עידית זכריה ויריב בכר חייבים את האהבה שלהם למרחק שבין רמת־אפעל להוד־השרון. זכריה (40 פלוס, שם חיבה: עידה), מעצבת פנים ובעלת חברת "הבית של עידה", ובכר (46), מהנדס בניין, שותף בקבוצת גרניט להנדסת בניין, היו חברים באותה "חבורת רווקים צוהלת ושמחה", לדבריה, שנהגה לבלות יחד בארץ ובחו"ל, אך שניהם מעולם לא חשבו שיהיו אי פעם זוג ובטח לא הורים לילד משותף.
אחרי גיל 40, כשלא מצאו את אהבת חייהם, התחילו, כל אחד בנפרד, לחשוב ברצינות על הבאת ילד לעולם ואפילו עשו צעדים משמעותיים בכיוון - זכריה עברה יותר מעשר הפריות דרך בנק הזרע, ובכר עשה הסכם להורות משותפת עם ידידה שלו. "אחרי כמה הפריות שלא הצליחו אצלי ואצלו", מספרת זכריה, "התקשרתי אליו ואמרתי: 'איזה סתומים אנחנו, למה שלא ננסה ביחד?' הוא ענה: 'באמת למה לא? בואי נחשוב על זה'. למחרת הוא חזר אליי ואמר: 'טוב, ביטלתי עם ההיא, יאללה הולכים על זה'. באמת שהוא הפתיע אותי, הייתי צריכה זמן לעכל את זה".
איך באמת לא חשבת על זה קודם?
"תמיד שמתי עליו עין, ראיתי את האיכויות שלו וידעתי שאני והוא זו התאמה משורש הנשמה, אבל הוא היה מין רווק עקשן כזה. הוא יצא המון לדייטים וגם אני יצאתי עם אחרים. שנינו הבאנו מדי פעם בני זוג לחבורה. כששאלו אותו איך אתה ועידה לא ביחד, הוא לא שלל, אבל לא עשה עם זה כלום. הרגשתי שאם הוא היה מאפשר את זה, זה היה קורה".
מה הביא אותך להציע לו הצעה כזו?
"חשבתי שאם כבר אני עושה ילד לבד, לפחות שאדע מי האבא, ותמיד חשבתי שיריב הוא בן אדם מדהים. אנחנו באים מאותו רקע, אנחנו מכירים את המשפחות אחד של השני, יש לנו את אותם חברים, אותם ערכים ואותו עולם תוכן, אז למה לא, בעצם? זה היה כל כך מתבקש".
איך המשכתם מכאן?
"עשינו חוזה להורות משותפת, עם כל הסעיפים המעצבנים של הסדרי ראייה, מזונות, מקום מגורים. אני גרה בהוד־השרון והוא ברמת־אפעל, אז נשאלה השאלה איך מגדלים יחד ילד במרחק כזה?"
סגרתם גם איך תבצעו את ההפריה?
"היה ברור שכבר כמעט אין לי סיכוי שזה יבוא טבעי בגלל הגיל, וגם לא היינו זוג. הלכנו לד"ר אריק כהנא מאסותא, שהוא גם רופא וגם בן אדם מדהים, ואז זה קרה, כבר בהפריה השנייה. זה פשוט היה מנט טו בי. באותו רגע ירד ממני עול של אלפיים שנה, כאילו שאבו ממני את כל הלחץ ואמרתי לעצמי: 'זהו, המסע נגמר, אני בהיריון ותכף אהיה כבר אמא'. הסיפור המטורף הוא שאני, אחותי וגיסתי נכנסנו להיריון יחד ואף אחת לא ידעה על השנייה. ההורים שלי קיבלו שלושה נכדים באותו חודש".
ויריב היה שותף גם להיריון?
"הכי שותף, הוא הלך איתי לכל הבדיקות והיה מעורה בפרטים הכי קטנים למרות שלא היינו זוג. התנהלנו כידידים מאוד טובים, אבל תמיד באיזשהו מקום הייתה לי ציפייה שמשהו יקרה".
עשית עם זה משהו?
"לא, הייתה לי הרגשה שזה שם ועוד נגיע לזה, אבל שמתי את זה בהולד. חוץ מזה, יקרה - יקרה, לא יקרה - לא יקרה, העיקר שיש לילד שלי אבא מדהים. לקראת סוף ההיריון הוא אמר שבחודשים הראשונים אחרי הלידה הוא יעבור לגור אצלי כדי לעזור, כדי לקצר את המרחק בין רמת־אפעל להוד־השרון. סידרתי לו חדר, הוא הגיע עם מיטה ומזוודה. אנחנו צוחקים על זה עד היום. בשבועיים הראשונים רק הוא טיפל באורי (היום בן שלוש), לא יכולתי לצאת מהמיטה. רק אחרי חודש של מגורים משותפים נפתחו שערי שמיים. כל הדרכים הובילו לזה".
איך זה קרה?
"ערב אחד ישבנו על הספה, התנשקנו ופשוט ידענו שזה זה. לא הייתה דרמה, זה זרם טבעי. התקשרתי לכולם, הודעתי שאנחנו ביחד, וכולם הגיבו לזה בשיא הטבעיות".
ואיך הגיבו בחבורה?
"התעלפו מהתרגשות. הכי שמחו בשבילנו".
אבל הרסתם להם את הקונספט, זו חבורה של רווקים.
"לא, כבר אין רווקים בחבורה, תודה לאל. כולם כבר הסתדרו, אבל אנחנו עדיין החברים הכי טובים, כמו משפחה".
ועכשיו הוא גם הציע נישואים.
"זה היה ביום ההולדת שלו, בחודש פברואר, לפני כמעט שנה. יריב שלף טבעת והציע, אבל עד היום לא מצאתי זמן לארגן את החתונה".
הקסם לא קרה
מגיל 18 עד 25 ניהלה זכריה זוגיות עם "אחד הטובים", לדבריה, "אבל משהו נראה לא נכון בקשר וכשהוא הציע נישואים, בחרתי לפרק את החבילה. מרוב שהוא היה מדהים לא יכולתי להסביר לעצמי מה מפריע לי ומה מונע בעדי", היא מספרת. "כולם אמרו לי - מפגרת, איפה תמצאי אחד כזה? היה לי קשה מאוד להיפרד ממנו כי הוא היה בחור מאוד מוצלח, אבל הלכתי עם תחושת הבטן שלי".
היו שנים שהצטערת על זה?
"למזלי לא, למרות שמצאתי את עצמי בגיל 32 לבד, ושאלתי את עצמי מה הלאה. היו לי עוד מערכות יחסים, אבל אף אחת מהן לא הבשילה לחתונה. לא הצלחתי להתאהב, לא יודעת למה. עד גיל 40 יצאתי, ביליתי, נהניתי מהחיים".
לא נלחצת?
"לא היה מרמור ולא היה לחץ. הדבר היחיד שהפריע לי באותו זמן היה שאנשים כל הזמן שאלו: 'איך יכול להיות שיש בלוג מצליח בשם 'הבית של עידה', אבל לעידה אין בית?' זה קצת ניג'ס. לקראת גיל 40 התחלתי לשמוע את תקתוק השעון הביולוגי וזה התחיל לנהל אותי. תמיד אמרתי שוואלה, אני רוצה את כל החבילה, אני רוצה גם את הילד וגם את האבא, אני רוצה להתאהב. עשיתי כל מה שאפשר, הכירו לי המון, יצאתי לדייטים, נרשמתי לאתרי היכרויות, וזה לא קרה. כשראיתי שהקסם הזה שאת כל כך מחכה לו לא קורה, החלטתי להניח לחלומות ולעשות ילד לבד מתרומת זרע".
זו הייתה החלטה קשה?
"מאוד, כי זה בעצם לוותר על הפנטזיה. מצד שני, אני בן אדם מאוד פרקטי, אמרתי לעצמי: 'זו הייתה בחירה שלך, מזמן יכולת להיות נשואה ובחרת שלא'. הלכתי לבנק הזרע, עברתי המון הפריות ושום דבר לא קרה. כנראה מרוב שהיה לי קשה עם זה, הגוף כאילו התנגד".
עם סבתא בשוק רמלה
היא נולדה ברחובות וגדלה בכוכב־יאיר, בת בכורה ליעקב, איש משרד הביטחון שלימים הקים חברה לציפויים בטכנולוגיות מתקדמות, ורחל, שניהלה את סניף הדואר של היישוב, אחות לדדי (43), נשוי ואב לשלושה ולנטע (36), נשואה ואם לשניים.
מאז ומתמיד נמשכה זכריה לעיצוב וללייף סטייל, בעיקר בהשפעת סבתה שלימדה אותה אסתטיקה מהי. "לא היה להם הרבה כסף, אבל היא תמיד נראתה כאילו יצאה מז'ורנל, כל הבית שלה היה מתוקתק", היא מספרת. "כשהייתי ילדה, סבתא הייתה לוקחת אותי לשוק ברמלה ומלמדת אותי לבחור בדים לבגדים שהיא תפרה לעצמה. אנשים לא האמינו שהיא לא הביאה את הבגדים האלה מפריז או ממילאנו. ירשתי ממנה את החוש האסתטי, תמיד הייתי בחוגי יצירה וועדות קישוט".
בצבא שירתה בגדוד 202 של הצנחנים, לשם הלכה בעקבות אביה ואחיה ששירתו שם – וכשהשתחררה נסעה ללונדון לעבוד בביטחון של "אל על". "חרשתי את כל המוזיאונים והגלריות, לשנה הזאת הייתה השפעה על הבחירות שלי בהמשך, נפתחו לי כל הערוצים", היא מספרת.
כשחזרה למדה שנה במדרשה לאמנות בבית ברל, ואז נרשמה ללימודי תרבות צרפת באוניברסיטת תל־אביב. במקביל החלה לעצב בתים מתוך אינטואיציה, בלי ללמוד. בהמשך נרשמה ללימודי עיצוב פנים במכללה למינהל, וכשסיימה החלה לעבוד כמעצבת הראשית של פריטי הריהוט ומוצרי הטקסטיל של "שילב".
"נלחמתי על התפקיד הזה כאילו החיים שלי תלויים בו", היא צוחקת. "היה תהליך קבלה מאוד ארוך, שיגעו אותי שלושה חודשים עד שקיבלו אותי, זה הפך בשבילי לאובססיה מרוב שרציתי את הג'וב. ב־2009, אחרי שבע שנים, עזבתי".
למה?
"מיציתי, ממש בער בי לחזור לעיצוב למבוגרים. כולם חשבו שהשתגעתי, לעזוב תפקיד בכיר בחברה גדולה עם משכורת טובה וללכת אל הלא נודע? לא ידעתי מאיפה להתחיל, היה לי כל כך הרבה ידע על עיצוב ולייף סטייל, שאלתי את עצמי לאן אני מתעלת את כל זה. הלכתי לקואוצ'רית והיא הציעה לי לפתוח בלוג ולשפוך לשם את כל מה שאני יודעת. כשהקמתי את הבלוג 'הבית של עידה', כולם הרימו גבה, שאלו: 'מי יקרא את הבלוג שלך?' אבל בתוך זמן קצר הבלוג הפך להיות ויראלי בטירוף, כמו אש בשדה קוצים. בתוך שנה היו לי 90 אלף עוקבים עם מיליון כניסות בשנה, אתר מאקו בחר בו כאחד מחמשת בלוגי העיצוב הכי טובים".
מה הסוד?
"העליתי לבלוג צילומי בתים שעיצבתי לפני ואחרי, וסיפרתי על האנשים שגרים בהם. הגולשים התחברו לא רק לעיצוב אלא גם לסיפור האנושי. הבאתי המון מידע, אני מאוד נדיבה באינפורמציה, מעצבות אחרות היו מזועזעות מהטיפים שנתתי, כי על עצות כאלה משלמים הרבה כסף. זה היה ממש משמח וזה גם הביא לי לקוחות מעל ומעבר לכוחותיי. אני זוכרת שאחותי בדיוק חזרה מחו"ל ואמרתי לה: 'בואי תעזרי לי, תראי מה קורה פה'. היא הצטרפה אליי, והתחלנו לחרוש את המדינה ולעצב בתים ממצפה־יריחו ועד ראש־הנקרה. הגיעו המון פניות ולא יכולנו להיענות לכולן, אז המצאנו מוצר שנקרא 'שירות חד־פעמי', שבמסגרתו הגענו לבית הלקוח, רשמנו מה הוא רוצה ומה הוא צריך, חזרנו למשרד והכנו לו תוכנית לעבודה עצמית".
זה לא קצת שומט את הקרקע מתחת לפרנסה שלך?
"אם מישהו רוצה לתפעל את הפרויקט לבד ולחסוך, למה לא לאפשר זאת? הייתה לנו מספיק עבודה, כי לא כולם יכולים להרים פרויקט. יש לנו גם קונספט שנקרא 'חוויה חד־פעמית', שבמסגרתו אנחנו מלווים את השיפוץ ובחירת הריהוט, ואז המשפחה יוצאת מהבית ואנחנו מלבישים להם את הבית ביום אחד, כמו בתוכנית 'בא לחדש לכם'".
מתחילים בחמש כריות
את "הבית של עידה", גרסת המציאות, מקום צבעוני ורחב ידיים בצור־יגאל, היא פתחה לפני שנתיים, כשנמאס לה להסתובב בין חנויות רהיטים. במבנה הענקי, המתפרש על פני שתי קומות, יש פריטי ריהוט, שטיחים, וילונות, גופי תאורה וכל מה שצריך כדי לעצב בית בטוב טעם. מה שהתחיל משתי אחיות נלהבות, הפך לחברה שמעסיקה 20 מעצבות פנים שלמדו ממנה את "עידה סיסטם".
"כל הבתים שעיצבנו מדברים בשפה מאוד מסוימת", היא מסבירה. "אנחנו תמיד מתחילים בתהליך של בחירת חמש כריות נוי - הלקוחה בוחרת את הכריות שהכי מוצאות חן בעיניה וכך אנחנו מזהות את הכיוון שלה ובוחרות את כל היתר בהתאם".
מאיפה ההשראה?
"מרתה סטיוארט היא ההשראה שלי. כמוה, גם אני עוסקת בעיצוב באופן כללי, אני כל כך אוהבת עיצוב שלא יכולתי לכבול את עצמי לצד אחד של העיצוב ולהזניח את היתר. בבלוג שלי את יכולה למצוא טיפים לכל סוגי העיצוב, מפתרונות אחסון, דרך עיצוב אופנה ועד אריזת מתנות".
איך נפלה ההחלטה להקים את הקומפלקס הענקי שלכם?
"אחותי נטע ואני עבדנו מהבית, ויום אחד אחי דדי הגיע לבקר ושם לב שהטלפון לא מפסיק לצלצל. הוא שמע שאנחנו דוחות לקוחות בחצי שנה־שנה קדימה, ואמר: 'בנות, יש לכן פה משהו שאפשר למנף, למה שלא תיקחו עוד מעצבת?' הוא התנדב לעזור לנו לנהל את העסק אחרי שראה את הפוטנציאל, והוא זה שהביא את החברה לאן שהיא היום. 'הבית של עידה' אמנם נקרא על שמי, אבל זו חברה משפחתית: נטע אחראית על החנות, דדי הוא המנכ"ל ואשתו לימור אחראית יחד איתי על שירותי העיצוב והמעצבות. בלעדיהם זה לא היה מתאפשר. היום אנחנו יכולים להרשות לעצמנו גם להחזיר לקהילה: שיפצנו את מרכז הצהרונים לילדים בסיכון בבת־ים, ולא מזמן עיצבנו בית לנערות שנפלטו ממסגרות בירושלים".
יריב מעורב בעסק המשפחתי שלך?
"לא כל כך מעורב, יש לו את העסק שלו, אבל כמובן שהוא הכי מפרגן ותומך בי בכל. לפעמים אני מתייעצת איתו בנושאים מקצועיים או מבקשת המלצה על בעלי מקצוע, אבל בזה זה מסתכם".
אתם רוצים עוד ילד?
"אנחנו עוד חושבים על זה. כרגע אנחנו צריכים לתכנן את החתונה. לא יודעת עוד איך היא תיראה, אבל אני כבר יודעת מה יהיה שיר החופה שלי: 'מחכה', של ריטה: 'יום אחד זה יקרה, בלי שנרגיש, משהו ישתנה... וזה יבוא, אתה תראה... כאילו היה שם תמיד וחיכה שנבחין בו'. גם אני חיכיתי, וזה בא".
