת בחיק הטבע, וכשהקימה משפחה משלה לא התרחקה מהכפר. אנחנו גרנו בחולון, ממש צמוד לגדר של מקווה, ובילדותי נהגתי לקפוץ מעליה ולרוץ לרפת וללול או לקטוף חרציות".

 

כשהגיעה לחטיבת הביניים היה טבעי, לדבריה, שתעבור ללמוד במקווה ישראל. "בכפר יש כ־1,300 תלמידים, שלושה בתי ספר תיכוניים (מדעי־ביולוגי; דתי; וצרפתי־ישראלי, שהלימודים בו מתנהלים בצרפתית) ושתי פנימיות, דתית ולא דתית. בנוסף, מתקבלים תלמידים מהסביבה לכיתות ז'־ח' ללא תנאי פנימייה, וכך אני למדתי שם. הייתי תלמידה עם מוטיבציה גבוהה, אבל לקוית למידה. מאחר שבכיתה שלי למדו מתמטיקה ברמה של 4 ו־5 יחידות, הועברתי לכיתה שבה למדו תלמידי הפנימייה ברמה של 3 יחידות. בדרך כלל לא היה קשר בין התלמידים של בית הספר הרגיל ותלמידי הפנימייה, אבל כאן, מטבע הדברים, נוצר חיבור מצוין שלי עם תלמידים מהפנימייה".

"גדלתי בבית חילוני, ושלושה חודשים אחרי שחגגתי בת מצווה, רגליי הובילו אותי לבית הכנסת. ישבתי על ספסל בחוץ, הוצאתי ספר תנ"ך והתחלתי לקרוא. חשבתי שכך מתפללים"

 

במקביל, גילתה את הדת. "גדלתי בבית מדהים, אבל חילוני מאוד", מספרת מקונן, כיום אישה דתית שראשה עטוי שביס. "שלושה חודשים אחרי שחגגתי בת מצווה הלכתי לבית הספר ורגליי הובילו אותי לבית הכנסת בכפר. התיישבתי על ספסל בחוץ, הוצאתי ספר תנ"ך והתחלתי לקרוא מבראשית. חשבתי שכך מתפללים. מאז, במקום להיות בהפסקות עם חברים, הייתי הולכת לבית הכנסת, יושבת על הספסל וקוראת בתנ"ך".

 

בהמשך הפכה לצמחונית, כדי להימנע מאכילת בשר וחלב ביחד, הפסיקה לנסוע עם משפחתה לטיולים בשבתות והחלה להגיע לבית הכנסת לתפילות. את הוריה לא שיתפה, כי חששה שלא תקבל את ברכתם. כחלק מניסיון ההסתרה השיגה מחברה חצאית, כדי ללבוש מעל למכנסיים שאיתם יצאה מהבית. "נהגתי להחביא אותה מתחת לשיח, שאליו היו מגיעות גם חניכות דתיות מהכפר לעשות בדיוק הפוך: הן החביאו מתחת לשיח מכנסיים, כדי ללבוש אותם ביציאה החוצה", היא צוחקת.

 

אחרי כשנתיים, כשהוריה גילו את התקרבותה לדת, נגרם משבר משפחתי, כפי שצפתה. "למען שלום בית חזרתי לכאורה להיות חילונית, אבל ידעתי שאחזור לדת", היא אומרת.

 

בתום לימודיה התיכוניים בכפר התגייסה ושירתה כמדריכת כושר וקרב מגע. "כשהשתחררתי נסעתי לדרום אמריקה, וכשחזרתי לארץ המשכתי בתהליך ההתחזקות, אף על פי שעדיין גרתי בבית ההורים. בסופו של דבר הוריי קיבלו את זה. עם השנים אבא הסכים לעשות קידוש והם קנו בשבילי כלים נפרדים. היום אנחנו חיים בהרמוניה. הם מתפשרים ואני מתפשרת, הגענו לעמק השווה".

 

יעל מקונן ובעלה, יוסף.  חיבור מיידי (צילום: צביקה טישלר)
    יעל מקונן ובעלה, יוסף. חיבור מיידי(צילום: צביקה טישלר)

     

     

    המטרה: בגרות משמעותית

    הקשר המחודש עם מקווה ישראל נוצר כשהחליטה ללמוד פיזיותרפיה ונאלצה לשפר ציון במתמטיקה. כדי להתפרנס, החלה בינתיים לעבוד כמתרגלת בפרויקט של קרן רש"י לקידום שיעור הזכאים לבגרויות של תלמידי הפנימייה במקווה ישראל.

     

    "התאהבתי בתלמידים והבנתי שזה הייעוד שלי. בסופו של דבר לא למדתי פיזיותרפיה אלא חינוך מיוחד באוניברסיטת בר־אילן, ובמהלך הלימודים התחלתי לעבוד כמדריכה בסקטור החילוני של הפנימייה. לא פשוט להיות מדריך דתי במדור החילוני, כי יש נסיעות בשבת, קבלת שבת עם רמקול ועוד סממנים שלא מתאימים לאדם דתי, אבל למדנו לחיות אלה לצד אלה", היא מחייכת.

    "כשאתה חי ביחד אתה יודע שאין הבדל בין בני האדם, גם אם הם בצבעים שונים, אבל אחת התגובות המעצבנות שקיבלתי בעקבות הקשר עם יוסף הייתה 'כל הכבוד לך!'"

     

    כשהחלה את תפקידה היה שיעור הזכאות לבגרות של תלמידי הפנימייה היה נמוך. "מתוך 30 חניכים בשכבה, רק ארבעה עברו את בחינות הבגרות. זה הוציא אותי מדעתי! ישבתי איתם לילות כימים ולימדתי אותם, כדי להעלות את שיעור הזכאות. גם מנהל הכפר והמפקח ראו את הצורך הזה, ויחד הוחלט שאפתח מרכז למידה ומוטיבציה שקראתי לו 'לימון – למידה, יצירה, מוטיבציה ויחד נצליח'. זה היה לפני כחמש שנים. הכל נעשה כמובן בשילוב עם בית הספר הכללי שבכפר. תוך שלוש שנים הצלחנו להעלות את אחוז הזכאות לבגרות ל־90 אחוז מבין תלמידי הפנימייה".

     

    הצלחה עצומה. איך עשיתם את זה?

    "עם הרבה מוטיבציה. כל התוכנית הייתה לא קונבנציונלית והתנהלה בקונספט של תחרויות ומשחקים. גייסתי מתנדבים, עבדנו קשה ובעיקר הקשבתי לחניכים. לא טוב לך ככה? ננסה משהו אחר. בניתי לכל אחד תוכנית אישית. נהייתה ביניהם תחרות על ציונים והמוטיבציה עלתה. היעד הראשון היה בגרות והיעד השני – בגרות משמעותית, כלומר, ציונים טובים. זה מה שחלמתי: שהתלמידים האלה יחזרו לשכונה שלהם עם כלים ורצון להתקדם, ובעיקר, לעורר את המוטיבציה שלהם לחלום".

     

    יעל מקונן. "התאהבתי בתלמידים והבנתי שזה הייעוד שלי" (צילום: צביקה טישלר)
      יעל מקונן. "התאהבתי בתלמידים והבנתי שזה הייעוד שלי"(צילום: צביקה טישלר)

       

       

      שיחת משמעת גורלית

      גם את בעלה ואבי שלושת ילדיה (ענאל, בת חמש; עשהאל, בן ארבע ואניעם, בת שנתיים) הכירה בפנימייה. "היה בפנימייה אירוע משמעת שבעקבותיו הוזמנו הורים לשיחה. אמא של אחד החניכים לא יכלה להגיע ושאלה אם אחיה, שמתגורר במקווה ישראל, יוכל לבוא במקומה. זה היה יוסף, אז סטודנט לכלכלה שהתנדב לעבוד ברפת ותמורת זה קיבל מגורים בכפר. הוא נכנס למשרד, והשיחה בינינו הייתה עניינית לחלוטין: 'האחיין שלך שעשה כך וכך...' – שיחת משמעת רגילה שכמוה ניהלתי רבות. אבל נוצר שם איזשהו חיבור מיידי. המצחיק הוא שהבנו שאנחנו שכנים שגרים בית ליד בית במקווה, שאנחנו מתפללים באותו בית כנסת ושגם למדנו יחד בתיכון – אני במסלול האקסטרני והוא כתלמיד הפנימייה. אנחנו בני אותו גיל, שנינו היינו בני 26 כשנפגשנו. הוא מבוגר ממני בחודשיים, אבל מאחר שעלה מאתיופיה הוא היה בכיתה מתחתיי".

      "כשהתחתנו עשינו שני אירועים. ההורים שלי לא רצו הפרדה בין גברים לנשים אז הייתה חתונה מעורבת, והחתונה השנייה הייתה עם אוכל ולבוש אתיופיים מסורתיים. גם החניכים שלי היו בה"

       

      הם החליפו טלפונים "כדי להתעדכן לגבי החניך, אבל בפועל השיחות חרגו", היא צוחקת. "התחלנו לצאת ומהר מאוד כל הפנימייה נהייתה חלק מהסיפור שלנו. החניכים עזרו לו לקנות לי טבעת נישואים. חמישה חודשים אחרי שהכרנו, נישאנו".

       

      לפי איזו מסורת התחתנתם?

      "עשינו שני אירועים מרגשים. ההורים שלי לא רצו הפרדה בין גברים לנשים בחתונה, אז הייתה לנו חתונה מעורבת. החתונה השנייה הייתה באשדוד, עם אוכל ולבוש אתיופיים מסורתיים וטקס עם קייס. כל 32 החניכים שלי היו בחתונה. בגלל הקשר שלי איתם היה לי חיבור מאוד עמוק לתרבות האתיופית. כשהכרתי את בעלי זה היה רק הצ'ופר".

       

      איך יוסף התקבל במשפחה שלך?

      "ההורים שלי קיבלו אותו מיד. הם ידעו שהעדה האתיופית בלב שלי. כך גם הסביבה הקרובה שלי. לכל מי שגר במקווה, זה נורא טבעי. הפנימייה קולטת עולים, אחד נולד ברוסיה, אחד בצרפת, אחד באתיופיה. יש סקטור דתי וסקטור חילוני וכולם אוכלים יחד בחדר האוכל וגדלים ביחד. כשאתה חי ביחד, אתה יודע שאין הבדל בין בני האדם, גם אם הם בצבעים שונים, ואין גזענות. זה כפר רב־תרבותי. אבל לא כל התגובות היו כאלו. אחת המעצבנות הייתה 'כל הכבוד לך!' לא סיפרתי לבעלי, כדי שלא ייפגע, אבל תגובות מהסוג הזה יש גם כיום".

      "כדי שהילדים שלנו לא יחוו גזענות וגם כדי שילמדו להתמודד, אני מעצימה אצלם את הצד האתיופי. הם לוקחים לגן אוכל אתיופי שאני מכינה, וכולם בגן שלהם רוצים להיות אתיופים"

       

      ואיך הגיבה המשפחה של יוסף לקשר שלכם?

      "קיבלו אותי באהבה. הם כבר הכירו אותי בתור המדריכה של האחיין שלו".

       

      צפיתם בסדרה "נבסו", שבה מתוארת פחות או יותר משפחה כמו שלכם?

      "בטח! גם החניכים בפנימייה וגם בעלי ואני מקפידים לראות אותה ביחד ומתפוצצים מצחוק. הסדרה מאוד משקפת את המציאות. אמת אחד לאחד. כשזכתה בפרס אמי, זו הייתה לכולנו גאווה גדולה.כדי שהילדים שלנו לא יחוו גזענות וגם כדי שילמדו להתמודד, אני מעצימה אצלם את הצד האתיופי. הם לוקחים לגן אוכל אתיופי שאני מכינה, וכולם בגן שלהם רוצים להיות אתיופים", היא צוחקת.

       

      יוסי ואסה ומירב פלדמן ב"נבסו". "הסדרה מאוד משקפת את המציאות" (צילום: טל גבעוני)
        יוסי ואסה ומירב פלדמן ב"נבסו". "הסדרה מאוד משקפת את המציאות"(צילום: טל גבעוני)

         

         

        כוננות 24 שעות ביממה

        לפני כשנתיים הוצע לה לנהל את הפנימייה הדתית. "מאחר שהרגשתי שמרכז 'לימון', הבייבי שלי, עומד בזכות עצמו ויכול להמשיך בלעדיי, נעניתי בשמחה".

         

        היא כבר הייתה אמא לשלושה, זמן קצר אחרי הולדת הבת הקטנה, ובתקופה לא טובה מבחינה בריאותית. "היו לי כאבי בטן מטורפים, עד כדי עוויתות, אושפזתי לא פעם ועברתי שנתיים של בדיקות. הלב שלי רצה מאוד, אבל לא ידעתי אם אהיה מסוגלת לעמוד בעומס מבחינה פיזית. אחרי לבטים רבים החלטתי שלא אוותר ולפני שנה וחצי נכנסתי לתפקיד. אחרי חודשיים התגלה שמדובר בקרוהן – מחלת מעי דלקתית כרונית, שהתקפיה מתפרצים בעקבות לחצים נפשיים. לא בדיוק מחלה אידיאלית למנהלת פנימייה, שזה תפקיד תובעני מאוד". 

         

        במה כרוך התפקיד?

        "הפנימייה היא בית נוסף ותפקידנו הוא למצוא את הנקודה שתעשה שינוי אצל כל אחד מהחניכים. אני אחראית על הפנימייה הרגילה, שבה יש 90 חניכים בני 18−14 ועל פנימיית יום עם 45 ילדים. 40 אחוז מילדי הפנימייה הם יוצאי אתיופיה ובפנימיית היום − 60 אחוז הם בני העדה".

         

        את מכירה כל חניך באופן אישי?

        "ברור, אבל התפקיד שלי הוא לא רק מול החניכים, אלא גם מול המדריכים, העובדות הסוציאליות והפסיכולוגיות, השין־שינים (מתנדבי שנת שירות), המורות החיילות והמתנדבים".

        "כבר שמעתי מילדיי לא פעם 'אמא, למה את הולכת להגיד לילה טוב לחניכים ולנו לא?', ואני עונה שלפעמים החניכים צריכים אותי יותר, ושאיתם נמצא אבא שלהם"

         

        מה סדר היום שלך?

        "אני מגיעה לפנימייה ב־6:30 ופוגשת את החניכים במועדון, אחרי שהמדריכים העירו אותם ודאגו להתארגנות. אני שואלת לשלומם, בודקת אם היה אירוע חריג כלשהו. התפקיד החשוב בפועל בפנימייה הוא של המדריך שמלווה את החניך לאורך כל היום. אני לא יכולה ללוות את כולם אישית, אבל אני בהחלט מדברת עם כל אחד מהם ומשתדלת לדעת עליהם כל מה שנחוץ, אפילו איזה חניך אוהב קולה או מים בטעמים. המדריכים מדווחים לי על כל ילד חולה ובמצב רגשי לא טוב, או אם קרה משהו בבית החניך – כל דבר חייב לעבור דרכי. אחרי הכל, ההורים מפקידים את ילדיהם בידיי ואני צריכה להחזיר להם אותם במצב הכי טוב שאפשר. היום שלי ממשיך בישיבות ובפגישות עם הצוות ועם הורי חניכים, ואני עובדת מול כל הממשקים בכפר ונותני השירותים. כמו אמא, רק ביותר גדול".

         

        ומתי את נמצאת עם ילדייך הפרטיים?

        "בדרך כלל בצהריים אני עושה הפסקה של שעתיים, שמוקדשות רק לילדים שלי. הפנימייה חיה בעיקר אחר הצהריים ובערב, כשהחניכים חוזרים מהלימודים. משעה ארבע בעלי מקבל את השרביט בבית ואני הולכת לפנימייה. גם ההורים שלי עוזרים מאוד. לפעמים הילדים שלי באים איתי לפנימייה, החניכים מחוברים לילדים שלי, ולהפך. בשבתות, אגב, המשפחות של כל הצוות אוכלות עם החניכים. הילדים שלי מאוד אוהבים את המפגשים האלה".

         

        הם לא מרגישים מקופחים לעומת החניכים?

        "לפעמים כן. כבר שמעתי לא פעם 'אמא, למה את הולכת להגיד לילה טוב לחניכים ולנו לא?', ואני עונה שלפעמים החניכים צריכים אותי יותר, ושאיתם נמצא אבא שלהם. לפעמים הם גם יכולים לבוא אליי למשרד, לקבל חיבוק. זו אחת הפריווילגיות של מגורי המשפחות בכפר".

         

        הילדים ענאל (מימין), אניעם ועשהאל. "החניכים מחוברים לילדים שלי, ולהפך" (צילום: אלבום פרטי)
          הילדים ענאל (מימין), אניעם ועשהאל. "החניכים מחוברים לילדים שלי, ולהפך"(צילום: אלבום פרטי)
           

            

          איך מרגיש בעלך לגבי התפקיד התובעני שלך?

          "בעלי עובד בקופת חולים כללית בבקרת תרופות וגם לומד מנהל מערכות בריאות, והוא שותף מלא לתפקוד היומיומי. זה תפקיד שאפשר לעשות רק אם שני בני הזוג מגויסים, והתמזל מזלי שהוא היה ילד פנימייה, כי אם אני בכוננות 24 שעות ביממה, גם הוא חייב להיות בכוננות בית. בעלי מכיר את החניכים בשמותיהם, מתפלל איתם, אוכל איתם בחדר האוכל, יודע שהמשימה העיקרית היא לקדם את הילדים האלה, והוא בהחלט חלק מהעניין".

          "אם אהיה בריאה, ברור שארצה לעבור איתם את החוויה הזו, ובהזדמנות זו אחפש את המשפחה של בעלי. אני מאמינה שאם החניכים יצליחו להגשים את החלום הזה, זה יהיה בשבילם פתח לחלום עוד חלומות"

           

          בואי נחזור למסע המתוכנן לאתיופיה. בכמה חניכים מדובר?

          "עד סוף ינואר אנחנו מבקשים לגייס 75,000 שקל למסע של 20 חניכים, אבל אם נשיג יותר כספים נצרף עוד חניכים. כל חניך, אגב, מחויב גם בהשתתפות עצמית, כדי לגרום להם למחויבות".

           

          רונן צפריר, מנכ"ל כפר הנוער, מאמין בערך החינוכי של מסעות כאלה. "המסע לאתיופיה הוא תהליך רגשי מורכב המתחיל הרבה לפני המסע עצמו", הוא מסביר. "החיבור לשורשים וההבנה של התלמידים מאין באו הוריהם ואיזו דרך ארוכה הם עברו, מהווים כלי טיפולי מעצים ומקדם. אני מאחל לנו שנצליח לאפשר לכמה שיותר בני נוער יוצאי העדה להבין את הדרך הארוכה הכואבת והקשה שעברו הוריהם ומשפחותיהם בדרכם לארץ ישראל".

           

          ומה חושבים החניכים שאינם יוצאי אתיופיה על המסעות המתוכננים?

          "הם מאוד מפרגנים", אומרת מקונן, "הלוואי שיהיה לי תקציב לצרף עוד חניכים. למסע כזה יש ערך מוסף לכל ילד, בטח כשחיים יחד בפנימייה".

           

          את מתכוונת להצטרף אליהם?

          "אם אהיה בריאה, ברור שארצה לעבור איתם את החוויה הזו, ובהזדמנות זו אחפש את המשפחה של בעלי. אני מאמינה שאם החניכים יצליחו להגשים את החלום הזה, זה יהיה בשבילם פתח לחלום עוד חלומות".

           

          הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: עדי אורני, סגנון: לימור ריחאנה)
          הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: עדי אורני, סגנון: לימור ריחאנה)
           
          הצג:
          אזהרה:
          פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד