ע' הלל נאבק על חייו - והכתיב לבתו שיר שבו הוא מביע קנאה בבעלי חיים

כששכב בבית חולים, על ערש דווי, כתב המשורר שיר אחרון, "הלוואי עליי", שבו התפעל מהיכולות של הנמלה, החרגול, החוחיות והאיילה. השורה האחרונה מרגשת במיוחד

עופרה עופר אורןפורסם: 23.12.18 01:00

"אני רואה את עצמי כילד גם כאשר אני כותב למבוגרים", אמר המשורר ע' הלל בראיון שהעניק למשוררת אחרת, ש' שפרה, בעיתון "דבר", במאי 1973. "עולם הילד ועולם המשורר דומים זה לזה", הוסיף והסביר: "לילד יש אפשרות לשחק, להסתכל בדברים בראייה בלתי אמצעית, ישירה, ללא מחיצות של מוסכמות".

 

ואכן, בזכות יכולתו לחשוב ולהרגיש כמו ילד ולהבין לנפשם של ילדים, כתב ע' הלל, שנולד בקיבוץ משמר העמק ב-1926, כמה משירי הילדים האהובים ביותר, ביניהם "דודי שמחה", "מדוע הזברה לובשת פיג'מה" ו"מה עושים העצים". רבים משירי הילדים שכתב הולחנו, ודורות של ילדים בישראל ממשיכים לאורך שנים לשיר אותם:

 

 

 

"אני סולד מכתיבה לילדים", הוסיף ואמר ע' הלל באותו ראיון ל"דבר". הייתכן? את כוונתו הבהיר מיד: "כאשר אני כותב שיר ילדים, אני מתייחס אליו ברצינות כאל שיר למבוגרים", שהרי "ילד הוא מבוגר" שרק נמצא בשלב מוקדם של חייו.

 

ע' הלל עם בתו נולי. "אני סולד מכתיבה לילדים" (צילום רפרודוקציה: יאיר שגיא)
    ע' הלל עם בתו נולי. "אני סולד מכתיבה לילדים"(צילום רפרודוקציה: יאיר שגיא)

     

    אפשר בהחלט לחוש בכבוד שרחש אל קוראיו, מבוגרים וילדים כאחת, ולא פחות ממנו – באהבתו של הלל, שהיה אדריכל נוף במקצועו, לטבע ולנופים של ארץ ישראל ובהיקסמות שעורר בו יופיים. אפשר להבחין בעוצמה באהבתו לטבע בשירו האחרון, "הלוואי עליי", שאותו הכתיב לבתו הצעירה, הילה, בבית החולים בעודו נאבק על חייו ב-1990:

     

    נְמָלָה מִתְנַהֶלֶת בַּשְּבִיל,

    גוֹרֶרֶת שִׁבֹּלֶת שׁוּעָל

    גְּדוֹלָה פִּי שָׁלוֹש מִמֶּנָה.

    יִישַׁר כֹּחַךּ נְמָלָה,

    הַלְוַאי עָלַי!

     

    חַרְגוֹל מְנַתֵּר בַּשָּׂדֶה,

    חֲמִשָּׁה עָשָׂר מֶטֶר בִּקְפִיצָה.

    חֲזַק וֶאֱמַץ בָּחוּר בֶּן חַיִל.

    הַלְוַאי עָלַי!

     

    זוּג חוֹחִיוֹת מִתְעַלֵּס בָּאֲוִיר.

    אֵיזוֹ חֲגִיגָה! אֵיזוֹ חֲגִיגָה!

    הַלְוַאי עָלַי!

     

    אַיָּלָה שְׁלוּחָה דוֹאָה בָּהָר.

    אֱלֹהִים אַדִּירִים, אֵיזֶה הָדָר!

    הַלְוַאי עָלַי!

     

    נְמָלָה, חַרְגוֹל, זוּג חוֹחִיוֹת,

    אַיָּלָה שְׁלוּחָה,

    עוֹשִׁים וְאֵינָם יוֹדְעִים מָה,

    אֲבָל אֲנִי כֵּן:

    עוֹמֵד, מִשְׁתָּאֶה, וּמְהַלֵּל יָהּ!

     

    צפו: עופרה עופר אורן קוראת את השיר של ע' הלל

    צפו: עופרה עופר אורן קוראת את השיר של ע' הלל

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

     

    האדם מתעלה מעל כולם

     

    כמה נוגעת ללב ומפעימה ההבנה כי השיר הזה היה בעצם מילות הפרידה של הלל מהעולם. ממיטת חוליו, בלי לצאת אל הטבע, ראה בדמיונו את הנמלה ואת גבורתה הפשוטה, כשהיא גוררת גרגר ענקי; את החרגול ואת זריזותו, כשהוא מנתר לגובה; את החוחיות המתעלסות, ולא סתם כך, אלא בתוך מעופן באוויר; ואת האיילה השלוחה בריצתה ביופי מרהיב. את כל אלה הוא מברך ומעודד בקריאות של התפעלות והומור, ולכאורה גם בקנאה מסוימת, שכן את כל אחת מהתמונות המילוליות הללו הוא חותם במילים "הלוואי עליי": הלוואי שהיה יכול להיות גיבור, זריז, אוהב, מרהיב, כמותן (ולמרבה הכאב והצער, כנראה שגם – הלוואי שלא היה מרותק ברגע זה למיטתו).

     

    אבל אז, בבית האחרון, הוא מפתיע ומרומם את האנושיות שלו עצמו: החיות מופלאות אמנם, אבל הוא, האדם, המשורר, החולם, הרואה – גם אם רק בעיני רוחו – מתעלה מעל כולן, כי הוא זה שיודע ומבין; ולא זו בלבד, אלא שהוא מסוגל גם להשתאות מהמראות, ועוד יותר מכך, לבטא את ההשתאות, לתאר את היופי, לתת לו שם ומשמעות. הוא, המשורר, גם ברגעי חייו האחרונים, מכיר ביופיו של העולם, מסוגל להכיל בתוך עצמו את כל פרטיו, ולהלל אותם.

     

    השורה "עומד, משתאה ומהלל יה" היא בעיניי אחת היפות ורבות העוצמה שנכתבו בעברית - "בראייה בלתי אמצעית, ישירה, וללא מחיצות של מוסכמות", כדבריו של הלל. אפשר לראות בה מעין תפילת הודיה וסיכום מופלא של החיים, אחרי שנוסחו בפשטות וביד אמן: הנמלה החרוצה דואגת לחומר, החרגול העליז – לשמחת החיים, החוחיות – לאהבה, האיילה – ליופייה של החירות, והאדם – הוא מי שמכיל את כל אלה, עד רגעי חייו האחרונים, כהרף עין לפני שהוא עוצם את עיניו לעד.

     

     

       

      הנער הזה כתב קלאסיקה ישראלית שכולם מכירים. הקליקו על התמונה:

       

      איתן פרץ בעין גדי. לא היה חסר הרבה שהשיר ייעלם. הקליקו על התמונה (רפרודוקציה: צביקה טישלר)
      איתן פרץ בעין גדי. לא היה חסר הרבה שהשיר ייעלם. הקליקו על התמונה (רפרודוקציה: צביקה טישלר)

       

       
      הצג:
      אזהרה:
      פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
      עופרה עופר אורן
      |
      |
      נולדתי בתל אביב, אבל מעולם לא חייתי בה. אני סופרת, עורכת ומתרגמת. כתבתי תשעה ספרי פרוזה - האחרון שבהם: "רצח בבית הספר לאמנויות" - וזכיתי לקבל מידיו של יצחק רבין את פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים. הנחיתי במשך כמה שנים סדנאות כתיבה בבית אריאלה ושימשתי לקטורית בהוצאה לאור גדולה. אני גרה עם אריק, בקריית אונו. בקרו באתר שלי - סופרת ספרים