בת ה-17 שזכתה בפרס נובל לשלום: "ילדה אינה אמורה להיות שפחה"

מלאלה יוספזאי מפקיסטן קיבלה את הפרס בעקבות מאבקה למען זכותם של ילדים ללמוד. היא התבשרה על הזכייה בזמן ששהתה בביה"ס. אחר כך נשאה נאום מרגש

עופרה עופר אורןפורסם: 26.11.18 03:00
מלאלה יוספזאי. "עמדו בפניי שתי אפשרויות: לשתוק ולחכות שירצחו אותי - או לדבר, ואז להירצח. בחרתי באפשרות השנייה" (צילום: Dan Kitwood/GettyimagesIL)
מלאלה יוספזאי. "עמדו בפניי שתי אפשרויות: לשתוק ולחכות שירצחו אותי - או לדבר, ואז להירצח. בחרתי באפשרות השנייה" (צילום: Dan Kitwood/GettyimagesIL)

כשהייתה בת 15, במהלך נסיעה באוטובוס מבית הספר לביתה בעיר מינגורה שבפקיסטן, ירו בה אנשי הטליבאן. שנתיים לאחר מכן, ב-2014, היא עמדה על הבמה באוסלו והודתה על פרס נובל לשלום שבו זכתה. שמה מלאלה יוספזאי, והיא לוחמת למען זכותם של ילדים לרכוש השכלה. מהיריות היא נפצעה אנושות והוטסה לאנגליה, שם טיפלו בה עד שהחלימה. ממקום גלותה, לשם הגיעה עם בני משפחתה, המשיכה בפעילות שבה החלה כשהייתה בת 11 – הקמת בתי ספר במקומות שזקוקים לעזרה באפריקה ובאסיה.

 

"נערות משכילות", הסבירה בראיון שהעניקה לשדרן האמריקאי דייוויד לטרמן, "יכולות לתרום לא רק לסביבתן הקרובה, אלא לאנושות כולה". על ההתנגדות של הטליבאן להשכלת נשים, שבעטיה ירו בה בניסיון לשתק את פעילותה, אמרה: "הם יודעים שחינוך יכול להעצים נשים. הם זיהו את זה. הם יודעים שאם אישה תלך לבית הספר ותלמד, היא תהיה עצמאית, היא תקבל החלטות בעצמה, יהיה לה מעמד משל עצמה, היא תעבוד, היא תצא מהבית ותסגל לעצמה זהות אישית. והם פשוט לא רוצים את זה. הם לא יכולים לקבל נשים כשוות".

 

צפו בכתבה על יוספזאי ששודרה בערוץ 2 שנה לפני זכייתה בנובל:

 

 

בנאום שנשאה בברמינגהם באוקטובר 2014, זמן קצר אחרי שנודע לה על זכייתה בנובל, דיברה יוספזאי על הכבוד הרב שנפל בחלקה, ועל הגאווה שהיא חשה בהיותה הפקיסטנית הראשונה שמתכבדת בפרס נובל - וגם הזוכה הצעירה ביותר אי פעם. היא זכתה בו בשיתוף עם קאילש סאטיארת'י, פעיל הודי למען זכויות ילדים ונגד עבדות ילדים. "הוא הודי ואני פקיסטנית, הוא מאמין בדת ההינדית ואני באסלאם", אמרה והדגישה שחרף ההבדלים ביניהם, ולמרות האיבה השוררת בין ארצותיהם, הם תומכים זה בזה ואף החליטו לשתף פעולה. בשיחת טלפון שניהלו זמן קצר לפני נאומה, כך סיפרה, החליטו שכל אחד מהם יזמין לטקס באוסלו את ראש הממשלה של ארצו, בתקווה שיצליחו לגשר ביניהם. "לא משנה מה צבע עורך ובאיזו שפה אתה מדבר", אמרה. "כולנו חייבים לנהוג זה בזה כבני אנוש, לכבד את הזולת ולהיאבק למען זכויותינו ולמען זכויות הילדים, הנשים וכל בני האדם".

 

יוספזאי הודתה לבני משפחתה, ובמיוחד לאביה, "שלא העניק לי שום דבר מיוחד, אבל גם לא קיצץ את כנפיי, אלא אִפשר לי לעוף ולהשיג את יעדיי, להראות לעולם שילדה אינה אמורה להיות שפחה. יש לנערה כוח, והיא יכולה להתקדם בחיים. היא לא אמורה להיות רק אמא, רק אחות, רק רעיה. לנערה יש – צריכה להיות – זהות. יש להכיר בה, וזכויותיה שוות לאלה של נער בן גילה".

 

אחד החלקים המרגשים בנאומה היה זה שבו סיפרה איך נודע לה על זכייתה בנובל. "הייתי בשיעור כימיה, למדנו על אלקטרוליטים, והשעה הייתה עשר ורבע, כך שמועד ההכרזה על פרס נובל לשלום עבר. גם לפני כן לא ציפיתי לזכות בו, וכשהשעה הייתה עשר ורבע, הייתי בטוחה שלא זכיתי. אבל אז אחת המורות נכנסה לכיתה, קראה לי ואמרה: 'יש לי משהו חשוב לומר לך'. ממש הופתעתי כשהיא בירכה אותי ואמרה לי: 'זכית בפרס נובל לשלום, ואת חולקת אותו עם אדם דגול שפועל למען זכויות של ילדים'. לפעמים קשה להביע רגשות, אבל הרגשתי שזכיתי בכבוד גדול מאוד. הרגשתי חזקה ואמיצה יותר, כי הפרס הוא לא סתם חתיכת מתכת, מדליה שעונדים או פרס ששומרים בחדר: הוא עידוד משמעותי בשבילי כדי שאמשיך בדרכי, אאמין בעצמי ואדע שאנשים תומכים בי במערכה הזאת. אנחנו פועלים ביחד. כולנו רוצים לוודא שכל ילד בעולם יזכה להשכלה, כך שזה דבר באמת עצום מבחינתי".

 

יוספזאי עם הפרס. "ילדה אחת, מורה אחת, ספר אחד ועט אחד יכולים לשנות את העולם" (צילום: AP)
    יוספזאי עם הפרס. "ילדה אחת, מורה אחת, ספר אחד ועט אחד יכולים לשנות את העולם"(צילום: AP)

     

    כמי שדוגלת בכל מאודה בהשכלה ובחינוך, מתברר שגם ביום שבו התבשרה על זכייתה בפרס, החליטה להמשיך את יום הלימודים כרגיל. "הלכתי לשיעור פיזיקה ולמדתי, הלכתי לשיעור אנגלית. זה היה מבחינתי יום רגיל". אבל המורים והחברים בירכו אותה, ותגובותיהם עוררו בה שמחה גדולה. "כולם אמרו: 'אנחנו גאים בך'. אני אסירת תודה לבית הספר שלי, למורים שלי, לחבריי, על אהבתם, על התמיכה שלהם. הם מאוד תומכים בי ומעודדים אותי, כך שאני מאושרת".

     

     

    "זה לא סוף הדרך", המשיכה ואמרה, "לא סוף המאבק שהתחלתי בו. אני חושבת שזאת למעשה ההתחלה. אני רוצה לראות שכל ילד בעולם הולך לבית הספר. יש עדיין 57 מיליון ילדים שעדיין לא הולכים לבית ספר יסודי, ואני רוצה לראות את כל אחד מהם זוכה להשכלה, כי אני עצמי סבלתי מבעיה דומה כשגרתי בפקיסטן באזור שנשלט על ידי הטליבאן. הטליבאן לא הרשו שם לאף ילדה ללמוד בבית הספר, והחלטתי לא לשתוק, לא לחכות שמישהו אחר יפעל למעני. עמדו בפניי שתי אפשרויות: לשתוק ולחכות שירצחו אותי - או לדבר, ואז להירצח. בחרתי באפשרות השנייה. באותה תקופה שלט באזור שלנו טרור: לא הרשו לנשים לצאת מהבית, ואסרו עליהן לרכוש השכלה. אנשים נרצחו. אני החלטתי להשמיע את קולי, כי רציתי לחזור ללימודים. הייתי אחת הנערות שלא זכו לרכוש השכלה. רציתי ללמוד ולהיות מי שאני יכולה להיות בעתיד. היו לי חלומות כמו לכל ילד נורמלי. באותה תקופה רציתי להיות רופאה. כיום אני רוצה לעסוק בפוליטיקה, להיות פוליטיקאית טובה. כששמעתי שאני לא יכולה ללמוד בבית הספר, חשבתי שלעולם לא אוכל להיות רופאה, שלעולם לא אוכל לממש את היכולות שלי, ושהחיים שלי יסתכמו בכך שאתחתן בגיל 13 או 14, לא אלמד, לא אהיה מה שאני יכולה להיות, ולכן החלטתי לדבר.

     

    "באמצעות הסיפור שלי אני רוצה לומר לילדים אחרים בעולם שהם צריכים להגן על הזכויות שלהם. שאסור להם לחכות למישהו אחר, ושהקול שלהם חזק יותר. הקולות שלהם – נדמה שהם חלשים, אבל כשאף אחד לא מדבר, הקול שלך נשמע רם כל כך, עד שכולם נאלצים להקשיב לך. כולם חייבים לשמוע. וזה המסר שלי לילדים בכל העולם: שהם צריכים להיאבק למען הזכויות שלהם".

     

    צפו בנאום:

     

     

    הפרס שבו זכתה, נועד, לדבריה, לא רק לה. "הוא נועד לכל הילדים שאין להם קול, שחייבים לשמוע אותם. ואני מדברת בשמם".

     

    כשנאמה באוסלו, חתמה יוספזאי את דבריה במילים "ילדה אחת, מורה אחת, ספר אחד ועט אחד יכולים לשנות את העולם". אין ספק שבעוז רוחה, באישיותה הקורנת, בתושייה, בנחישות ובמסירות שלה, היא עוד תוסיף ותשפיע על העולם ותשפר אותו.

     

     

     

       

      איזה נאום נשא אלי ויזל כשזכה בפרס נובל? הקליקו על התמונה:

       

      ויזל עם ברק אובמה בבוכנוואלד. "כל כך הרבה אי-צדק וסבל זועקים אלינו". הקליקו על התמונה (צילום: AP)
      ויזל עם ברק אובמה בבוכנוואלד. "כל כך הרבה אי-צדק וסבל זועקים אלינו". הקליקו על התמונה (צילום: AP)

       

       
      הצג:
      אזהרה:
      פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
      נולדתי בתל אביב, אבל מעולם לא חייתי בה. אני סופרת, עורכת ומתרגמת. כתבתי תשעה ספרי פרוזה - האחרון שבהם: "רצח בבית הספר לאמנויות" - וזכיתי לקבל מידיו של יצחק רבין את פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים. הנחיתי במשך כמה שנים סדנאות כתיבה בבית אריאלה ושימשתי לקטורית בהוצאה לאור גדולה. אני גרה עם אריק, בקריית אונו. בקרו באתר שלי - סופרת ספרים