כשהצעתי בחדר המורים לעשות פעולה לתלמידים על ניתוח שירי סטטיק ובן אל היה אפשר לחלק את התגובות לשלושה סוגים. אלו שהגיבו בתיעוב מתפרץ: "לשם אתה רוצה לקחת אותם - למיץ של הזבל?"; אלו שהגיבו בסלידה מאופקת, בעיקר בגלל שמעולם לא שמעו או צפו באף שיר שלהם והמעטים הבודדים שדווקא הסכימו עם הרעיון.
להתעניין במה שמעניין אותם
בכל פעם שאנחנו מגיעים למחלוקת כזו בחדר המורים, אני נזכר בסיפור על הרב משה צבי נריה זצ"ל, מגדולי המחנכים בציונות הדתית. בהפסקה אחת כמה מחנכים ראו אותו מוקף בתלמידים שמספרים לו בעיניים נוצצות על משחק הכדורגל של בית"ר שהתקיים אתמול והרב נריה מנענע בראשו, ומתעניין ומקשיב.
ניגש אליו לאחר מכן אחד המחנכים ושאל בפליאה, מה לראש הישיבה אצל מגרשי הכדורגל. ענה לו הרב נריה: אף אחד לא מצפה ממך לצפות במשחק שלם, אבל בוודאי שלדעת מה הולך ובמה מתעניינים התלמידים, אנחנו צריכים.
לפני כמה שנים, הכנתי סקר קטן ושאלתי את ההורים בסוף אסיפת ההורים עד כמה הם מכירים את עולם התרבות של הילדים שלהם. באלו סדרות הילדים צופים, מהם האתרים המועדפים עליהם, איזו מוזיקה הם שומעים ומי הם בגדול גיבורי התרבות של ילדיהם.
נחרדתי למראה התגובות. מרבית ההורים לא ידעו לצטט ולו שיר אחד של 'סטטיק ובן אל', אחרים בכלל לא הבינו מה הכוונה "משחק מחשב מרובה משתתפים" ו"און ליין" וכמעט כולם לא שמעו בחייהם על סדרות ההתבגרות של ערוצי הילדים. מבחינתם מדובר בעולם שמעבר להרים. בגלקסיה אחרת. כאילו ילדים ממאדים והורים מנגה.
וכל זה מבלי שהזכרנו בכלל את הפער הבאמת מטורף ומובנה שיש היום מהצד הטכנולוגי בין ילדים להורים, שלא תמיד יודעים מאיזה צד מסתכלים בכלל על האייפד ומהן האפשרויות של קבוצות הווטסאפ השונות מצד החרם וההשפלה שעלולים להיווצר לילדיהם במרחבים הוירטואלים הללו.
שבו איתו, צפו איתו, שחקו איתו
זכורה לי במיוחד פעם אחת בה ראיתי אמא שכל כך התלהבה מריקוד ה'פורנטיינט' של הבן שלה, שהיה בכיתה ב'. שאלתי אותה אם היא ראתה פעם את המשחק ואם ידוע לה על מה הריקוד. היא לא ממש הבינה לאן אני חותר. המשכתי והסברתי לה שמדובר בריקוד שבו המשתתף בעצם רוקד על גופת הקורבן שלו לאות השפלה.
היא הייתה בהלם. פעמיים. בפעם הראשונה מרמת האלימות הקשה והחריגה ובשנייה על כך שבעצם כבר חודשיים שהילד שלה משחק מעל שעה כל יום ב"משחק הזוועתי הזה".
אבל הכרת הרגלי צריכת התרבות של ילדיכם לא חייבת להיות משהו מעיק או חופר. מדובר בעצם על בילוי משותף. שבו פעם עם ילדכם ובקשו ממנו לצפות איתו ביחד באחת מהסדרות האהובות עליו. בקשו לראות את משחק המחשב המועדף עליו. ייתכן שבהתחלה תיתקלו בתגובות מופתעות משהו, שאומרות, תזכירו לנו מה הקשר שלכן למשחק / תוכנית טלווזיה / המוזיקה הזו שאנחנו צורכים?
אבל אם תסבירו לו שחשוב לכם להכיר את העולם שלהם, שאתם רוצים לחוות אותו איתם ביחד, אין ספק שתקבלו גם תגובות ידידותיות יותר.
מעבר לזמן האיכות המשותף, תינתן לכם הזדמנות נהדרת להכיר סוף סוף מקרוב את הנפשות הפועלות ואת השחקנים הראשיים שמשפיעים יותר מכולם (כן, כולל מחנך הכיתה ובית הספר) על נשמתו, אישיותו ועולמו של ילדכם.
מעבר להפתעה שייתכן ומצפה לכם בדמות מידע ואינפורמציה סופר חשובה שאתם בעיני המבוגרים שלכם לא ידעתם שהיא בכלל קיימת, תקבלו אפשרות אמיתית לדייק את התגובות שלכם כלפי ילדיכם. ובעיקר, והכי חשוב: להיות סוף סוף חלק מהעולם העשיר והמגוון שלהם, זה שמלווה אותם יומיום ולא תמיד הייתם מודעים לקיומו.
ואם בעצם חושבים על זה, אז אין כמו חנוכה, החג שמזוהה יותר מכל עם כל עניין התרבות, הזהות האישית והייחודיות, בכדי להתחיל ולקבוע את דייט השיחה הראשון עם הילדים, שכולו יוקדש להכרה פנימית ואיכותית יותר של תחומי העניין והפנאי שלהם.
