"בילדותי הרגשתי שלא רואים אותי. בבגרותי רציתי לעזור לילדים רבים"

כשהייתה בת שש, התגרשו הוריה, וחייה השתנו. גם היחסים עם ההורים ידעו משברים. הזיכרונות האלה גרמו לדנה גת לפתוח את ביתה בפני ילדים ולתת להם מסגרת תומכת

נגה שנער-שויער

|

16.12.18 | 03:12

דנה גת. "בחוויה הפנימית שלי לא היה לי בית" (צילום: נטע גת)
דנה גת. "בחוויה הפנימית שלי לא היה לי בית" (צילום: נטע גת)
עם בנותיה, ניצן ונטע, בילדותן. "חשוב לי להקנות להן תחושת שייכות שלא תלויה בסממנים חיצוניים" (צילום: מיה כרמי-דרור)
עם בנותיה, ניצן ונטע, בילדותן. "חשוב לי להקנות להן תחושת שייכות שלא תלויה בסממנים חיצוניים" (צילום: מיה כרמי-דרור)
הצהרון שלה. "בראייה שלי, לא סיפקתי שירותי בייביסיטר, אלא יצרתי מקום ששם דגש על ראיית הילד והקניה של תכנים, מיומנויות וערכים" (צילום: נעה זני)
הצהרון שלה. "בראייה שלי, לא סיפקתי שירותי בייביסיטר, אלא יצרתי מקום ששם דגש על ראיית הילד והקניה של תכנים, מיומנויות וערכים" (צילום: נעה זני)
 

שנותיה המוקדמות כילדת מפתח שגדלה במציאות משפחתית מורכבת והעדיפה לבלות ברחוב, גרמו לדנה גת לרצות לתת בית חם לילדים רבים. בצהרון שהקימה, זכו הילדים ליציבות, לחוויות מגוונות ולתשומת לב ערכית ומכבדת. בשלב מאוחר יותר, אחרי שנים רבות שבהן בחנה את המושג "בית", הבינה שהיא מבקשת להפיץ את הידע שלה הלאה, לקהלים רחבים יותר. כעת היא יוצאת לדרך חדשה.

 

מי את?

"דנה, בת 50. בזוגיות עם מיכל ואמא של ניצן (21) ונטע (18), גרה בכרכור".

 

ומה את עושה?

"במשך 18 שנה הייתי בעלת צהרון ששימש בית לילדי כרכור. כיום אני מנחה ויועצת להורים, לילדים ולצוותי חינוך במטרה להקנות סביבה ערכית ומיטיבה לילדים במערכת החינוך ומחוצה לה".

 

דנה גת כתינוקת, עם אמה. "אחרי הגירושים היא הייתה עייפה תמיד, מתוחה וחסרת סבלנות" (צילום: אלבום פרטי)
    דנה גת כתינוקת, עם אמה. "אחרי הגירושים היא הייתה עייפה תמיד, מתוחה וחסרת סבלנות"

     

    שורשים, נופי ילדות - מה את זוכרת?

    "נולדתי וגדלתי באשקלון, בת אמצעית במשפחה של שלושה ילדים. הוריי ז"ל נולדו בארגנטינה והוברחו לארץ בתחילת שנות ה-60 על ידי הסוכנות היהודית. אבא עלה למושב כוכב מיכאל ועבד בענף הטקסטיל, ואמא, שלמדה רפואה בארגנטינה, עשתה סטאז' בבית החולים סורוקה בבאר שבע. הם נפגשו במסגרת חבורת עולים מדרום אמריקה, ואחרי נישואיהם גרו באשקלון.

     

    "כשהייתי בת שש, הוריי התגרשו. אבא עזב לתל אביב, ואנחנו נשארנו בבית עם אמא, שהפכה למפרנסת יחידה. היא ויתרה על עיסוק בכירורגיה ועל התמחות ברפואת עיניים שרצתה לעבור, ועסקה ברפואת משפחה. כדי להשלים הכנסה, עשתה משמרות במד"א ועבדה כרופאה תומכת בבתי מלון באשקלון. אמא נעזרה גם בפציינטית שלה בשם רוזה, שאליה היינו מגיעים מדי יום לארוחת צהריים. בביתה פגשתי לראשונה בקונספט הזה של צהרון, שנותן בית לילדים אחרי שעות הלימודים. הייתי ילדת סנדוויץ' קלאסית, שמרגישה שלא רואים אותה ועושה הכל כדי לזכות בתשומת לב. קשיי הפרנסה ועול הגידול של שלושת הילדים נתנו באמי את אותותיהם. היא הייתה עייפה תמיד, מתוחה וחסרת סבלנות, מה שהביא למתח תמידי בינינו. בחוויה הפנימית שלי לא היה לי בית. מגיל הנעורים חלמתי להתחתן ולגור בבית עם גג רעפים אדום, וילונות תחרה לבנים וילדים שמתרוצצים על הדשא.

     

    "בבית הספר התקשיתי להשתלב. תמיד הייתי המוכשרת ובעלת היכולות, שיש לה ציונים מעולים אבל מעדיפה לבלות את רוב זמנה ברחובות או בים. שם היה לי קצת שקט מהמורכבות המשפחתית ומחוסר היכולת שלי לעמוד בציפיות של אמי ממני. בסוף כיתה י' עברתי לכפר הנוער בן שמן, שם שמעתי לראשונה שאני מבית הרוס - כך כונו אז משפחות שבהן ההורים התגרשו. נחנקתי. חזרתי לחדר שלי ובכיתי. כילדה הראשונה והיחידה בבית הספר שהוריה היו גרושים, היה לי ברור שאני חריגה, אבל בפעם הראשונה גם היה לזה שם. היום אני יודעת שאז נבטו בי הצורך והיכולת לראות ילדים ואנשים באמת, כמו שהם, מעבר להגדרות יבשות ולנסיבות חיצוניות. לאחר זמן מה הבנתי שזה לא המקום שלי, והחלטתי לעבור לגור עם אבא שלי בתל אביב. אמא כעסה מאוד, מה שהביא לנתק בינינו. בתל אביב התחלתי ללמוד בבית ספר אקסטרני ועבדתי בבית המלאכה של מעצבת האופנה חוה לוי. הוריי לא תמכו בי כלכלית: פרנסתי את עצמי עד לרמת האוכל והבגדים, ובשלב מסוים עבדתי יותר משלמדתי. אחרי ריב גדול עם אבא עזבתי את הבית שלו, והקשר בינינו ניתק. בתקופה הזו החלה אמי תהליך של חזרה בתשובה, והמרחק בינינו גדל עוד יותר".

     

    גת בנעוריה. "פרנסתי את עצמי עד לרמת האוכל והבגדים" (צילום: אלבום פרטי)
      גת בנעוריה. "פרנסתי את עצמי עד לרמת האוכל והבגדים"

       

      לצבא התגייסה חדורת מוטיבציה ונחושה להצליח. "את הטירונות סיימתי בהצלחה רבה", היא אומרת, "אבל לאחר מכן נשלחתי לקורס מ"כיות, ושוב חזרו הקשיים. אחרי חצי שנה התחתנתי עם החבר שלי כדי להשתחרר מהצבא. חזרתי לתל אביב ולעבודה, ובשלב מסוים נפרדנו. את בועז הכרתי כשעבדנו יחד בבית קפה. הוא היה אי של רוגע, אנטיתזה לחיים הפרועים שניהלתי אז. החברות בינינו הפכה לאהבה ולזוגיות. ב-1997 נולדה בתנו הבכורה ניצן, ועברנו לגור בכרכור. ב-2000 נולדה נטע. ההורות הפגישה אותי שוב עם קשיי העבר, עם הקושי שלי לקיים קשר טוב עם אמא שלי. לצערי, לא זכיתי לסגור איתה מעגל: אמי הלכה לעולמה כשנה לאחר לידת נטע, בטרם הגעתי לבשלות שתאפשר לי לסלוח. שנים אחדות לאחר מותה, בועז ואני נפרדנו, בעקבות ההבנה שלי שאני לסבית ומבקשת לחלוק את חיי עם אישה. כיום אני חיה בזוגיות עם מיכל. 

       

      "בעבר ניהלתי חנות ועבדתי ככספרית בבנק. לימים הרגשתי שהעבודות האלה מתנגשות עם הרצון שלי להיות אמא נוכחת בחיי בנותיי, ופתחתי צהרון בביתי. התחלתי לטפל בילדי כרכור בשעות שאחרי הלימודים ויצאתי למסע חיי. הזיכרון של היותי ילדת מפתח ודמותה של רוזה, שטיפלה בי בביתה בילדותי, צפו ועלו בתוכי. היה בי צורך לתת לעוד ועוד ילדים מסגרת עוטפת, חמה ונעימה, שאליה יוכלו להגיע אחרי הגן ובית הספר. במהלך השנים גדל הצהרון שלי ועבר לבית משלו. בראייה שלי, לא סיפקתי שירותי בייביסיטר, אלא יצרתי מקום ששם דגש על ראיית הילד והקניה של תכנים, מיומנויות וערכים. העשייה הזו הביאה ברכה גדולה, ובמשך שנים היה הצהרון שלי מלא, עם רשימות המתנה ארוכות.

       

      "בשנים האחרונות המושג 'בית' השתנה מבחינתי. בעקבות חשיפה לתורות רוחניות ותהליכים שעברתי, החלטתי שאני רוצה להפיץ את הידע שרכשתי לקהל רחב יותר. לפני כמה חודשים החלטתי לסגור את הצהרון ופניתי לשלב חדש של ייעוץ להורים ולצוותי חינוך. במקביל, מיכל ואני עברנו לבית קטן יותר, כי הבנו שהאושר שלנו לא תלוי במטרז' של קירות. אנחנו שואפות לעבור בעתיד לבית על גלגלים, שאותו נוכל לקחת איתנו לכל מקום, ללא אילוצים".

       

      גת בצהרון. "העשייה הזו הביאה ברכה גדולה" (צילום: נעה זני)
        גת בצהרון. "העשייה הזו הביאה ברכה גדולה"

         

        מה לקחת עימך מבסיס האם וממסע חייך לדנה של היום?

        "למרות כל הקשיים בינינו, כל מה שאני היום מתחיל באמא שלי, שהייתה פמיניסטית עוד לפני שמישהו הגה בסביבה שלנו את המילה הזו, והיו לה יושר פנימי וחוש צדק מפותחים מאוד. אמא לימדה אותי להסתכל לאנשים בעיניים, בלי להתחשב בגורמים חיצוניים כמו מוצא או מעמד חברתי וכלכלי. 'אם העיניים של האדם טובות', היא אמרה לי, 'תתקרבי. אם לא – תתרחקי'. זוהי המורשת הערכית שלאורה אני חיה כיום ומבססת את מערכות היחסים שלי. אמא שלי רצתה לתת לנו בית ראוי בשכונה ראויה, עם גג מעל הראש וצלחת מרק בצהריים. בעקבות המסע שעברתי בחיי, היום חשוב לי יותר להקנות לבנות שלי תחושת שייכות שאינה תלויה בסממנים חיצוניים. אני רוצה שהן יידעו שהן נאהבות תמיד ובכל מצב. בתחושה הפנימית הזו יש בעיניי הרבה יותר כוח, ואותה גישה מנחה אותי גם באפיק המקצועי".

         

        מסר לאומה?

        "בסופו של יום כולנו מבקשים לאהוב ולהיות נאהבים בכל גיל ובכל שלב בחיים. זה גם מה שעמד מאחורי מרד הנעורים שלי. הצורך הזה לובש לעיתים פנים ודמויות לא קלות לעיכול עבור הסובבים אותנו, אבל מתחת לכל אלה עומדת הכמיהה לשייכות ואהבה. חשוב שנדע לזהות את הצורך הזה ולהיענות לו מתוך לב סלחן, פתוח וחומל".

         

         

           

          באמצע החיים לקה איתן אביר באי-ספיקת לב סופנית, שהביאה אותו לסף מוות. מה מצבו כיום?

           

          "הייתי בריא, ופתאום לא יכולתי לעשות מקלחת". הקליקו על התמונה (צילום: אלבום פרטי)
          "הייתי בריא, ופתאום לא יכולתי לעשות מקלחת". הקליקו על התמונה (צילום: אלבום פרטי)

           

           

          >> לבלוג של נגה כפי שהוא מופיע באתר שלה

           

           
          הצג:
          אזהרה:
          פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד