״מצוות הנידה תמיד עניינה אותי", מספרת ד"ר אלה קנר. "פרסמתי קול קורא בקבוצה של טובלות בפייסבוק, ולא האמנתי כמה פניות קיבלתי. נשים רצו לשתף, והרגישו סוף־סוף שהן יכולות לשפוך ולספר דברים שלא סיפרו לאף אחד. כששמעתי את הסיפורים שלהן ישבתי עם לסת פעורה, משפשפת את העיניים ולא מאמינה״.
״כל אחת לגופה - סיפורי טבילה״ (הוצאת פרדס) כולל 29 מונולוגים של נשים בגילאים שונים (מ־22 עד 91), חילוניות ודתיות, שבחרו לשתף בעילום שם את נקודת המבט שלהן על מצוות הטהרה היהודית. אם תרצו, מעין גרסה עם שביס לספר המונולוגים המפורסם "ערות". ד״ר אלה קנר, שזהו ספרה הראשון, פגשה במשך שנה עשרות נשים, שפתחו בפניה את הדלת לביתן ולעולמן.
קנר (53), שמגדירה את עצמה דתייה אורתודוקסית, היא בעלת שני תארים בחינוך ותואר שלישי במגדר, ובמקביל למדה קואוצ'ינג. כבר שני עשורים שהיא עוסקת באימון אישי ובבעלותה קליניקה שנמצאת בביתה בפתח־תקווה. בנוסף, היא פעילה פמיניסטית במגזר הדתי, ובין השאר, הקימה בפתח־תקווה קבוצת נשים לקריאת המגילה וייסדה מניין משותף לנשים ולגברים. היא נשואה כבר 33 שנים, אם לשישה ילדים וסבתא לנכדים (״לא מגלה כמה״).
קנר גדלה בבית חילוני בצפון תל־אביב וחזרה בתשובה במהלך השירות הצבאי. "מאז שהייתי ילדה קטנה חיפשתי את אלוהים", היא מסבירה. "כשהייתי בת 17 התחלתי להשתתף בשיעורי יוגה, ושם הכרתי את בעלי עמי, שמבוגר ממני ב־11 שנה, שהיה מורה ליוגה וחילוני כמוני. התחלנו לצאת ולאט־לאט התאהבנו. הוא אחד האנשים הכי מקסימים בעולם, ופער הגילים אף פעם לא הפריע לנו. זה התאים בינינו.
"דרך היוגה עמי ואני התעסקנו בדתות המזרח, ומתוך סקרנות שאלנו את עצמנו אם גם בדת היהודית יש משהו. עניין אותנו המקום של עבודת השם ולמדנו שיעורי יהדות. בצבא חזרתי בתשובה יחד עם בן זוגי, התחלתי להתפלל והפסקתי לנסוע בשבת. ההורים שלי קיבלו את זה בסובלנות. הפעם היחידה ששמעתי הערות פוגעניות מהסביבה הייתה יום אחרי שהתחתנתי, בגיל 20. נכנסתי עם אמא שלי לבנק כשאני חובשת כיסוי ראש, ואנשים שהכירו אותה התלחששו מסביבנו ואמרו שהיא מסכנה שהבת שלה דתייה".
איך את באופן אישי מרגישה לגבי חוקי הנידה?
״אני מרגישה שזה מעצים את הזוגיות שלי, כי יש משהו בריחוק שמאפשר קרבה. מובן שזה לא תמיד פשוט, ולפעמים כשאת זקוקה לחיבוק קשה לחכות. אני חושבת שהמקווה הוא אחד המקומות הכי טובים שיש, מקום של חיבור לקדוש ברוך הוא, שבו אני מתרכזת, מתכוונת ומתפללת, מקום שבו אחת לחודש אני עירומה מול האלוהים שלי״.
אילו תגובות קיבלת על הספר?
״בעלי היה מופתע. הוא אמר לי שהוא נזרק לחוויה נשית ושהיה לו תענוג לקרוא. חברה דתייה שיבחה את האומץ שלי בכתיבת הספר. אני לא מרגישה שזה קשור לאומץ, אלא לשליחות. המטרה שלי הייתה להביא את נקודות המבט לגבי משהו שבמשך שנים היה סוד".
הנה שלושה מונולוגים* מתוך הספר:
"אמרתי לבעלי: 'נראה לך שזה מטהר אותי?'"
תמר, 38
"המקווה היה מקום לנקמות. אם היינו רבים או שהוא היה מאחר לחזור, הייתי אומרת, 'למה שאני אתאמץ בשבילך?' ולא הייתי הולכת והוא לא היה שוכב איתי. היה לי כלי נשק. אבל זה היה מעצבן להשתמש בזה. מהר מאוד זה נהיה 'רק בגללך אני הולכת'. אני מיציתי. לא מאמינה בזה. אין בזה שום תועלת לחיים שלי. זה לא קצת מאמץ. זה את כל הגוף שלי לשים בדבר הזה. זאת דרישה מוגזמת בעיניי.
אני ממש שונאת ללכת למקווה. אף פעם לא חוויתי את זה כאיזה אירוע מזכך ומטהר. לאורך השנים נשחקה לי כל התרגשות. הייתי נוסעת, מחנה בחוץ וחוזרת הביתה. לא הייתי מסוגלת להכניס את עצמי למקווה. עד היום הוא לא יודע אם הלכתי או לא הלכתי. היה לי חבל שזה היה משהו שאני מתחילה לשקר בגללו לאיש שלי שאני מטורפת עליו ואוהבת אותו, ולא רוצה לשקר לו בכלל.
הבעל שלי באמת דתי. יש לו אמונה תמימה. הוא הולך לשלוש תפילות ביום. הוא הולך עם הציצית. אין הרבה דברים שחשובים לו שקשורים אליי. אבל מקווה היה משהו שממש מההתחלה היה חשוב לו. הוא לא הכריח אותי וגם לא שיחד אותי. הוא באמת ניסה לחבב עליי את המצווה. והייתי אומרת לעצמי: הוא מאמין לי בזה, ואני? היו פעמים ששאלתי את עצמי, למה נסעת וחזרת? פשוט תגידי לו את זה. את אדם מבוגר. ולא הייתי מסוגלת.
פעם אחת הייתה לי שם חוויה מחרידה. הכל היה מלוכלך. במים צפו כל מיני דברים לא מזוהים. חזרתי הביתה ואמרתי לבעלי: 'נראה לך שזה מטהר אותי? אני אעשה אמבטיה שעתיים אם אתה רוצה. אבל זה מה שעושה אותי טהורה?' שנאתי את זה בחורף. שנאתי את זה בקיץ. והמקווה היה עלוב. אז התחלתי לנדוד. להתחיל לנסוע שעה לכל כיוון בשביל להגיע לעיר אחרת זה יפה ומכובד, אבל לא פרקטי.
ואז התווסף משהו שלא קשור לרגע הטבילה, אלא להלכות הטהרה. זה היה יום עם דדליין שבו צריך להתפייס ולשכב. זה היה מכניס אותי למתח. אני זוכרת פעמים שידעתי שאני אטבול ולא נשכב כי ממש רבנו באותו יום. איך מחליטים שהיום אנחנו קרובים? שהיום אנחנו אוהבים? ואם אנחנו לא?
העמידה בעירום מוזרה לי. אני גם לא מתה על הגוף שלי, לא נהנית לראות את עצמי במראה עירומה. אני לא אומרת לעצמי: וואי, אני פלא הבריאה. כיסוי גוף עוזר לי להרגיש בטוחה בעצמי. לפעמים אני אומרת לגינקולוג שלי, יש לך את הבד שמכסה את הגוף? זה עוזר לי להרגיש צנועה. אז לבוא פתאום למקווה כמו נשמה חופשית משנות ה־60?"
"כשאני מותרת לאורך זמן זה מבאס אותי"
שלומית, 47
"אלוהים אוהב את האישה. הוא נתן לנו את העצירוֹת האלה. ריחוק ואחר כך התקרבות. זה לטובתי. המין סבבה, אני לא סובלת, אבל אם לא הייתה ההפסקה, נראה לי שהייתי מתייאשת. הייתי אומרת שאני לא רוצה יותר. הריחוק מאפשר התחדשות, את זה שאומַר שאני רוצה.
כאשר אין הפסקות ואני מותרת לאורך זמן, נגיד בהריונות, זה מבאס אותי. יש לנו זוגיות טובה ומערכת יחסים טובה, אבל הצורך שלי הוא בפחות סקס ממנו. וככה זה מאפשר לי. הריחוק וההתקרבות שומרים על הזוגיות הטובה שלי כבר 25 שנה. זה לא 25 שנה של אהבה, ציפורים ופרחים. בכל זאת, שנינו בני אנוש, אבל יש לי ביטחון במערכת הזוגית שלי".
"אם אני רואה זבוב במים, זה הורס את כל הקטע"
חנה, 42
"היה משפט אחד שמדריכת הכלות אמרה לי, שבמשך כמה שנים פגע בי. היא אמרה שהצרכים הפיזיים של הגבר הם הצרכים הרוחניים של האישה. מה שהגבר רוצה, האישה צריכה לעבוד ברוחניות שלה, כדי לקבל את זה. כלומר, אם הוא רוצה ממני משהו שלא מוצא חן בעיניי, אני אמורה לעשות את זה. סחבתי את זה שנים עד שלמדתי להגיד לא.
לקראת החתונה הבנתי שאני רוצה ללכת למקווה. זו הייתה חוויה נעימה וכיפית. לאט־לאט זה הידרדר, והיום אני שונאת ללכת למקווה. פעמיים או שלוש בלנית נגעה בי בצורה לא נעימה. פעם אחת הבלנית התעקשה לשים לי חגורה לפני שטבלתי, וממש כעסתי. אישי אומר שככל שאני פמיניסטית יותר, אני שונאת יותר את המקווה. יש בזה משהו. אני שואלת המון שאלות על העובדה שאישה צריכה לוודא שהמצווה שלי היא המצווה שלי. גם האיחולים שלהן לא תמיד נעימים לי, 'בשורות טובות'. ומה אם אסור לי עכשיו להיכנס להיריון שנה? מה את יודעת עליי?
היו פעמים שלא יכולתי שאישי ייגע בי אחרי המקווה. הייתי עצבנית. כשאני רואה זבוב או שערות במים, זה הורס את כל הקטע של לטבול כדי להרגיש טוב.
התחתנתי בת 30 פלוס. היו לי התנסויות מיניות, אבל אף פעם לא היו יחסי מין מלאים. היה ברור לי שאני לא אקיים יחסי מין. אוננות היא פתרון נפלא, וגם יחסים שכוללים אוננות משותפת ולא מגיעים בהם לחדירה אפשרו לי לחיות בשלום עם המקום המיני. לבי עם נשים שלא נגעו בעצמן לפני החתונה. כמה שאוהבים בנאדם, זה עדיין גוף של מישהו אחר. ולא נתפס לי הדבר הזה של מעבר מאפס מגע ישר ליחסי מין.
לפעמים הוא אומר שאני לא מתאמצת מספיק. והוא מתכוון שאני לא רוצה מספיק, שאני לא נלהבת כמוהו. קשה לו להבין שאחרי שבועיים שלא נגענו אחד בשני קשה לי. לא לגעת בו, לא לעבור לידו, לא להתפשט כשהוא בחדר. ואז כאילו במעבר חד הכל מותר. אני לא בנויה למעברים החדים, והוא לא מבין את זה. זה חלק מההבדלים במיניות בין גברים לנשים. הוא אומר לי, 'את לא אוהבת את זה שבעלך נמשך אלייך?' מחמיא לי שהוא נמשך אליי, ועדיין אני צריכה להתרגל. לאט. אי־אפשר בבת אחת.
הוא אמר לי שלפעמים נראה שנוח לי יותר כשאנחנו אסורים, כי אז אין את המתח הזה. אבל זה לא נכון. אני רוצה שיחבק וינשק אותי. רוצה שהוא יחזיק אותי. אמרתי לאישי שארגיש הרבה יותר נוח אם נוכל פשוט להתחבק אחרי השבוע ולא נקיים יחסים. לפעמים מפתה אותי פשוט להפסיק עם זה".
* המונלוגים מהספר מובאים בקיצורים הכרחיים
