
למה המכונית לא מזהירה כשמצבר עומד להיגמר?
מכירים את התחושה המאוד מאוד מבאסת, כשאתם יוצאים בבוקר מהבית, ממהרים להקפיץ את הילדים לגן ולבית הספר ולחוצים להגיע לעבודה, מתיישבים מאחורי ההגה, מסובבים את המפתח, ו...כלום. הרכב מת. לגמרי. המצבר, כך מתברר, הלך. ובכן, יש פה ושם דגמי רכב חדשים שקיימת בהם נורית אזהרה, המתריעה כשמצבר הולך ונחלש. אבל ברוב המכריע של כלי הרכב – זה מגיע בהפתעה כמעט גמורה. והשאלה היא, למה, עם כל האלקטרוניקה והמחשוב שמכילה כיום כל מכונית, קשה כל כך לשבץ התרעה שכזאת בכל מכונית?

למה הנורות נשרפות?
ובכן, אנחנו יותר מ-100 שנה אחרי המצאת המכונית, ועם כמעט שני מיליארד כלי רכב המתגלגלים כיום על כבישי העולם, אבל הנורות ממשיכות להישרף. פעם זו נורת הדרך הגדולה מלפנים, פעם זו נורת הבלם מאחור, לפעמים אור החנייה או אחד מפנסי האיתות. והשאלה היא כמובן, למה? האם אין דרך פשוטה וזולה להתקין תאורה שמחזיקה מעמד, מבלי שניאלץ לבקר אצל החשמלאי פעם בחודשיים או שלושה?

למה עדיין נוצרים תקרים בצמיגים?
גם גילו של הצמיג המנופח באוויר - שהמציאו ופתחו בשלהי המאה ה-19 האדונים הנכבדים דאנלופ ומישלן - קשיש כמעט כמו גילה של המכונית, אבל עדיין כל מסמר, בורג או שבר זכוכית עלול לגרום בו לתקר, שייאלץ אותנו לעצור בצד הדרך, להחליף גלגל ולהזדקק לשירותי הפנצ'ריה. אמנם, קיימים כבר מזמן צמיגי "אל-תקר", אבל הם מסורבלים משהו ויקרים מאוד, ולמעט גורמים מקצועיים שבאמת זקוקים להם – אין כמעט רכב שבו הם מותקנים. נו, עד מתי?

למה הפח נשרט?
קנינו מכונית חדשה, בוהקת, בצבעים מטאליים זוהרים, החנינו אותה מול פתח הבית, גם כדי להרגיש טוב עם עצמנו ולמען האמת – גם כדי להוציא את העיניים לשכנים, ואחרי יום או יומיים – אסון: הדופן והדלת שרוטות לכל האורך, המראה שבורה, הכנף מעוכה. יכול להיות שמשאית נהוגה בידי נהג לא זהיר חלפה, או שאולי הבן של השכן תרם את חלקו. כך או כך, איך זה שעוד לא המציאו פח שלא נשרט וצבע שאינו דוהה או מתקלף?

למה צריך טיפול שנתי?
מישהו שמע על טיפול במכשיר הטלוויזיה בבית? במחשב האישי? בטלפון הנייד? במייבש הכביסה? בספה שבסלון? אם כך, למה במכונית שלנו עדיין צריך לטפל בכל כך וכך קילומטרים או אחרי כך וכך חודשים? מדוע - אחרי שהשקענו סכום גבוה ברכישה – הסיפור אינו נגמר?
