עליזה ולד (67), תרמילאית, אלמנה, אם לארבעה בנים וסבתא לשמונה נכדים (התשיעי בדרך), גרה בתל־אביב
"הכרתי את בעלי, אבי, כשהיינו שנינו סטודנטים לתואר ראשון. התאהבנו ובתוך פחות מחצי שנה התחתנו. הוא היה יועץ השקעות ובהמשך כיהן כסמנכ״ל בנק משכן, ואני עבדתי כמורה לביולוגיה ובהמשך כמורה של עולים חדשים. יחד הבאנו לעולם ארבעה בנים".
"כשאבי היה בן 59, אבחנו אצלו גידול סרטני בראש. הוא היה אדם עם זיכרון מופלא, וכשהוא לא זכר פתאום משהו, זה עורר בי חשד. אחרי בדיקות התגלה שיש לו סרטן בדרגה 4. הרופאים לא אמרו לנו כמה זמן בדיוק נשאר לו. הילדים בדקו באינטרנט, וראו שלפי חומרת המחלה יש לו רק כמה חודשים לחיות. היה לנו קשה מאוד להתמודד עם זה. מה שהקל הייתה הפתיחות שלי ושל בעלי לגבי המחלה. לא הסתרנו אותה וסיפרנו לחברים".
"שנה וחצי אחרי האבחון התחילה ההידרדרות. אבי הפך להיות משותק, התנייד בכיסא גלגלים ונעזר במטפל. פעולות כמו אכילה או שתייה לא היו פשוטות יותר בשבילו. הוא, שהיה בן אדם כל כך חכם, פתאום איבד את המילים. הוא הפסיק לדבר ורק הסתכל עליי בעיניים הטובות שלו. ניסיתי להמשיך בחיים, אבל בכיתי והרגשתי חסרת אונים".
"שנתיים וחצי אחרי האבחון, בגיל 61, אבי נפטר. היינו ביחד 38 שנים, ולא היה לי אף גבר אחר לפניו. היו לי רגעים של דיכאון וריקנות. כדי להתמודד עם האבל כתבתי הרבה שירים, יצאתי לטיולים עם חברים, עשיתי ספורט והרגשתי שהנכדים שלי נותנים לי סיבה לקום בבוקר".
"אחרי שאבי נפטר, הבנים אמרו לי שאני צריכה למצוא עניין בחיים ושזה הזמן שלי לטייל בעולם. הם טענו שאני מסוגלת לזה ושאני חזקה פיזית - עוד כשאבי היה בחיים השתתפתי במרתונים ובצעדות ארוכות, כמו 'צעדת ארבעת הימים' בניימכן שבהולנד, לציון השחרור מהכיבוש הנאצי. הבן הצעיר שלי, שמטייל הרבה בעולם, הציע שאטוס להודו ואטייל איתו. חששתי מאוד, אבל בסופו של דבר החלטתי שאני רוצה להתמודד עם האתגר".
"בגיל 60 הגעתי להודו. זו הייתה חוויה לא פשוטה. הייתי בסוג של טירונות - ישנתי בגסטהאוסים, נסעתי ברכבות לילה עם ג׳וקים שמתרוצצים על הרצפה ועליתי על טרמפים עם אופנוענים. בכל פעם שהצלחתי להתגבר על עוד אתגר, זה היה כיף גדול. במשך שלושה ימים הייתי באשראם, וזאת הייתה חוויה מדהימה. עשיתי מדיטציות, קילפתי ירקות במטבח וישנתי בבקתה על הרצפה. הבנים שלי אמרו שאם שרדתי את הודו, אני יכולה לשרוד הכל".
"בשבע השנים שחלפו מאז טיילתי בהרבה מקומות. טיילתי במשך שלושה חודשים בסין, ועוד שלושה חודשים בתאילנד, קמבודיה ולאוס. בנוסף טיילתי בגיאורגיה, לפלנד, אירלנד, פולין ובלגיה. לפעמים טיילתי לבד, לפעמים עם המשפחה או חברים. אחד הבנים שלי נשוי לסינית והם חיים בסין, אז כשהייתי שם טיילתי עם כלתי המקסימה. באירלנד יצאתי למסע אופניים למשך שמונה ימים, ובגיאורגיה יצאתי לטרקים עם קבוצת מטיילים. הלכנו במשך שעות מהר להר, ועברנו ברגל נהרות קפואים שגרמו לנו כוויות קור".
"בהתחלה היה לי קשה להסתדר, אבל למדתי להיעזר באנשים טובים בדרך, ומהר מאוד כבר הרגשתי שאני יכולה להדריך אחרים. היו לי גם רגעי משבר שבהם הרגשתי שאני לא יכולה יותר, למשל בלאוס, כשגנבו לי את התיק עם הטלפון. חשבתי שהשמיים נופלים עליי וצרחתי. לפעמים בכיתי מגעגועים לבעלי, אבל החלטתי לא לוותר. רציתי להוכיח לעצמי ולבנים שלי שאני מסוגלת, ואני באמת מרגישה שהטיולים עזרו לי להתמודד עם האבל. במרוץ החיים האינטנסיבי שלי ושל בעלי, לא היה לנו זמן לטייל. היו מקרים שבהם הגעתי למקומות כל כך יפים ורציתי להראות לו אותם - ולא יכולתי".
"אחרי שבעלי נפטר החלטתי להגשים חלום ישן ולהוציא לאור ספרי ילדים. לפני שנתיים וחצי יצא לאור הספר הראשון שלי. כתבתי כבר שלושה ספרי ילדים והספר הרביעי בדרך. יש בו עצב, אבל אני מרגישה שכך גם החיים. יש עליות ומורדות, מהעצב צומחים והחיים נמשכים. לא אשכח שכשבעלי היה חולה הוא שאל אותי אם יש לי מישהו, ועניתי לו: 'השתגעת?' הוא רצה שתהיה לי אהבה, אבל לקח לי ארבע שנים עד שיצאתי לדייטים. היום אני בזוגיות טרייה ומאושרת. בשורה התחתונה: הטיולים פותחים אותך לעולם, ואת מבינה שהחיים יפים".
בשורה התחתונה: "הטיולים פותחים אותך לעולם, ואת מבינה שהחיים יפים".
