הן תמיד מתייעצות זו בזו, חואני וטליה מוקמל, אם ובתה, שתי יוצרות-מעצבות. "כל אחת מאתנו פיתחה שפה משלה, ואנחנו מאוד אוהבות את העבודה זו של זו", הן מספרות. תמיד בדיאלוג, מעלות רעיונות ביחד, נותנות ביקורת טכנית ועוזרות זו לזו בתהליכי הייצור, בעיקר לקראת תערוכות.
בבית מוקמל התפוחים לא נופלים רחוק מהעץ כבר שלושה דורות. בזכות כישרון הסריגה שלה שרדה לושה ברקון את השואה, כשהיא פורמת סוודרים ישנים וסורגת אותם מחדש, ומצליחה כך לשפר במעט את תנאי חייה תחת הכיבוש הנאצי. אחרי המלחמה היגרה מפולין לצ'ילה, שם הקימה עם בן זוגה לחיים מפעל טקסטיל.
הנה לושה בצעירותה:
בתה של לושה, חואני, עלתה לארץ בגיל 20, ובשנת 1971 הצטרפה למחזור הלימודים השני של המחלקה לעיצוב טקסטיל בשנקר. כשסיימה את הלימודים עבדה כמה שנים במפעל הטקסטיל "זיקית", ובסופן פרשה לדרך עצמאית, כמעצבת דוגמאות לחברות טקסטיל. בעוד שבעולם התחום התפתח, בארץ הוא הלך והצטמצם, והיא בחרה לעזוב. היא הרכיבה לעצמה מעין תוכנית הכשרה/העשרה, הצטרפה לסדנאות מלאכה מגוונות, התרכזה ביצירה אישית, עבדה עם חומרים שונים, חקרה והתנסתה. "הבית שלנו נראה תמיד כמו גלריה קטנה של כל העבודות של אמא. זה מה שנשמתי", מספרת הבת טליה.
באחת הסדנאות פגשה חואני את ישעיהו איש גבאי, אמן, אוצר ומרצה בכיר בשנקר. הסדנה שהעביר עסקה באוספים, והאוסף שעליו בחרה חואני לעבוד היה הזמנות לתערוכות. היא החלה לתפור אותן במכונה, ובהדרגה פיתחה ושכללה טכניקה ייחודית משלה, עד שהגיעה לתפירת קערות טקסטיל שובות לב ומפתיעות בדרך עשייתן, שהוצגו לאחרונה בגלריה פריסקופ.
כל קערה מתחילה מדף נייר, שאותו צובעת חואני בגוונים שהיא בוחרת. את הנייר הצבוע היא מעבירה למכונת התפירה. בעבודה עמלנית ומדיטטיבית היא תופרת את הנייר שוב ושוב, ממלאת את השטח בתפרים צפופים. חוט התפירה, ההופך לעתים לקו רישום סבוך ולעתים למשטח של צבע, מוסיף רבדים של עומק, צבע, מרקם וחוזק מבני.
משכוסה הנייר בתפרים, מעבירה אותו חואני סדרת מניפולציות הכוללות בין היתר הרטבה, ייבוש, מתיחה וקיבוע, ובסופם מתקבלת קערה דקורטיבית, המזכירה עבודת תחרה אמנותית מרהיבה. על חלק מהקערות היא מוסיפה רקמה בעבודת יד. הדוגמאות הראשונות התקבלו לטריאנלה לטקסטיל בלודג׳, פולין. בתערוכה בפריסקופ, שאצר איש גבאי השנה, הציגה קרוב ל-50 עבודות.
"מה שהיה מעניין", אומרת טליה, ''שכשעזרתי לאמא בתפירת העבודות לקראת התערוכה, היא שמה לב שאפילו כשמדובר בתהליכים כמו תפירה במכונה אפשר היה לראות הבדלים בין התפרים שלה לשלי". לקראת ספטמבר האחרון, כשטליה הציגה סדרת עבודות חדשה ב-Maison&Objet בפריז, חואני התייצבה בסטודיו של בתה יום יום, ועזרה לה לעמוד בלוחות הזמנים.
כילדה טליה בעיקר התבוננה בעבודה של אמה, ורתמה אותה לחלומותיה כשהוטלו עליה משימות לבית הספר – תחפושת לפורים, מארז למשלוח מנות, עבודת המחשה בשיעור תנ"ך. "תמיד היה לי רעיון מרחיק לכת, ואמא תמיד אמרה 'אי אפשר, זה מסובך מדי', ובסוף מצאנו ביחד את הדרך.
"בלימודים בבצלאל התייעצתי אתה המון. גם לגבי רעיונות וגם לגבי איך לעשות. אז, וגם היום, אמא יודעת להרגיע ולאזן אותי. אני תמיד מפנטזת על דברים גדולים ומאתגרים, לפעמים על גבול הבלתי אפשרי, והיא מנסה לחסוך ממני את המתח ועוגמת הנפש. אני מצדי מנסה לגרום לה לצאת מאזור הנוחות שלה. אחרי הלימודים, עם ההבנה והמודעות לעולם העיצוב, פתאום ראיתי את הערך הגדול שיש לעבודות שלה, והאצתי בה לצאת מהקונכייה שלה ולהציג אותן".
''רציתי להשתבלל''
הסטודיו של חואני ורעש מכונת התפירה בבית, מספרת טליה, תמיד השרו עליה רוגע, ומילדות ידעה שבבוא היום תעסוק באחד מתחומי העיצוב והאמנות. בהתחלה חשבה ללמוד אדריכלות, אחר כך עיצוב אופנה ואז עיצוב גרפי, ובסוף בחרה במגמה לעיצוב תעשייתי, "בגלל השילוב בין טכניקות מגוונות מתחומי ידע ועשייה שונים". כשסיימה את הלימודים בבצלאל החלה את דרכה המקצועית במסלול שגרתי, כמעצבת במשרדי עיצוב תעשייתי. מהר מאוד הבינה שלפן התעשייתי, הנשען כמעט לחלוטין על עבודת מחשב, היא לא מתחברת, ושהיצירה שלה חייבת לכלול גם עבודת יד.
זאת לא הייתה הפתעה גדולה. עוד בבצלאל, בקורס "מלאכת מחשבת" העוסק במחקר חומרי (מנחים: טל גור וחיים פרנס), בחרה מוקמל לעזוב את סדנת המחלקה ההומה והתעשייתית לטובת המרחב הביתי, האינטימי והשקט. "רציתי לחזור למחילה שלי, להשתבלל ולנסות להבין איך מחומרים המצויים בסביבתי הטבעית אני יכולה לפתח משהו חדש".
את ההשראה שאבה מחפצי יומיום בשבטים אפריקאיים, המיוצרים רובם ככולם בסביבת החיים הקרובה. מטבח דירתה הפך למעבדה ביתית, קמח עדשים ומגוון חומרים הונחו על השולחן, ואחרי ניסויים והתנסויות נמצא השילוב המנצח – קמח וחול. "יצרתי מעין בצק", היא מסבירה, "שבו המלח שבחול משמר את הקמח מפני מזיקים, והקמח מדביק את גרגירי החול ביחד. זה היה מושלם".
כאשר חיפשה דרך לאפשר לבצק לשמור על מבנה תלת ממדי יציב, אמה נכנסה לתמונה ולימדה אותה כיצד ניתן לייצר מחוטים פשוטים שלד, באמצעות קשירות מקרמה. את התחושה לנוכח המפגש הראשון עם הקערה האפויה ברגע יציאתה מהתנור היא לא שוכחת.
כך נולדה סדרת העבודות הראשונה של מוקמל, Terra cotta #1. השנה הייתה 2011, והכלים האפויים – עם עבודות נוספות של סטודנטים במחלקה – נסעו לשבוע העיצוב של מילאנו. שם ראתה את העבודה של טליה פאולה אנטונלי – אוצרת העיצוב והאדריכלות המיתולוגית של ה-MOMA, המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק.
טליה עצמה לא ידעה על כך דבר, וגם לא מיהי אנטונלי. הדבר התגלה לה שנה מאוחר יותר, כשאחד המרצים הראה לה את גיליון מגזין העיצוב והאדריכלות האיטלקי דומוס, שבו כיכבה הקערה לצעד עבודות של הלה יונחריוס, האחים קמפנה ואחרים, במאמר שהוקדש למקומה של עבודת היד – אחד מסדרה שפרסמה אנטונלי במגזין. ההערכה של אנטונלי לעבודתה של טליה נמשכת: לשבוע העיצוב הקרוב של מילאנו היא הזמינה אותה להשתתף ב- Broken Nature, תערוכה מדוברת שהיא אוצרת עבור הטריאנלה, מוזיאון העיצוב של מילאנו, ושעולם העיצוב מצפה לה בסקרנות.
גם בפרויקט הגמר שלה בחרה טליה לעסוק במחקר חומרי. בתחילה רצתה לבחון שיטות חדשות לייצור מוצרים מפלסטיק, אבל אלרגיה קשה, שכללה אשפוז חודשיים לפני ההגשה, החזירה אותה לחומרים הטבעיים ולמרחב הביתי. בעקבות מפגש עם ד"ר דן לויטוס, חוקר בתחום הפולימרים הביו-רפואיים ומרצה בכיר במחלקה להנדסת פלסטיקה בשנקר, נחשפה לראשונה לחומרים פלסטיים אורגניים ומתכלים.
0.59 גרם, פרויקט הגמר שלה, הפגיש בין כד המים מהעת העתיקה לבין קנקן המים של ימינו. בסדרת מכלים עשויים פלסטיק מתכלה (Biodegradable), אותם רקחה בביתה בעבודת יד ובטכניקות המשמשות לייצור גם בתעשייה, שילבה טליה פאטרנים של דוגמאות דקורטיביות. "זה היה המקום שבו התחלתי להבין את הערך של הקישוט בהגדרת חברה, תרבות או קבוצה", היא אומרת. ארבע שנים מאוחר יותר הציגה את Revolve, גרסה בשלה יותר של בקבוקי הפלסטיק, המחברת בין הקראפט הרגשי והעולם המסורתי שמאחוריו לבין טכנולוגיות חדשניות ועיצוב עכשווי.
בעבודתה ובמחקריה החומריים טליה מדלגת בין ישן וחדש ובין עבודת היד לטכנולוגיה, מחפשת את האיזון הדק בין המסורתי לפורץ הדרך, בין האמנותי למסחרי. לסטודיו שהקימה קראה Liminal Mundi, עולם לימינלי. בתחום האנתרופולוגיה מתאר המונח "לימינלי" שלב מעבר, המאופיין בין היתר בהשתחררות מדרכי מחשבה והתנהגות מקובלות, שחרור שעשוי לפתוח את הדרך למשהו חדש.
לפני שנתיים בחרה לחזור לקמח ולחול, כשהיא מעמיקה ומפתחת את טכניקת העבודה עם החומר התופח. הטכניקה הזו, היא אומרת, יוצרת סגנון קישוטי-תלת ממדי, שדרכו, היא מקווה, אנשים מתרבויות שונות יוכלו למצוא חיבור. "הקושי בלייצר פאטרנים תלת ממדיים הוא אחת הסיבות שבגללן נזנח הקישוט בעידן המודרני. לו נאלצתי להסתמך על השיטות התעשייתיות והידניות המוכרות, התהליך היה אורך זמן רב והעלויות היו מאוד גבוהות. שיטת הייצור הזו מאפשרת לי ליצור פאטרנים בסגנונות שונים בהרבה פחות מאמץ מזה שנדרש בדרך כלל".
בסדרת העבודות ,Terra Cotta #2.2 שהציגה לפני שנתיים, נפרדה טליה מהחוטים כמצע של שלד הכלי, ובמקומם השתמשה בגריד מתכת שיוצר בצריבה פוטוכימית. בסתיו האחרון הציגה בפריז סדרת עבודות חדשה, Neo-Stucco, בהשראת קירות הסטוקו הדקורטיביים.
אל הסטוקו – טיח וטכניקת יישום ששימשו ליצירת עיטורים אמנותיים על קירות בעולם המוסלמי ואחר כך באירופה – התוודעה בקורס "מקום קדוש" שהעבירה פרופ' חנה טרגן, במסגרת לימודיה בתוכנית הבינתחומית לאמנויות לתואר שני באוניברסיטת ת''א. "בטכניקה הזו מטביעים שבלונה על הטיח, וכך ניתן לייצר טקסטורות על שטחים נרחבים במהירות ובעלות נמוכה". את שבלונות המתכת עיצבה בדוגמאות גיאומטריות המבוססות על שטיחים פרסיים. התפיחה עצמה לא הייתה הפעם העבודה המוגמרת, אלא בסיס ליצירת תבניות ליציקת תערובת של בטון וגבס.
כמו הקירות, כך גם ניאו-סטוקו הוא אובייקט דקורטיבי שטוח במהותו, שמציג משחקי תלת ממד ומרקמים. "גם כאן יש חיבור לטקסטיל, והרבה מזה הגיע מהעשייה של אמא. אמנם היא עובדת בשיטות מסורתיות ואני פחות, אבל גם היא לוקחת את הדברים למקום הלא מוכר".
ההצגה של ניאו-סטוקו בתערוכת Maison&Objet זימנה למוקמל מפגשים עם אנשים מהמרחב הגיאוגרפי שלנו – ערב הסעודית, לבנון ודובאי. "זה היה מדהים", היא מספרת. "נראה שהם נמשכו לעבודות באופן טבעי. שם התחלתי לדמיין מה היה קורה, איך החיים שלנו היו נראים, לו כל הגבולות היו פתוחים".
--------------------------------------------------
המעצב מאחורי הדימויים שכולנו מכירים: לחצו על התמונה לכתבה על אשר קלדרון, שהלך לעולמו באחרונה.
