"המקום היה זוועה", נזכר האדריכל מידד גנדלר ברושם הראשוני שהותיר בו מתחם הספורט הנטוש ב"מרכז ברקוביץ'" בנצרת עילית. "זה נראה כאילו הפכו אותו למאורת סמים. הבטון נסדק והתפורר, הקירות כוסו בגרפיטי, הפרקט באולם הספורט היה רקוב, צמחייה פראית התפשטה והכל היה מנופץ. גם הבריכה".
"זה היה קומפלקס מלא חיים בקיץ וגם בחורף", נזכר האדריכל אופיר זינטי, שנהג לבלות בבריכה באופן קבוע. "הייתי שם מגיל צעיר ושחיתי בקבוצת הפועל, כשברחבה של הבריכה היו הופעות. בקיץ 1987 ראיתי שם את ההופעה הראשונה של 'משינה' בעיר. הייתה שם גם סאונה יבשה, סאונה פינית אמיתית שכולה בנויה מעץ אורן בהיר, אבל בבריכה שלט ריח של אקונומיקה וכלור".
כמו הרבה מבני ציבור ותיקים ברחבי הארץ, גם מרכז ברקוביץ דעך ונסגר. 15 שנים עמד נטוש, עד שהעירייה החליטה לחדש את פניו ויצאה למכרז. גנדלר זכה בו, אך מהר מאוד הבהיר לבכירי העירייה כי התקציב שהועמד לרשותו לא יכסה את העלויות של חידוש הבריכה ואולם הספורט, מה שהביא להקפאת המהלך – לא רק כספית אלא גם פוליטית, משום שראש העירייה שמעון גבסו הושעה, ובסופו של דבר התפטר, על רקע הרשעתו בשוחד עד שנשלח לבית הסוהר. בסופו של דבר הפרויקט הותנע מחדש, בעזרת כספי הטוטו, מפעל הפיס וכמה משרדי ממשלה, ונחנך לפני כחודש.
הברוטליזם של נצרת עילית
בנצרת עלית התגבשה בשנות ה-60 וה-70 אדריכלות ייחודית, שהושתתה על חומרים חשופים ובראשם הבטון, שהטביע בעיר חותם משמעותי. בניינים בולטים שתוכננו כאן באותם עשורים היו מבנה המגורים "קסבה" (אדריכל: אברהם ונטורה), מתחמי המגורים שתכננו האדריכלים אריה שרון, בנימין אידלסון ואלדר שרון, הוסטל לעולים שתכננו אברהם יסקי ואמנון אלכסנדרוני, ובית ההבראה הפופולרי "שפרינצק" שתוכנן במשרד רכטר-רכטר-זרחי. הנה כמה דוגמאות מצולמות:
הבניין הבולט מכולם היה בית הכנסת עם הגג שהורכב מכיפת בטון הפוכה ועצומה, שנראית מרחפת. בית הכנסת, בעיצובו הרדיקלי ובמיקומו בנקודה הגבוהה ביותר בעיר, זכה לתשומת לב רחבה, וכתוצאה מכך קיבל מתכננו, האדריכל נחום זולוטוב, הזמנת עבודה נוספת מהעירייה: לתכנן את מרכז הספורט והתרבות העירוני.
בהתאם לרוח הברוטליזם, תכנן זולוטוב את המרכז מבטון חשוף, כשהוא משתמש בו כחומר פלסטי ויוצר בו צורות עם הבעות מוגזמות ונסיגות מפתיעות (כהגדרתו של צבי אפרת בספרו "הפרויקט הישראלי"). אולם המופעים, המתנ"ס ומגרשי הטניס המשיכו לפעול במרוצת השנים, אבל הבריכה ואולם הספורט הוזנחו בשנות ה-90 עד שנסגרו ונעזבו. גנדלר, שזכה בפרויקט, לא ידע דבר על זהות האדריכל המקורי ועל חשיבות יצירתו.
"המבנה נתפש כמדכא, זה ברור", מודה זינטי. "בטון הוא טעם נרכש, וגם צריך לקבל תחזוקה נאותה או להיבנות באיכות מאוד גבוהה. בתור ילד, הבניין נראה לי כמו הר מבטון. הוא הפנה חזית כמעט אטומה אל העיר, על מנת להדגיש את ההתרחשות הפנימית". ואמנם, השינוי הבולט הראשון נעשה בחיפוי הבטון החשוף בחזית. התבליט המופשט והצבעוני, שפנה למפגש הרחובות מעלה יצחק ודרך החטיבות, פורק וקיר הבטון הושטח. לאחר מכן כוסתה החזית בלוחות HPL אפורים, לבנים ושחורים, ואילו הקירות בעומק החזית נצבעו בצהוב. הגוונים האלה חוזרים בעיצוב החדש של החצר והאולמות הפנימיים, והמהלך כולו משווה למבנה חזות מעודכנת, עליזה יותר מהאפור ההוא, אך גם בנאלית.
"גירדנו בפנים את כל מה שהיה ובנינו הכל מחדש", מתאר גנדלר את עיקר השינוי. מערך התנועה עודכן, יש מערכות חדשות של תאורה, מיזוג ואוורור, ותקני הבטיחות והנגישות הותאמו לדרישות העכשוויות. טריבונות אולם הספורט קיבלו תמיכות חדשות, כדי להתקין 250 מושבים נוחים במקום פסי פלסטיק שנהרסו עם השנים. רצפת פרקט חדשה החליפה את זו שנרקבה, ומחיצה ניידת מאפשרת לפצל את האולם הגדול בשעת הצורך. לפי דרישת הטוטו, האולם מותאם למשחקי כדורסל וכדורעף, וכרגע הוא גם אולם הבית של קבוצת הכדור-רשת המקומית של ליגת הנשים "מאמאנט".
בריכת השחייה החצי-אולימפית נוצקה וחופתה בקרמיקה חדשה. העומק שלה הוקטן (משני מטרים ל-1.6 מטרים), ונוספה לה בריכת פעוטות בחצר הצמודה. הציור הגדול והאופטימי שכיסה את הקיר המרכזי בבריכה, עם דימויים של ים, דגים ושמש, חוסל לטובת חיפוי קרמיקה חדש. בתקרה הותקנו לוחות אקוסטיים ונפרצו פתחים אורכיים, כדי להחדיר פנימה אור שמש ואוויר, וגם לשחרר החוצה עשן בשעת חירום. המים, כמו פעם, מחוממים.
בעבר, אפשר היה להציץ מהרחוב לחצר הגדולה (כדונם וחצי שטחה), כך שהיא שימשה כמרחב מקשר ופתוח בין אולם הספורט והבריכה. עכשיו היא נסגרה לכיוון הרחוב, ורוצפה מחדש בשילוב של אבן פראית בהירה, מרצפות אקרשטיין אפורות ורצועת גרנוליט שבה שולבו גולות זכוכית הנוצצות ביום ובלילה. אדריכל הנוף אלי מסלובסקי שילב כאן שורות של עצי דולב מקסיקני, במטרה להעניק צל מבלי להפריע לקיומם של אירועים ומופעים בחצר – מסורת ישנה שמתכוונים להמשיך בה גם כעת.
העיקר ששוב באים לכאן
זינטי, כמו אדריכלים רבים שמעריכים את יצירות הברוטליזם הישראליות, כואב את השינוי אך גם רואה את היתרונות שגלומים בו. "זה לא הבניין המקורי עם האיכויות האסתטיות שהיו לו פעם, כמו קירות הבטון עם הטקסטורה המשובחת בשילוב מסגרות האלומיניום", הוא מדגיש, "אבל אני בטוח שתושבים אוהבים את השיפוץ, וזה יגרום להם ליהנות ולחזור להשתמש בבניין".
גנדלר סבור שהדרך הקלה ביותר, ואולי גם הזולה ביותר, הייתה להרוס את הבניין ולבנות אותו מחדש. "אבל מדובר במוסד שהפך לסמל", הוא מסביר, "חלק בלתי נפרד מנצרת עילית. לכן, היה חשוב לי לשמור כמה שיותר את הבניין הקיים. זו אותה גברת, רק שינינו לה את האדרת".
אביב אסור, מנהל המרכז שמעסיק כ-20 עובדים, מספר שמאז הפתיחה נרשמו כ-500 מנויים פעילים (המחיר למנוי שנתי, כולל כניסה לבריכה, הוא 1600 שקלים, ויש הנחות לקהלים מסוימים). הבריכה פתוחה שבעה ימים בשבוע לכולם, למעט יום שלישי שמחולק לגברים ולנשים בשעות נפרדות.
מידד גנדלר (46) הוא שותף במשרד האדריכלים V5, שממוקם בגבעתיים ומורכב משני דורות של שלושה משרדי אדריכלים ותיקים, שהתאחדו בעשור הקודם. המשרד מתמחה במרכזי ספורט ובבריכות שחייה, ולאחרונה חנך בריכת שחייה ראשונה בעיר הבדווית רהט. בין הפרויקטים שמתוכננים כעת במשרד - מרכזי ספורט חדשים באילת ובמודיעין.
- תקציב הפרויקט: 18.5 מיליון שקל, מהם 13.5 מיליון שקל על הביצוע
- שטח: 3,750 מטרים רבועים, מתוכם 2,500 מ"ר בנויים
- אחראית במשרד: נורית גבאי