אמיר (שם בדוי), בן 45 מצפון הארץ, סבל ממה שמכונה "דיכאון עמיד". במשך שנים חיפש אחר דרכים להתמודד איתו, אבל שום דבר לא באמת עזר. התרופות הצליחו לייצב אותו אבל לא להילחם בעייפות ובלאות שמגיעות יחד עם הדיכאון. "מאז שאני זוכר את עצמי אני מטופל בתרופות נגד דיכאון", הוא מספר. "ניסיתי יותר מעשרה סוגים שונים של תרופות, עד שהתייצבתי לפני 15 שנה על שילוב של ציפרלקס (נוגד דיכאון) ולמיקטל (מייצב מצב רוח), אבל תמיד קיוויתי שאולי מתישהו יימצא משהו שייתן לי יותר אנרגיה ומוטיבציה".
לפני כמה חודשים הוא נתקל במאמר על ניסוי בטיפול בדיכאון באמצעות קטמין – אותו סם הרדמה שמוכר בעיקר לציבור צרכני הסמים הפסיכדליים. "החלטתי לתת לזה צ'אנס, והטיפול פשוט שינה אותי", הוא מספר. "בתקופת הניסוי אנשים שאלו אותי מה שיניתי בזמן האחרון כי אני נראה כמו בן אדם אחר. התחלתי לישון בלילה, קיבלתי משמעת עצמית בעבודה, אפילו התחלתי לעשות קצת כושר".
נשמע כמו תרופת קסם.
"הקטמין לא הפך אותי לגיבור־על. אני לא מתנהג כמו מי שלוקח קוקאין ופתאום כולו שופע אנרגיה וביטחון עצמי. הוא גם לא מרגיע ומשרה 'סטלה' כמו שמריחואנה עושה לאנשים מסוימים. אני חושב שאפשר לדמות את החיים לריצה על מסלול. יש כאלה שרצים יותר מהר, יש אחרים שמשתרכים מאחור. עד היום ישבתי בקהל, בכלל לא הייתי על המסלול. הטיפול העלה אותי למסלול. יש לי ימים טובים יותר וטובים פחות, אני עדיין שמח לפעמים ומבואס לפעמים, אבל הפעם זה נראה הגיוני. אני על מסלול הריצה, כמו כולם. זה לא יהיה נכון לומר שקיבלתי את החיים בחזרה, אלא פשוט שקיבלתי חיים נורמליים, סוף־סוף. יש התמודדויות, יש אכזבות, יש קשיים, אבל במקום למצוא את עצמי בורח מדברים קשים, לכבות את הטלפון ולהיכנס למיטה, קיבלתי יכולת להביט לחיים בעיניים".
הגילוי הכי חשוב בפסיכיאטריה
כבר תקופה לא קצרה שהקטמין הולך ומסתמן כפתרון ממשי לטיפול בדיכאון, וגם בנושאים נפשיים אחרים כמו פוסט טראומה. בעשור האחרון פורסמו מחקרים רבים על ההשפעות החיוביות, והוא נמצא כרגע בשלבי אישור סופיים של מינהל המזון והתרופות האמריקאי (ה־FDA) וצפוי לקבל את אישורו הסופי בתחילת 2019, במרץ הקרוב. על פי ההערכות, בהמשך הוא צפוי לקבל את אישורו לשימוש גם בישראל.
ד"ר יואב דומני, פסיכיאטר מהמרכז הרפואי תל אביב (איכילוב), עמד בראש צוות אחד המחקרים האלה שפורסם לאחרונה. "המחקרים האלה מראים שהקטמין יעיל, אפילו יעיל מאוד, בהשפעה על חולים עם דיכאון עמיד שאינם מגיבים לתרופות אחרות, וגם על חולים עם דיכאון דו־קוטבי, שגם בהם קשה יותר לטפל", הוא מסביר. "נמצא שהקטמין משפיע מהר יותר מהתרופות האחרות נגד דיכאון, ממש בתוך שעות ספורות, ואף שהשפעתו מוגבלת בזמן ונמשכת עד שבעה ימים, אצל חלק מהמטופלים התסמינים הדיכאוניים חלפו לאחר סדרת טיפולים קצרה".
הצצה למאגר המחקרים הרפואיים Pubmed מגלה שהשפעתו החיובית של הקטמין על הדיכאון החלה להתבהר כבר בתחילת המילניום, ומאז היא צוברת תאוצה. מכון הבריאות האמריקאי (NIH) היה שותף לחלק מהמחקרים האלה, וכיום כאמור גם ה־FDA נמצא בשלבים הסופיים של ניסוי בחומר. הגילוי הזה מלווה בהתרגשות גדולה בגלל הקושי שבטיפול יעיל בבעיות פסיכיאטריות. במאמר שפורסם בכתב העת היוקרתי Science בשנת 2012 כינו אותו כ"הגילוי הכי חשוב בפסיכיאטריה במחצית המאה האחרונה".
בשונה מתרופות ממשפחת ה־SSRI (ציפרלקס, פרוזאק וכו'), שהוצגה לעולם על ידי חוקרים, רופאים וחברות התרופות, הקטמין מוכר לציבור כסם הרדמה וכסם פסיכדלי שאפשר למצוא לרוב במסיבות. בהקשר הזה נוצר רושם שלילי סביבו, כמו גם סמים פסיכדליים אחרים שהוצאו מחוץ לשימוש בחוק, לאחר שהיו אחראים ללא מעט מקרים של סיבוכים פיזיים ואפילו מוות. כעת, כאמור, הקטמין משנה את פניו וחוצה את הקווים ממסיבות הטבע לשימוש לגיטימי בתעשיית התרופות. אבל הקטמין לא לבד בסיפור הזה - גם האקסטזי (MDMA) ואפילו ה־LSD נבחנים כעת לשימושים פסיכיאטריים.
לא לנסות לבד בבית
ה־MDMA, הידוע גם בכינוי "אקסטזי", אחד מסמי המסיבות המוכרים ביותר, הופך גם הוא כעת לתרופה לטיפול בדיכאון. לאחרונה הסתיים השלב השני של ניסוי באישור ה־FDA על שימוש בסם, בשילוב עם טיפול פסיכותרפי, עבור אנשים שסובלים מפוסט טראומה עמידה וממושכת. השלב הזה של הניסוי הראה תוצאות מבטיחות מאוד. "75% מאלה שהיו בקבוצת הניסוי כבר אינם מוגדרים יותר כסובלים מפוסט טראומה", מסבירה ד"ר קרן צרפתי, מומחית לפסיכולוגיית מזרח־מערב במכון האקומי ישראל, וממקימי תוכנית תואר שני לפסיכולוגיה אינטגרטיבית בחיפה, שהייתה גם אחת מהחוקרות שהשתתפו במחקר הבינלאומי על MDMA. עבור מי שמכיר את אחוזי ההצלחה הנמוכים בטיפולים בפוסט טראומה, מדובר בהצלחה מסחררת. אבל אל תמהרו למסיבת הטבע הקרובה: "אין להבין מכך ש־MDMA ירפא אתכם אם תיטלו אותו במסיבות כשברקע יש מוזיקה, קהל של אנשים, ואין אף אחד שמטפל בכם", היא מבהירה.
"למעשה, יש סיכוי לא קטן שזה יחמיר את הבעיות שלכם. נטילת MDMA יכולה לגרום בסטינג מסוים להתפרצות פסיכוזה", מוסיפה ד"ר רויטל עמיעז, מנהלת המערך הפסיכיאטרי האמבולטורי במרכז הרפואי שיבא, שערכה בארץ ניסוי פתוח בקטמין כבר ב־2014, ותהיה שותפה בקרוב לשלב השלישי של הניסוי הבינלאומי בשימוש ב־MDMA בשילוב עם פסיכותרפיה עבור הסובלים מפוסט טראומה. "אבל בקונטקסט של טיפול פסיכולוגי, בתוך פרוטוקול טיפול שהחומר הוא חלק ממנו, הסיכוי לריפוי הוא גדול".
אם השלב השלישי של הניסוי ב־MDMA ינפק תוצאות דומות לאלה של השלב השני, ה־MDMA צפוי להפוך ב־2012 מסם מסיבות לתרופת מרשם בסיוע טיפול פסיכולוגי.
מלבד קטמין ו־MDMA יש חומרים פסיכו־אקטיביים נוספים שהשימוש בהם עשוי לחצות את הקווים, ביניהם פסילוסיבין ו־LSD שהתועלות הרפואיות שלהם נחקרות בימים אלה. הפסילוסיבין, שמוכר לציבור בשמו "פטריות הזיה", כיכב בדפי כתב העת המדעי Lancet Psychiatry לפני שנתיים, במאמר שתיאר אותו כחומר רב השפעה על חרדה אצל חולים סופניים. בהקדמה למאמר צוין שהפסילוסיבין נמצא יעיל לא רק לטיפול בהתוויות האלה, אלא גם ל־OCD ואף לטיפול בהתמכרויות לסיגריות ולאלכוהול. מאמר נוסף שפורסם ב־Lancet מלמד גם על המאבק שצריך היה להתבצע כדי שהממסד הרפואי יתייחס לחומרים האלה ברצינות.
מה שההיפים ידעו
לא תמיד היו חומרי ההזיה מזוהים עם התנסויות פרועות ומסוכנות במסיבות, ולא רק בטקסים רוחניים של התרבות השמאנית, ומתברר שבעבר כבר ידעו על היתרונות הרפואיים שלהם. "בשנות ה־60 החלו החומרים האלה לזלוג מחוץ למעבדה", מספר ד"ר עידו הרטוגזון, סוציולוג והיסטוריון של חומרים משני תודעה. "ההיפים והמתנגדים למלחמת וייטנאם החלו להתנסות אז בחומרים משני תודעה, ואלה נצבעו בצבע של ההתנגדות למשטר ושל מחאה. זה הבהיל את הממסד והוא הוציא את החומרים האלה מחוץ לחוק. מכיוון שלא היה ביכולתו של הממסד לעצור את השימוש ברחוב, הוא עשה מה שביכולתו - וזה לעצור את המחקרים הרפואיים". ל־MDMA יש היסטוריה מעט שונה, אבל גם הוא נחקר בהקשרים רפואיים, סופח על ידי עולם המועדונים, וב־1985 הוצא מחוץ לחוק בארצות הברית.
כך קרה שהחומרים האלה נמחקו מרשימת הכלים שיכולים לסייע לאנשים עם חרדות, דיכאון, התמכרויות, OCD ועוד. זה אולי המקום לציין שחלק מהסיבות של הממסד להתנגד לשימוש בחומרים האלה היו מוצדקות. בשימוש לא מפוקח השפעתם של החומרים, ובפרט קטמין ו־MDMA, יכולה להיות מסוכנת. ובכל זאת, עד היום קשה למי שיכולים היו אולי להיעזר בחומרים האלה למצוא גישה אליהם.
וכאן, בדומה למאבק ללגליזציה של הקנאביס, נכנסים לתמונה האקטיביסטים: ריק דובלין האמריקאי, ד"ר למדיניות ציבורית ובוגר לימודי פסיכולוגיה, הקים את ארגון MAPS (Multidisciplinary Association for (Psychadelic Studies שנה אחרי הוצאת ה־MDMA מחוץ לחוק. הוא התוודע ליעילות הטיפול ב־MDMA ושם לעצמו למטרה להחזיר את השימוש בחומר לזירה הרפואית. היום, 30 שנה אחר כך, הוא מתחיל לראות תוצאות למאבק.
ד"ר אביעד הדר
, פסיכולוג, חוקר התנהגות ומוח, בוגר אוניברסיטת לונדון ויועץ מדעי למשנה למנכ"ל משרד הבריאות לשעבר, חושב שלמרות ההתקדמות הגדולה שחלה בתחום, עדיין לא תם הצורך באקטיביזם שיסייע להנגיש את החומרים האלה למי שזקוק להם: "כיום, לצערנו, הדרך היחידה להיעזר בחומרים אלה באופן מבוקר היא דרך השתתפות במחקרים קליניים. מספר המחקרים מצומצם בעוד שמספר הסובלים עצום. בישראל יש כרבע מיליון אנשים שמתמודדים עם תחלואה נפשית, ורבים מהם אינם מקבלים מענה על ידי הטיפולים הקיימים. ייתכן שסבלם יכול היה להיות מוקל משמעותית על ידי מציאת טיפולים חלופיים, וביניהם טיפולים פסיכדליים שמראים יעילות רבה במחקרים".
לדברי ד"ר הדר, לא רק הדימוי המפוקפק של החומרים מעכב את הפיכתם לתרופות - גם חברות התרופות עלולות להערים קשיים על התהליך, משום שאין להן אינטרס לראות את התרופות האלה נכנסות לסל התרופות. "החומרים אינם מוגנים בפטנט, כך שאין לחברות מסחריות אינטרס כלכלי להשקיע במחקר ובפיתוח שלהן", הוא מסביר. "המודל הטיפולי של השימוש בחומרים מבוסס על טיפול חד־פעמי, או על כמה טיפולים, כך שאין לטיפול מאפיין 'צרכני' המספק פיצוי הולם לחברות התרופות, המשקיעות מיליונים במחקר ובפיתוח של כל טיפול, ואין שום גוף שדוחף את הנושא. יתרה מזאת, יש תעשיות שייתכן שיש להן חשש שהטיפולים האלה יחליפו תרופות אחרות ויהפכו אותן למיותרות". כדי לפתור את הבעיה מייסד בימים אלה ד"ר הדר, יחד עם מומחים נוספים בתחום, את עמותת מחקר וריפוי פסיכדלי ישראל (מרפא ע"ר). מטרת העמותה היא לתמרץ מחקר וריפוי פסיכדלי בישראל על ידי גיוס תמיכה ציבורית, מתן תמריצים לחוקרים צעירים, הנגשת ידע מקצועי, מימון הכשרות לחוקרים ומטפלים ועוד.
חוויה של שינוי תודעה
חלק מהמומחים סבורים שאפשר לזנוח את הרפיוטיישן של החומרים האלה כסמי הזיה. בריאיון למגזין "הניו יורקר" אמרה נורה וולקוב, ראש המכון הלאומי למלחמה בסמים בארצות הברית, ש"אם זה יכול לעזור לאנשים שסובלים, מחובתנו לחקור את זה. העובדה שמדובר בחומר פסיכדלי לא צריכה לגרום לנו לנטוש את המחקר בהם".
"כבר כשעשיתי ניסוי עם קטמין, ראיתי שהמטופלים שנטלו אותו היו גמישים יותר במחשבתם", מספרת ד"ר עמיעז. "זה, בין היתר, מה שגרם לי להבין את הפוטנציאל הגדול של שימוש בהם במסגרת טיפול פסיכותרפיסטי. כשאדם לוקח MDMA התקשורת איתו טובה יותר. הוא מתחבר טוב יותר למטפל ולעצמו, המוח שלו גמיש יותר, פעיל יותר, והוא יכול לחקור ולהגיע למקומות שלא יגיע אליהם אחרת – זיכרונות ילדות, דברים משמעותיים, שביומיום הם מודחקים ומורחקים. התקשורת עם המטפל והנגישות לזיכרונות מסוגלות לזרז את התהליך הפסיכולוגי ולהעצים את האפקט שלו".
"מדובר בפרדיגמה אחרת של הסתכלות על תרופה", מוסיפה ד"ר צרפתי. "זו לא תרופה שמרפאת תסמינים, אלא כזאת שמספקת חלון הזדמנויות לעשות עבודה פסיכותרפיסטית. כזאת שעוזרת לבצע טיפול מבוסס חוויה. הפרופיל הפרמקולוגי של ה־MDMA מאפשר למטופל לחוש ביטחון ולהעלות בהנחיית המטפל את החוויות הקשות של הטראומה, וכל זאת כשהוא מסוגל להיות נוכח בחוויה, לא לברוח ממנה, ובזכות זה לעבד אותה מחדש".
אבל מי שמתאר באופן הטוב ביותר את הדרך שבה שינוי התודעה מסייע לטיפול הוא נחום פצ'ניק, מהמשתתפים בשלב הניסוי השני בשילוב של MDMA בפסיכותרפיה שנערך בבאר יעקב. פצ'ניק, שסיפורו כמי שסבל מפוסט טראומה לאחר שעבר פגיעה מינית נחשף בסרט "טריפ של חמלה", מספר במסגרת ריאיון לפודקאסט "תודעה רבה" מה מרגישים בזמן טיפול תחת MDMA: "זה היה כמו דמיון מודרך. פתאום ראיתי את עצמי ליד הבית שלי. וגם את עצמי כתינוק, בן שנה. אני התינוק הייתי מוזנח, בלי בגדים, עירום. התנכרתי אליו (אל התינוק). לא רציתי לפגוש אותו ... עם ההדרכה של המטפלים, בשלב מסוים פתחתי את הידיים, אספתי אותו והכנסתי אותו לתוך הלב שלי. זאת הייתה הדרך שלי לקבל את עצמי".
"הריפוי שמתרחש באמצעות החומרים האלה מבוסס על חוויה של שינוי תודעה", אומר ד"ר הרטוגזון. "הוא מבוסס על תהליכים פנימיים שאנשים עוברים, ועל תובנות שהם מפיקים במהלך שהות במצבי תודעה אחרים". זו הסיבה לכך שהרטוגזון מאמין שהחומרים האלה אינם עוד סוג של תרופות. "ביכולתם להביא לריפוי עמוק, שונה מההקלה על התסמינים שבאמצעותה מסייעות חלק מהתרופות", הוא אומר. "ריפוי שקשור בשינוי פרספקטיבה".
