את הטלפון הראשון קיבלתי מרחלי, חברתי. "תקשיבי", היא אמרה, "הם חברים של חברים, שמתגוררים בחו"ל ויש להם דירה בנתניה, מול הים. הבנתי שיש שם ריהוט בסיסי והם רוצים להכניס טאצ' וחיים לבית. מתאים לך לקחת את הפרויקט?''
שיחת הטלפון הבאה כבר הייתה עם הלית. קולה ליווה אותי במשך כל הפרויקט בשיחות ווטסאפ. בריף קצרצר על הדירה, קצת על עצמי, הרבה על ריצה, התחביב המשותף שלנו – ויצאנו לדרך. דרך שבה אעצב דירה בלי לפגוש את בעלת הבית, ובלי שהיא תראה מה אני עושה.
הלית ומשפחתה – ישראלים במקור, שחיים בארצות הברית – מבקרים בארץ פעמיים בשנה, נפגשים עם חברים ובני משפחה, מארחים המון, אוהבים את הים והסביבה ורוצים להרגיש בבית גם כשהם באים לחופשה. בין הביקורים שלהם מוצעת הדירה, שנקנתה ''מהניילונים'' באחד ממגדלי הדירות החדשים בשכונת ''עיר ימים'', להשכרה לתיירים.
המטרה שהוגדרה בשיחה: לעשות קצת סדר, להוסיף עניין. תמונות, אביזרים, חיים. מה ידעתי על הדירה לפני שעליתי לקומה ה-19 בבניין? שהיא מרווחת, עם נוף לים, מטבח מאובזר, מרוהטת ועם קיר גדול בסלון, שאולי מתאים לספרייה. להיכנס לפרויקט חדש זה סוג של פגישה עיוורת. האם אוהב מה שאראה כשאפתח את הדלת?
הדירה הייתה בדיוק כמו שהובטח – מרווחת. כל כך מרווחת, שהרגשתי בה קצת קטנה ואבודה. הבטתי מעלה, ושמחתי לראות שהתקרה גבוהה, רק שמעל פינת האוכל ומעל הסלון נבנתה לה מסגרת מונמכת. סימנתי לי "נון". הבטתי מטה. אולי לא הייתי בוחרת את הריצוף הספציפי הזה, אבל זו בהחלט רצפה שתקבל שטיחים באהבה, ושטיחים אני אוהבת. מבואת כניסה מרשימה, עם קונסולה לבנה. מסדרון ארוך שמוביל לחדרי השינה, ובסופו קיר. שירותי אורחים עם חיפוי של פסיפס שחור. מטבח מבהיק בלובנו, עם אי ענק, המון חלונות וקיר אחד דומיננטי, שרואים מיד כשנכנסים.
פינת אוכל תחומה בשני קירות ענק לבנים, ומעליה שתי מנורות לבנות ויפות, שגם הן, כמוני, נראו קצת אבודות במרחב. סלון עצום בגודלו, עד כדי כך שהרהיטים שהיו בו, שבכל בית אחר היו תופסים נפח ראוי, נראו כאילו הונחו כאן רק לרגע. הכל חדש, ונדמה כאילו זה עתה הגיעו המובילים מחנות הרהיטים, פרקו והמשיכו בדרכם. הנוף משך החוצה, למרפסת מול הים, עם שולחן עץ, ספסל וכסאות שחייבים לקבל עידוד, וכבר התחלתי לחשוב על צמחים שיחזיקו מעמד במשטר הרוחות ובמליחות.
הסתובבתי בדירה ותהיתי איך אקלע לטעמם של בני המשפחה בלי להכיר אותם. חשבתי על הקול מצדו השני של הקו, על חופש, חמימות וביתיות. היה ברור שצריך לצמצם את תחושת הריק בדירה, לעטוף אותה. התקשרתי להלית והערכתי את זמן העבודה בכשלושה חודשים ואת התקציב הנדרש בכמאה אלף שקל. מתחילים. אבל מאיפה?
רוחבו של הקיר הגדול בסלון ששה מטרים, וגובהו שלושה. ספרייה כל כך גדולה תנגוס נתח משמעותי מהתקציב, אלא אם נבחר במשהו קליל, פופי. כיוון כזה מאפשר שימוש במגוון רחב של חומרים, משחרר מרצינות ונותן מקום לטוויסטים מהסוג שאני מעדיפה בדירות נופש. כדי לבדוק אם הכיוון מתאים, שלחתי להלית צילום של עבודה של אמנית דנית בשם ג'ואנה פדרסן, שבמרכזה טלפון (כמה סמלי). ''אנחנו מאוד אוהבים פופ ארט'', היא השיבה. ואיך את עם מדפי מתכת, כמו בקיבוץ של פעם? התשובה הייתה חיובית. עלינו על המסלול.
הנה היצירה שהגדירה את נקודת המוצא:
עוגן אחר לעיצוב היו הרהיטים הקיימים בדירה: איך יקבלו את הבמה הנכונה, ומה יוציא את כל הלבן הזה הכי טוב? מאחר שאני אוהבת דרמות ומתח בין חומרים וצבעים, ביקשתי לעצב מעטפת שמצד אחד תגבש את הדירה, ומצד שני תייצר לה "גרוב". מאחר שהיא פונה לים, קירות אפורים יתנו לו ניגוד מעניין.
בחנות ''סטודיו 84'' (שמייבאת את הצבעים של ראלף לורן ובנג'מין מור), יש הרבה יותר מ-50 גוונים של אפור. הבחירה נפלה על אפור כהה בגוון "רקון" ובגימור מט-משי. צבענו בו את שני קירות המבואה, את קירות פינת האוכל ואת מלבני התקרה הגבוהה שמעל לסלון ופינת האוכל. מאחר שהם שם, דווקא הדגשתם תיצור עניין. ה"נון" הפך ל"וי". וילונות פשתן בגוון תואם (''רקוטקס'') נתלו על מוט שחור, בדיוק בגובה הנמכות התקרה.
לקיר הסלון הגדול תוכננה ספריית מתכת שנצבעה באפור-כחול ("מקור העמוד והמדף"), במה הולמת למגוון אלמנטים שיוצרים את לבו של הבית, החל מעבודות האמנות של יהודית נוריאל גלרמן (הקטנות הונחו על מדף כלאחר יד, ולגדולה תוכננה נישה שמתאימה למידותיה) ועבודה של ענת מעוז; דרך מנורת פרספקס ופליז (''וינטג''') ומבחנות הזכוכית הצבעונית של ObliBop; ועד משחקי קופסה לילדים וזוג חתולים המנופפים לשלום. גוון הספרייה ומיקומה בעומק הסלון, יחד עם צבע הקירות, יוצרים ציר מרכזי המוביל ומחבר בין הכניסה, דרך פינת האוכל והסלון, ליציאה אל המרפסת.
שני שטיחים שחורים-אפורים בגודל שני מטרים על שלושה ("מיקלולה") הונחו זה לצד זה בצורה א-סימטרית בסלון, מעין תמונת מראה לתקרה. יחד עם הספרייה והווילונות הם עוטפים ותוחמים את החדר. את הרהיטים הקיימים סידרתי מחדש, עם תוספות: הכריות על הספה (''קסטיאל אז איז'', שנסגרה בינתיים) נבחרו מ''טולמנ'ס''. משני צדיה מתפקדים כשולחנות צד עגלת פלסטיק (''וינטג''') והדום עץ ("יריב כץ''). שתי הכורסאות השחורות (גם הן היו) הוצבו עם הגב למרפסת וספסל השעם, ששימש קודם כשידת טלוויזיה, הפך לשולחן הקפה. לאלה הוספתי כורסה קלועה בגוונים של ירוק וצהוב ("אייטמס"), שמקלילה את האווירה ומחזקת את תחושת החופש.
יש פריטים שמיקומם וייעודם בבית ברור כבר כשאני רואה אותם בחנות, וישנם כאלו שאני פשוט אוהבת, וברור לי שמקומם יימצא, גם אם לא בייעוד המקורי שלהם. כזה היה ענף עלי הבננה ("בייסיק"), שמיועד במקור לחוץ ונתלה על קיר הסלון. אני לא בטוחה שבבית אחר זה היה עובד, אבל בדירה שאמורה לשדר חופש ונינוחות הכל מותר. לעמוד שבין הסלון לפינת האוכל התבקש משהו שאינו תמונה. הקריצה נמצאה בדמותו של ברט סימפסון, פסל הקיר של אורן פישר.
לאורך הקיר שבין פינת האוכל למרפסת נפרש שטיח בהיר עם אלמנטים גרפיים בוורוד מעושן, חרדל, שחור, אפור וכחול (''ג'וזפין''). כאן מצאה את מקומה כורסה צהובה שהייתה בדירה ("איקאה") ומעליה נתלו צילום של נועם נבון וענף טרופי ממתכת ("מיקלולה") – עוד אלמנט שהיה אהבה ממבט ראשון.
שיחות הטלפון ביני לבין הלית הלכו והתמעטו, היא סמכה עלי. דיברנו בעיקר בנקודות שבהן היה לי ספק. באחת מהשיחות הראשונות היא סיפרה על ענת מעוז, חברה שלה ואמנית, וביקשה לשלב מעבודותיה בבית. כשהגעתי לסטודיו של מעוז נמצאה עבודת האמנות הגדולה שחיפשתי לפינת האוכל (שהורכבה מהשולחן ומהכיסאות שהיו בדירה ומשטיח חרדלי שהזזתי מהסלון). חיפשתי עבודה בעלת נוכחות, שלא תתחרה במקבץ המנורות ("וינטג'"), שהיו הקנייה הראשונה שעשיתי. הקנווס הלבן עם העציצים, על הקיר הכהה ולצד הכיסאות הלבנים, סוגר ומאחד את כל הפינה. הרגשתי שאני מצליחה להתמודד עם כל הלבן.
מעל הקונסולה הלבנה במבואה תליתי רשת לכל רוחב הקיר, ועליה, כנקודת פתיחה, כפפות האגרוף של רחלי חבה שרפשטיין, שעון ואלמנטים שונים שמצאתי בדירה, במטרה להפוך את הרשת לאלמנט משפחתי. המראה העגולה הועברה לקיר הניצב, והיא משקפת את הרשת ואת הדירה לכל אורכה, עד הים. לצדה נוספו מראות קטנות (HAY), שיחד יוצרות קומפוזיציה בפני עצמה.
את המבואה תוחמים שני שטיחים שהונחו בחפיפה: שטיח קילים מודרני באפור-לבן (''ג'וזפין''), ועליו שטיח מרוקאי באפור ופוקסיה ("וילה מרוק"). הוא נמשך מעט לעבר המסדרון, שהציב אתגר עם הקיר בסופו. מה נכון לו? בחרתי להעז פעמיים: גם בצבעוניות הטפט שיודבק עליו, וגם בהפתעה שעשיתי כאן להלית, שאותה לא שיתפתי.
את הפסיפס השחור בשירותי האורחים בחרתי להעצים. למעט התקרה, החדר הקטנטן נצבע בשחור, ועבודה נוספת של ענת מעוז מאירה את הקיר. במסדרון נתלה צילום של אסתר קזין, אמו של גדעון, בעל הדירה. הוא הוגדל והודפס לגודלו המקסימלי. זו הייתה דרך נוספת לחבר את הבית לאישי-משפחתי.
הבעיה המרכזית במטבח הייתה אפקט החממה של החלונות, שמסיבות טכניות לא ניתן היה לתלות מעליהם וילונות. אם חממה, אז עד הסוף: על האי הועמדו צמחי תבלין, ומעל הארונות עציצי פוטוס. לצד ארונות הקלפה העליונים נתלו מכל צד תיבות מתכת שחורות ("קולקטי"), שהוסיפו לקיר נפח ואפשרו לשלב אלמנטים מכניסי חיים וצבע.
על האי סידרתי מקבץ של כלי קרמיקה אפורים לתבלינים, של יהודית נוריאל גלרמן, אמנית רב תחומית. ממנה גם הזמנתי עבודה מיוחדת: כשעמדתי בפתח הדירה בחנתי את המראה מהכניסה. מה מקבל הכי הרבה משקל? מה מושך לתוך הבית? הים, כמובן, אבל בדרך, עוד לפני פינת האוכל והסלון, בולט קיר הכניסה למטבח. לא יודעת למה, אבל מה שנראה נכון היא עבודה על קרטון כוורת. יהודית, שמעולם לא עבדה על קרטון, הצליחה ליצור משהו שימשוך פנימה, ייחודי ומסקרן.
כל בית צריך מרפסת
לסיום, המרפסת. על הקיר המפריד ממרפסת השכנים נתלו כמוטיב חוזר רשתות לבנות, שעליהן שרשראות אור, ענפי עצים ואלמנטים שמזכירים את הים ("בייסיק"). המרחב נוצל לפינות שונות, שהוגדרו בעזרת שטיחי חוץ בגווני אפור עד שחור – פינת אוכל, ישיבה, ואזור נינוח יותר, ליד הג'קוזי, שעוצב בפשטות בעזרת סדרת רהיטי הבמבוק של איקאה, עם חיזוק צבעוני של כריות בכחול, תכלת, ורוד וכתום (ObliBop). הדומים של ''בלו בנדנה'' ושני כסאות נוח מבמבוק ("אייטמס") השלימו את המראה הנינוח.
פינת האוכל החיצונית הייתה שם קודם, וספסל הישיבה הוזז למקום חדש, למרגלות הג'קוזי. ה''גינה'' עוצבה בעזרת שלושה כדי חרס, אחד לכל מקבץ צמחייה, ודליי פלסטיק שחורים על תחתיות של חרס. כל מקבצי הצמחים זהים.
אמנם עבודת האמנות של פדרסן, שממנה יצאנו לדרך ובמרכזה טלפון, לא נמצאת בדירה - אך זה היה פרויקט טלפוני, שהתנהל כולו בווטסאפ, מתחילתו ועד סופו. אם הלית ואני נחלוף זו על פני זו ברחוב, סביר להניח שלא נדע מי זו מי. חודשיים אחרי סיום הפרויקט, הלית, גדעון והילדים הגיעו לדירה המוכנה. חיכיתי דרוכה לטלפון, והוא הגיע: "נכנסנו לדירה והילדים ישר התיישבו בסלון והחלו לשחק", היא פתחה. לי זה הספיק. מי אמר שאין סיכוי לפגישות עיוורות?
- גלית הירשפלד
היא מעצבת פנים.
