לונדון. הסטודיו של הכוריאוגרף והרקדן האנגלי וויין מק'גרגור (Wayne Mcgregor) יושב במבנה תעשייתי, אחד משלושה ששימשו כמרכז התקשורת והשידור בפארק האולימפי בעיר ב-2012, ושהוסבו לפני כשנה וחצי לטובת קהילה יוצרת.
שש שנים אחרי המשחקים האולימפיים, במרחב ענקי של כ-110 דונם, ממוקמים מוסדות מובילים כמו "בארטלט" של UCL - אחד מבתי הספר החשובים בעולם לאדריכלות; מרכז הפיתוח של "פורד"; מרכז החדשנות והיזמות פלקסל (Plexal); סטארט-אפים מתחילים; וכן, גם סטודיו של להקת מחול.
סביבה של מחקר וחדשנות מתאימה למק'גרגור (48), יוצר מקורי, רב-גוני ועטור פרסים, שלהקתו תופיע בסוף השבוע בתל אביב. בגיל 23 הוא הקים להקת מחול, וביקש להרחיב באמצעותה את מנעד המושגים של הטכניקה הקלאסית באמנות הזו. מאז יצר שורה ארוכה של שיתופי פעולה ונקודות מפגש בין מחול וטכנולוגיה, וידאו, אמנות חזותית, סאונד ומדע. כיום חברים בלהקה שלו 70 רקדנים, שמאחוריהם כ-30 יצירות זוכות פרסים.
רשימת תארי הכבוד האישיים של מק'גרגור ארוכה. ב-2011 הוענק לו תואר אבירות של אחד ממסדרי האימפריה על תרומתו לתרבות, קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטאות פלימות' ולידס, ועוד ועוד. יצירתו לא מוגבלת למחול, אלא זולגת גם לתיאטרון, לאופרה, לקולנוע וטלוויזיה, וגם לעיצוב ולאופנה. כך, למשל, הוא הוזמן להיות הכוריאוגרף בסרטי "הארי פוטר", ונודע גם ככוריאוגרף של הקליפ לשיר Wide Open של "כמיקל בראדרז" עם בק (עם הצעירה שגופה הופך לרשת חלולה).
מהו חוץ ומהו פנים
הסטודיו יושב בקומה העליונה של המבנה האולימפי המוסב, בחלל כפול בגובהו ביחס לקומה סטנדרטית. במרחב הפתוח של הקומה הוקם מבנה עצמאי הבנוי בגיאומטריות פשוטות, מעין חלל בתוך חלל. חציו עץ צבוע בגוון כהה, וחציו מטויח באפור בהיר. כאן נמצאים שלושת חדרי החזרות של הלהקה, ולצדם משרד, חדר ישיבות ומטבחון.
הפתחים שנפערו בגג המקורי של המבנה, במטרה להכניס פנימה אור טבעי, משרים על החלל הפנימי הסגור תחושה של חוץ. ניכרת כאן גם חלוקה חומרית ברורה בין מעטפת הפח של המבנה התעשייתי לבין החומרים הרכים יותר, כמו עץ, שמהם עשוי המבנה הפנימי. החומרים האלה סופגים את צלילי המוזיקה ורקיעות הרגליים שמגיעים מחדרי החזרות. אלא שקיטלוג הפרויקט הזה בחלוקה מסורתית של פנים וחוץ עלול להחמיץ את כוונתו העיקרית: להיות חופשי למשתמשים העיקריים שלו - רקדני הלהקה.
מתכנני הסטודיו נמנעו מלהגדיר חזית ראשית ודפנות משניות למבנה. גם החלוקה לחללים סגורים ופתוחים ברורה פחות, כשחללים פנימיים הופכים במפתיע לחללי חוץ, למשל חלל נטול גג שמערער על הסטודיו עטוף-המראות המוכר; או מרפסת שמאפשרת זוויות מבט מפתיעות על המתרחש בחלל. גם קני המידה מתחלפים: מעברים שיועדו ברוחבם למעבר של אדם אחד, כמו גרם מדרגות צר, מסתיימים בחללים רחבים שמיועדים להתכנסויות קבוצתיות, ומספקים מגוון אפשרויות תנועה - אינטימית או ציבורית.
המתכננים נשארים אנונימיים
על עיצוב הסטודיו של מק'גרגור חתום סטודיו WE NOT I, קולקטיב שבחר להישאר אנונימי. עמוד הבית באתר שלו אינו מסגיר דבר, מלבד הגיגים מתחלפים. הריאיון עם אנשיו נעשה בהתכתבות, דרך הסטודיו של הכוריאוגרף. "במקום לשאוף לדואליות דמיונית, חוץ מול פנים, חומר מול חומר, שחור נגד לבן", הסבירו המתכננים, "החלל מורכב ממכלול של סביבות פיזיות, ויוצר ישות המשכית. אין לו התחלה או סוף, חזית או גב, רצף נכון או לא נכון, או קומפוזיציה רשמית מובנית וישירה. החלל מורכב ממגוון רחב של אינטימיות ומרחבים, מרחבים להיות ביחד, ומקומות להיות לבד. הגוף והאדריכלות מוגדרים אחד על ידי הגבולות של השני".
רמז לשם הסטודיו של המתכננים אפשר, אולי, לשאוב מעמוד הבית באתר של של מק'גרגור, שם מושמע רמיקס שבו משולב קולה של בילי וייטלו הבריטית, שהייתה השחקנית הצמודה למחזאי סמואל בקט, וגילמה את Mouth במונולוג הדרמטי NOT I שכתב באחרית ימיו. שאלנו אם הצירוף NOT I, שמופיע בשם הקולקטיב, הוא מקרי, או שמא מחווה אינטלקטואלית למחזה של בקט. "היופי של מקדש, עץ, או ריקוד, אינו נמצא בשמו, אלא באיך שהוא גורם לך להרגיש", נענינו.
כך או כך, הסטודיו של מק'גרגור מעניק את מרכז הבמה לתהליך היצירה, ומתייחס אליו כלא פחות חשוב מהמופע שמוצג לבסוף. כבר בכניסה לסטודיו מהבהב מסר מעבודתו של האמן היפני טאטסואו מיאג'ימה (Tatsuo Miyajima) - סדרה של מסכי LED שסופרים לאחור מ-9 ל-1, ומסמלים את מסע החיים, מבלי להגיע ל-0, למוות.
על הרצפה: אמנות עם משמעות
מלבד עבודה זו, בחלל מפוזרות עבודות אמנות נוספות. אחת הבולטות בהן פרושה על רצפת חדר הישיבות. זו עבודת אריחים בדוגמה זהה (אך מוגדלת) לעבודה של אני אלברס, שהייתה סטודנטית בבית ספר של הבאוהאוס והתמחתה באריגה.
סדנת התוויה הייתה שנים רבות בין המקומות היחידים שנשים הורשו להתמחות בהם בבית ספר, והיא הפכה למקום שבו נשים יצרו הרבה במעט המרחב שניתן להן. לכן חשיבותה באמנות ניכרת עד היום.
ב-1967 יצרה אלברס, שהתמקדה בעיקר בעבודות גרפיות גאומטריות, את "Study for Camino Real" (כשמם של הכבישים שנבנו בדרום אמריקה, בהשראת בעלה ג'וזף אלברס, גם הוא מורה בבית הספר, שהרבה לנסוע לשם). העבודה, שבנויה כתבנית גאומטרית של משולשים אדומים וכחולים, מקבלת משמעות מחודשת כשטיח אריחים בחדר הישיבות בסטודיו של מק'גרגור.
הסטודיו מחזיר לקהילה
הסטודיו מוגדר כארגון צדקה, ועיקר מימונו מגיע מקרן Quercus של איש העסקים והפילנטרופ האמריקאי, דייויד גלבאום; מהמועצה לאמנויות של אנגליה; מחברת ההגרלות (פיס/לוטו) הלאומית; ומתרומות של גופים פרטים. כארגון צדקה "מחזיר" הסטודיו לקהילה. מדי שנה נבחרים 25 אמנים לתוכנית "החלל החופשי", שמעניקה להם 5,000 שעות פעילות חופשית בסטודיו, לחזרות, מחקר ויצירה. בתמורה, מחוייבים האמנים לתרום מזמנם לפעילות קהילתית שקשורה באמנות. תכנית נוספת מזמינה שישה בוגרים טריים ותלמידי מחול מהשנה האחרונה ללימודיהם לשיתוף פעולה של כשנה עם רקדני הלהקה.
חיבתו של מק'גרגור לשיתופי פעולה באה לידי ביטוי גם ביצירה Entity (ישות) שתועלה בסוף השבוע על במת האופרה הישראלית בתל אביב. היצירה עלתה לראשונה בלונדון לפני כעשור, ונוצרה בשיתוף פעולה עם מדענים מתחום הנוירו-כירורגיה, במה שמק'גרגור מגדיר Physical Thinking, ובודק את הקשר בין המוח והגוף.
העבודה משתמשת באמצעים חזותיים מתקדמים ומשטחי הקרנה מיוחדים. את עבודת הווידאו המלווה יצר האמן ראבי דיפרס; ועל המוזיקה אחראים המלחין והמפיק ג'ון הופקינס, שעבד בין השאר עם בריאן אינו, קולדפליי ומאסיב אטאק, והמלחין ג'ובי טלבוט, שהלחין בין השאר את הסרט "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" (2005).
