כנגד כל הסיכויים: כך שיקמה חגית ועקנין את חייה והפכה לעורכת דין

בגיל 24 איבדה את בעלה בתאונה, ונותרה עם פעוט בן שנה, בלי שקל בבנק ובלי מקצוע. בשבעה גילתה שהיא בהיריון והבינה שעליה לגייס את כל הכוחות כדי להשתקם

חגית ועקנין. "אחד הרגעים המאושרים של חיי היה כשאמרתי לילדיי: 'יש לכם אמא עורכת דין'. החיוך הגאה של הילדים האלה היה שווה את העולם" (צילום: גיל נחושתן)
חגית ועקנין. "אחד הרגעים המאושרים של חיי היה כשאמרתי לילדיי: 'יש לכם אמא עורכת דין'. החיוך הגאה של הילדים האלה היה שווה את העולם" (צילום: גיל נחושתן)

דווקא כשנראָה שהחיים מחייכים אליהם והתחלה חדשה עומדת בפתח, אירע האסון. חגית ועקנין (33) נהגה ברכב המשפחתי, בעלה אמיר ישב לידה והם היו בדרך מחדרה לעכו, לקבל את ביתם החדש ששיפוצו הסתיים. את בנם הפעוט השאירו אצל סבתו מצד אביו. בצומת מגידו היא עצרה את המכונית כדי לתת זכות קדימה לרכב שחלף. מכונית שהגיחה מימין התנגשה בהם בעוצמה רבה. "אחרי הבום הייתה דממה נוראה", משחזרת ועקנין בדמעות. "ירדתי מהצד שלי, עשיתי סיבוב לדלת מאחורי הכיסא של בעלי בניסיון לפתוח אותה. הוא ישב רכון לעבר תא הכפפות, מלא דם. צרחתי לו שיתעורר, התחננתי לאנשים שהחלו להתגודד שיזמינו אמבולנס, ואז מישהו אמר: 'אין צורך באמבולנס. הוא נהרג. תזמינו משטרה'".

 

"יום לפני כן רציתי למות, והנה, משהו ממנו נשאר בי. סימן שעליי להמשיך. לשמור אותו חי בתוכי" (צילום: גיל נחושתן)
    "יום לפני כן רציתי למות, והנה, משהו ממנו נשאר בי. סימן שעליי להמשיך. לשמור אותו חי בתוכי"(צילום: גיל נחושתן)

     

    פרק 1: מוות והיריון

     

    זמן קצר אחרי שהבינה כי איבדה את בעלה האהוב, היא התעשתה. "התקשרתי לעורך הדין שלו וביקשתי שישאבו לו זרע, כדי שיהיה לי עוד ילד ממנו, אבל זה לא הסתייע. במהלך השבעה עליתי לגג, ולא ידעתי אם אני בכלל רוצה להמשיך את החיים בלי החבר הכי טוב שלי. אם לא היה לי ילד, כנראה לא הייתי ממשיכה". למחרת, עדיין במהלך השבעה, הרגישה בחילות וחולשה. חברה הביאה לה ערכה לבדיקת היריון והיא גילתה כי בעלה המנוח השאיר לה מתנה. "יום לפני כן רציתי למות, והנה, משהו ממנו נשאר בי. סימן שעליי להמשיך. לשמור אותו חי בתוכי". היום ועקנין היא אם לשניים (עומרי, בן עשר וליאן (ראשי תיבות של "לי ילדה אלהים נתן"), בת שמונה), עורכת דין בעלת משרד מצליח לדיני משפחה ונדל"ן, הנושא את שמה.

    "אחרי הבום הייתה דממה נוראה. הוא ישב רכון לעבר תא הכפפות, מלא דם. צרחתי לו שיתעורר, אנשים התגודדו, ביקשתי שיזמינו אמבולנס ואז מישהו אמר: 'אין צורך. הוא נהרג. תזמינו משטרה'"

     

    היא נולדה בחדרה, בת לאמא שעלתה מארצות־הברית ואב יוצא מרוקו, שהיה בעל חנות ירקות. ועקנין היא החמישית מבין ששת ילדיהם שגדלו בבית דתי מאוד. "למדנו במוסדות חרדיים, בבית לא הייתה טלוויזיה וממש לא הכרתי את העולם שבחוץ", היא מספרת. לפני 26 שנים, כשהייתה בת שבע, לקחה האם את ילדיה ועברה איתם לבית הוריה הצפוף בחדרה. "פערי התרבות בין הוריי היו גדולים מדי. אמא שלי, אישה מזן נדיר עם ראש פתוח, לא הסתדרה עם המנטליות של אבא", היא מסבירה. "כשבע שנים אמא הייתה מסורבת גט ולא נשברה. היא הצטרפה לשדולה של נשים חד־הוריות שנאבקו על זכויותיהן, נסעה לכנסת כדי לדבר על הנושאים האלה וכבר 15 שנה היא מתנדבת בשי"ל (שירות ייעוץ לאזרח). לא מכבר קיבלה תואר 'יקירת העיר חדרה'".

     

    כשהייתה בת 12, האם וחמישה מששת ילדיה יצאו בשאלה. שנתיים אחרי כן, הכירה את אמיר, שהיה מבוגר ממנה בתשע שנים. כשהשתחררה מהצבא נישאו, ולפני עשר שנים נולד עומרי. "אושר גדול. לבעלי היה עסק של מכוניות, אני לא נדרשתי לעבוד, הייתה פרנסה בשפע. הכל היה מדהים", היא אומרת.

     

    ואז, בגיל 24, מצאה את עצמה אלמנה, אם לפעוט בן שנה ושלושה חודשים ובתחילתו של היריון. אחרי השבעה חזרה עם בנה לבית אמה. "עם מותו של בעלי, איבדתי הכל. העסק לא היה על שמו, היו מאבקי ירושה עם המשפחה שלו והפכתי לחסרת כל. מצאתי את עצמי תלויה באמא, בלי מקצוע, בלי רצון לקום מהמיטה, בלי רצון לחיות".

    "ישבתי ליד התינוקת בפגייה ודאגתי לא לפתח אליה רגש. כשאת מאבדת אדם שאהבת, את חרדה מאובדן נוסף. כשהבאתי אותה הביתה הייתי באפיסת כוחות, נכנסתי למיטה לארבעה חודשים ואחותי מאיה הפכה להיות אמא לשני ילדיי"

     

    ליאן נולדה אחרי שבעה חודשי היריון, במשקל 1.300 ק"ג, והועברה לפגייה. "חזרתי בידיים ריקות לבית של אמא וכל בוקר, אחרי ששלחתי את עומרי לגן, המשכתי לפגייה. ישבתי ליד התינוקת, שלחתי תחינות להשגחה העליונה ובמקביל דאגתי שלא לפתח אליה רגש. כשאת מאבדת אדם שאהבת, את מתמלאת חרדות מאובדן נוסף. כשהבאתי אותה הביתה בגיל חודשיים הייתי באפיסת כוחות, נכנסתי למיטה לארבעה חודשים ואחותי מאיה הפכה להיות אמא לשני ילדיי".

     

    ואם כל זה לא מספיק, עומרי אובחן על הספקטרום האוטיסטי.

    "בגיל שנתיים וחצי, הגננת ובני המשפחה הרגישו שמשהו לא תקין בהתפתחות שלו. אמא שלי, שהיא בעלת תואר בחינוך וגידלה שישה ילדים בעצמה, התעקשה שהילד ייבדק במכון להתפתחות הילד. כשהצוות הודיע לי: 'הבן שלך אוטיסט', אמרתי להם שהם מדברים שטויות, אני הרי מכירה את הילד שלי. לקחתי אותו לטיפולים פרטיים ועבדתי במשק בית כדי לממן אותם. לקח לי שנתיים וחצי להשלים עם האבחנה. כיום הוא בכיתה ד', לומד בכיתה רגילה עם סייעת צמודה. יש לו קשיים בהבנת סיטואציות חברתיות וקשיים רגשיים, והוא חכם, גאון, עצמאי, חולה על מדע".

     

    "מי שמריח את התחתית, יודע שלשם הוא לא חוזר" (צילום: גיל נחושתן)
      "מי שמריח את התחתית, יודע שלשם הוא לא חוזר"(צילום: גיל נחושתן)

       

      פרק 2: התערבות שירותי הרווחה

       

      התפנית חלה כשהחליטה להכניס את בתה התינוקת למעון. אמה שכנעה אותה לפנות למחלקת הרווחה של עיריית חדרה, כדי לקבל הנחה. "הייתי עם שני ילדים בבית של אמי, בלי עבודה מסודרת, בלי הכנסה, עם קצבת שארים לי ולילדים, וחששתי שייקחו אותם ממני". בסופו של דבר ניגשה למוסד לביטוח לאומי והחלה במסע ששינה את חייה. "העובדת הסוציאלית ראתה מולה אישה שבורה", מספרת חגית. "היא הגדילה ראש ואמרה לי: 'אין בעיה. ניתן לך הנחה, אבל תצטרכי להיכנס לקבוצה של נשים חד־הוריות שמטרתה לאפשר להן עצמאות כלכלית'. הבנתי שסנדלו אותי", היא צוחקת. "הלכתי לשם רק במטרה לקבל הנחה במעון ולחזור לכאוס של חיי. למי יש זמן לקבוצה?"

      "הורדתי את הראש וסיפרתי את הסיפור שלי. כשהרמתי אותו ראיתי את כולן דומעות. כשהתבקשנו לכתוב מה אנחנו רוצות לעשות, כתבתי: 'אני אהיה עורכת דין ולעולם לא אתן לאלמנה לצאת מהמשרד שלי שבורה, כמו שעשו לי'"

       

      אמה דווקא הבינה את הפוטנציאל הגלום בפעילות הקבוצה, שהייתה חלק מפרויקט ארצי של עמותת "בעצמי" (ראו הרחבה בהמשך) ואמרה לה: "אני אשמור לך על הילדים. את, לכי לקבוצה".

       

      איך היה המפגש הראשון?

      "הגעתי למתנ"ס בחדרה, ראיתי 15 נשים, כולן אמהות חד־הוריות כמוני, כל אחת מצויה בסחרחרת שלה. הקבוצה הונחתה על ידי הרכזת שירלי דיין ומאמנת נוספת. הן הסבירו לנו שמטרתן היא לעזור לנו למצוא את הכלים לצאת מהמקום שהיינו בו. ישבנו במעגל, כל אחת סיפרה על עצמה. הורדתי את הראש וסיפרתי את הסיפור שלי. כשהרמתי את הראש ראיתי את כולן דומעות. כשהתבקשנו לכתוב במה אנחנו הכי טובות ומה אנחנו רוצות לעשות, כתבתי: 'אני אהיה עורכת דין ולעולם לא אתן לאלמנה לצאת מהמשרד שלי שבורה, כמו שעשו לי'".

       

      בנוסף לפגישות הקבוצתיות נערכו גם פגישות אישיות בין ועקנין לשירלי דיין. "בהתחלה ניסיתי לשכנע אותה לחסוך לנו את המפגשים הפרטניים, אבל שירלי לא ויתרה. כשהיא שאלה אותי מה אני רוצה להיות ואמרתי: 'עורכת דין', זה נראה תלוש לגמרי, אבל החלטנו יחד להתחיל בבירורים. למחרת, כששיתפנו את הקבוצה, מישהי אמרה: 'שמעתי שיש תוכנית שיקום לאלמנות של הביטוח הלאומי', ושירלי אמרה: 'הנה, פתח ללימודי משפטים'. כבר לא יכולתי להירתע או לוותר. שירלי ממש הכריחה אותי ללכת לעובדת הסוציאלית במוסד לביטוח לאומי. בדיעבד אני יודעת, שאלמלא היא, לעולם לא הייתי עושה את זה, כי אני אדם שיודע לתת אבל מתקשה לבקש עזרה".

       

      פרק 3: לימודי משפטים

       

      חגית נרשמה ללימודי משפטים במכללה האקדמית נתניה, שכר הלימוד היה 32,000 שקל לשנת לימודים, הביטוח הלאומי מימן מחצית מהסכום. היא הייתה בת 27 כשהחלה את לימודי המשפטים.

       

      בשנה הראשונה עבדה במשק בית כדי לממן את שכר הלימוד. בשנה השנייה, כששקלה להפסיק את הלימודים כי לא הצליחה לשאת בנטל, קיבלה מקרן רש"י ומעמותת "בנות רחל" שתי מלגות. "לאור כל מה שקיבלתי, ידעתי שאני חייבת להצליח ובגדול. בשנה האחרונה ללימודים קיבלתי ציון כללי של 93.8 ובשלוש וחצי שנות הלימודים הגעתי לממוצע 88".

      "לאור כל מה שקיבלתי, ידעתי שאני חייבת להצליח ובגדול. בשנה האחרונה ללימודים קיבלתי ציון כללי של 93.8 ובשלוש וחצי שנות הלימודים הגעתי לממוצע 88"

       

      ב־2016 סיימה ועקנין את התואר, אבל במקום לחוש גאווה, מילאה אותה חרדה גדולה. "ידעתי שאת מה שהיה תלוי בי, כלומר, הלימודים, עשיתי, אבל מי ייקח להתמחות אם חד־הורית לשניים? זו הייתה הגישה שנתקלתי בה הן בממסד והן במשרדים פרטיים. המקום היחיד שפתח דלתותיו לקבל אותי כמתמחה היה הלשכה המשפטית בעיריית חדרה. הם לא הכירו את הסיפור שלי. רציתי שיקבלו אותי בזכות כישוריי ואכן התקבלתי. מצאתי בית. מקום שידע לקבל אמהות ולהכיל אנשים מכל הסוגים". עם סיום ההתמחות ניגשה לבחינה של לשכת עורכי הדין ונמנתה עם 18 אחוז מכלל הסטודנטים בארץ שעברו אותה בהצלחה.

       

       

      פרק 4: חיים חדשים

       

      קבלת הרישיון לעסוק בעריכת דין הסבה לה גאווה ונחת. "ידעתי שפה נגמרו לי דאגות הפרנסה, שאוכל לדאוג לילדים שלי, לילד המיוחד שלי. עליתי מדרגה אחר מדרגה אבל הצלחתי להגשים את המטרה. חשבתי על זה שלפני כמה שנים עמדתי בקומה השלישית של הבניין ולא ידעתי אם אני בכלל רוצה לחיות, והנה, יש חיים אחרי המוות. אחד הרגעים המאושרים של חיי היה כשאמרתי לילדיי: 'יש לכם אמא עורכת דין'. החיוך הגאה של הילדים האלה היה שווה את העולם".

      "ידעתי שפה נגמרו לי דאגות הפרנסה, שאוכל לדאוג לילדים שלי, לילד המיוחד שלי. עליתי מדרגה אחר מדרגה אבל הצלחתי להגשים את המטרה"

       

      ואיך הגיבה אמך?

      "אחרי שאמרה לי שלא היה לה ספק שאצליח, היא הושיבה אותי ואמרה: 'תבטיחי לי שכשיבוא למשרד שלך אדם שצריך עזרה ואין לו כסף לשלם, תהיי שם בשביל לעזור לו'. עניתי לה: 'אמא, זאת המורשת שלך'. אחרי שבועיים היא שלחה לי את האדם הראשון שנזקק לעזרה".

      שלושה חודשים אחרי קבלת התואר, פתחה עו"ד חגית ועקנין משרד לדיני משפחה ונדל"ן. "היום המשרד שלי הוא אחד המובילים בחדרה", היא אומרת. "ואני גם מעבירה קורסים למתווכים, על סמך הידע שצברתי בעבודתי בעירייה ומכינה אותם למבחני הלשכה".

       

      ומה עם זוגיות?

      "אחרי תשע שנים שלא היה לזה מקום בחיי, נכנס אליהם ממש לאחרונה גבר חדש, שהסיפור שלי וגם החוזק שלי לא הבהילו אותו. אני מקווה שזה יסתדר".

       

      למי את מייחסת את ההצלחה שלך, מלבד לעצמך?

      "לאמי ולאחיות שלי, שהיו שם בשבילי לכל אורך הדרך; לעמותת 'בעצמי' שהיא חלק בלתי נפרד מהתחלת התהליך; להתעקשות של שירלי, האמונה שלה בי וכמובן, לילדים. הם המנוע שלי להביא את עצמי למצב של ביטחון כלכלי, וכך לא הייתה לי אופציה לטבוע. מי שמריח את התחתית, יודע שלשם הוא לא חוזר".

       

      מצמצמים את הפער בין הרצוי למצוי

      עמ ותת "בעצמי" היא ארגון חברתי הפועל יותר מ־20 שנה לצמצום הפערים החברתיים בישראל, על ידי קידום ושילוב בתעסוקה של אנשים וקהילות מוחלשות, מודרות ומעוטות הזדמנויות. הארגון מסייע מדי שנה לכ־9,000 נשים, גברים ומשפחות.

       

      שירלי דיין, כיום מנהלת השירות לקידום תעסוקה בעמותה, הייתה לפני שש שנים, כשחגית ועקנין הופנתה אליה, רכזת בתוכנית "מפנה" בחדרה, שכמוה יש היום 140 ברחבי הארץ.

       

      "שמעתי את הסיפור של חגית וראיתי מולי אישה מלאת מוטיבציה ורצון לקבל כלים ולהצליח", אומרת דיין. "במסגרת התוכניות האלו אנחנו נותנים לאנשים כלים, אבל הם אלה שבוחרים עד איפה לקחת אותם קדימה, וחגית לקחה אותם בשתי ידיים ותרגמה אותם לעולם העבודה.

      "העמותה פיתחה מתודולוגיה, שבמסגרתה עושים לכל מי שפונה סוג של מפה שבאמצעותה מבינים מה הם אוהבים לעשות, מה הם חלומותיהם, כישוריהם והחסמים שעומדים בפניהם. ואז בודקים איך, בתוך המפה שמכילה את כל הרכיבים האלה, אפשר לייצר תוכנית עבודה שתעזור להם לממש את החלום, להפוך אותו לנגיש ובר יישום. בעצם, מצמצמים את הפער בין הרצוי למצוי".

       

       

      הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: דביר כחלון, סגנון: ראובן כהן)
      הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: דביר כחלון, סגנון: ראובן כהן)
       
      הצג:
      אזהרה:
      פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד