כל חייה הלכה שרית גופן בתלם הבטוח: לימודים, זוגיות, קריירה. את התשוקה ליצירה ולאמנות קברה עמוק בפנים, עד שהבינה שהיא לא יכולה יותר, שהמסלול הבטוח מאיים ומפחיד פי כמה מהאופציה להגשים את חלומה. בגיל 41 עזבה הכל והתחילה מחדש. "אין גיל לחלומות", היא אומרת, "ואסור לוותר עליהם".
מי את?
"שרית, בת 48, נשואה לעמית, אמא של התאומים עומר ודנה (17) ושל עופרי (12). גרה ביבנה".
ומה את עושה?
"בחמש השנים האחרונות אני צלמת עצמאית המתמחה בתחום המזון ועובדת עם חברות מזון, מסעדות, מגזינים ועסקים נוספים בענף הקולינריה. בעבר הייתי מנהלת בכירה בתחום הביטוח".
שורשים, נופי ילדות - מה את זוכרת?
"נולדתי וגדלתי בתל אביב, בת בכורה במשפחה של שתי בנות. אבי שמואל גדל בבני ברק ועובד כיום כשמאי רכב עצמאי. אמי אסתר, ילידת ראשון לציון, הייתה סייעת בחינוך המיוחד. הוריי העבירו לנו את המסר שלימודים והליכה בתלם הם חלק מהחיים ותנאי להצלחה. אני הפנמתי את זה והייתי ילדה טובה ותלמידה מצטיינת. התחביב שלי היה צילום: לאבי תמיד היו מצלמות טובות, ואני הייתי לוקחת אותן ומצלמת המון. בכל אירוע וטיול הייתי אחראית על הצילום.
"בגיל 11 חוויתי משבר ראשון, כשעברנו מיד אליהו לראשון לציון. הניתוק מהשכונה שכל כך אהבתי, שהייתה כמו קיבוץ באמצע העיר, היה עבורי טראומטי. אמנם, התקבלתי מהר מאוד לחברה החדשה, אבל פתאום הייתה התייחסות רבה למראה החיצוני שלי, וזה הביך אותי וגרם לי לרצות להסתתר. בעיר החדשה רקדתי בלהקה העירונית; אהבתי את הבמה וחלמתי ללמוד בתלמה ילין ולהיות שחקנית, אבל ההורים שלי התנגדו לכך. הם ראו באמנות תחביב ולא מקצוע. בבית היה מצב כלכלי לא קל: אבי עבד קשה מאוד, ובתקופות מסוימות היו לו שלוש עבודות; אף פעם לא נסענו לחו"ל; מסעדות היו מחוץ לתחום; ממתקים קיבלנו רק בסופי שבוע. מגיל 15 עבדתי כזבנית בחנות בגדים, כמטפלת בילדים וכמלצרית, ומימנתי בעצמי את כל ההוצאות שמעבר לשוטף. מתוך המציאות הזו שאפו הוריי שיהיה לי מקצוע שיקיים אותי בכבוד".
אחרי השחרור מהצבא היא חזרה לתל אביב, גרה בדירה שכורה ועבדה במלצרות. "בחוף הים הכרתי את ערן, שהיה צעיר ממני", היא מספרת, "ואיתו הרשיתי לעצמי להיות הילדה שמעולם לא הייתי, משוחררת מחישובים ומדאגות. זו הייתה הפעם הראשונה שהיה לי בן זוג צעיר ממני. אחרי כשנה ביחד הוא נהרג בתאונת דרכים. החברים שלו עטפו אותי בהמון חום ואהבה, ומכיוון שהיה לי חשוב להמשיך הלאה, התחלתי ללמוד לתואר ראשון בתקשורת ובמדע המדינה. בשנה השלישית הכרתי את עמית והפכנו לזוג. לאחר סיום הלימודים התקבלתי לעבודה בלשכת הפרסום הממשלתית, ובהמשך הייתי מנהלת ומפיקה בפועל בתיאטרון תמונע. זו הייתה תקופה נהדרת, שבה התחברה העבודה לאהבה שלי לאמנות ולבמה".
בעקבות הנישואים לעמית ולידת התאומים החליטה לעשות שינוי. "הבנתי שהעבודה האינטנסיבית בתיאטרון כבר לא מתאימה לי, והתחלתי לעבוד כעוזרת למנהל השיווק באגף הבריאות של חברת הפניקס. במהלך השנים התקדמתי מתפקיד לתפקיד, ואחר לידת עופרי, ב-2006, הקמתי מחלקה חדשה לפיתוח עסקי. כעבור שנתיים פרץ משבר כלכלי שצמצם את תחום ההשקעות והפיתוח בחברה ורוקן את התפקיד שלי מתוכן. לראשונה זה שנים התחלתי לבחון את התחושות שלי: הבנתי שאני מחוברת לאנשים שעובדים איתי ושיכורה מההצלחה שלי, אבל תחום הביטוח לא מעניין אותי. פתאום זה הרגיש לי כמו תחפושת, שלא הבנתי מה אני עושה בתוכה. התחלתי תהליך טיפולי שבו חיפשתי את עצמי. השתוקקתי למצוא לעצמי כיוון חדש, שיסקרן וילהיב אותי, אבל בפנים המשכתי לשמוע את הקול של אבא שלי, שאומר לי שלא עוזבים עבודה טובה, כי יש לי ילדים ואחריות, אז לא עשיתי כלום. בעקבות מנהל בכיר בפניקס עברתי לחברת הביטוח מנורה כדי לנהל שם מחלקה חדשה. קיבלתי ג'וב חדש ומשכורת גבוהה עוד יותר וחשבתי שהנה, עשיתי את השינוי שלי.
"לכבוד יום הולדתי ה-40 נסעתי עם עמית לחופשה זוגית ברומא ומצאתי את עצמי מצלמת כל הזמן, ממש בטירוף חושים. מאותו רגע המצלמה הייתה צמודה אליי. הצילום הפך עבורי לכלי תרפויטי, מקום שבו קיימת רק התשוקה שלי, ללא חוקים ומגבלות, בלי צורך לרצות אף אחד. נרשמתי ללימודי צילום בסטודיו גברא, ובמקביל, המשכתי להתקדם במנורה, ועם כל יום שעבר הייתי אומללה יותר ויותר. לא יכולתי להכיל את הפער בין מה שאני עושה לבין מה שאהבתי ורציתי לעשות באמת. התסכול והעצבים שבעבעו בתוכי העיבו על הקשר שלי עם הילדים ועם עמית. קו פרשת המים היה תערוכת סיום הלימודים: כשתליתי שם את העבודות שלי, ידעתי בביטחון גמור שזה מה שאני רוצה לעשות, ואין דרך חזרה.
"המשכתי לשנת לימודים שנייה, שבמהלכה הגיע הרגע שבו ידעתי שזה להיות או לחדול - שאם לא אעזוב את העבודה שלי מיד, הדיכאון שהשתלט עליי יפגע גם בילדים ובעמית. הפחד ממה שיקרה לי אם אמשיך באותה דרך, היה חזק בהרבה מהחשש מפני העתיד לבוא. למזלי הגדול, עמית עודד אותי להחליט לעזוב הכל. כשהגשתי את מכתב הפיטורים שלי, אנשים הסתכלו עליי כמו על משוגעת. היו מוכנים לתת לי כל מה שאבקש כדי שאשאר, אבל אני ביקשתי רק דבר אחד: את החופש שלי.
"עוד בתקופת הלימודים נמשכתי לצילום מזון, מתוך תשוקה לאוכל ולתפקידים שלו בחיים שלנו. לאחר כשנה שבה חישבתי את צעדיי, קיבלתי הצעה מאתר אינטרנט לסקר מסעדות בתל אביב, והתחלתי לבקר במסעדות ולהביא את הסיפור שלהן. במקביל, התחלתי לצלם עבור חברות אוכל מובילות, והספר 'כישופי סוכר' של רונית צין-קרסנטי, שאותו מלווים צילומיי, זכה במקום החמישי בתחרות עולמית בקטגוריית הספר היפה ביותר מבחינה צילומית. ההצלחה שלי כצלמת אפשרה לי להיפרד מהחלום על מגורים בתל אביב, שליווה אותי מאז ילדותי. כיום אנחנו גרים ביבנה. שלושת ילדיי עוסקים גם הם באמנויות במקביל ללימודים".
מה לקחת עימך מבסיס האם וממסע חייך לשרית של היום?
"כל חיי ליוו אותי תחושת האחריות והרצון לא לאכזב את הוריי, בעיקר את אבי. הלכתי בתלם ולא סטיתי ממנו עד שלא יכולתי יותר, כי הבנתי שהמחיר שאני משלמת הוא בלתי אפשרי. האדם שהכי חששתי לספר לו על הכוונה להתפטר מהעבודה ולהפוך לצלמת היה אבא שלי. לא ידעתי איך הוא יגיב. להפתעתי, הוא היה גאה בי מאוד. הוא אמר לי שניצחתי את מעגל הפחד שהוא עצמו חי בתוכו כל השנים. מרגע שקיבלתי את ברכתו, ידעתי שאצליח, כי הפעם העיסוק שלי מחובר ללב ולאמת הפנימית שלי. בדיעבד, ההחלטה שלי שחררה גם את אבי, שהפך בעצמו משכיר לעצמאי".
מסר לאומה?
"כשהבנתי בגיל 41 שאני רוצה להיות צלמת, הרגשתי כמו ילד שחולם להיות כבאי. מתברר שבכל שלב בחיים אפשר לפתוח דלת לחלום, גם אם הסביבה תגיד שאתה לא נורמלי ותעטוף אותך בשלל תירוצים וסיבות למה זה לא כדאי. לא כולם חייבים לעשות שינוי קיצוני כמוני, אבל כל אחד צריך לתת מקום לתשוקות ולאהבות. מחיר הוויתור והתסכול הוא תמיד גבוה ממחיר החלום".
"נולדה לי פגה", אומרת יונית צוק, "הייתי עמוסת חוויות שרציתי לשתף, וכך התחיל הבלוג". הקליקו על התמונה:
>> לבלוג של נגה כפי שהוא מופיע באתר שלה
