האם הפורטנייט אכן מזיק לילדכם? אפשר לבדוק את זה בציורים שלו

גם אתם נתתם ל-iRobot שלכם שם חיבה? אולי אתם מאלה שכל שריטה באוטו מכאיבה כמו אגרוף בבטן? ואיך הקשר שלכם לטלפון הנייד? למכשירים החשמליים שסביבנו יש משמעות רגשית עבורנו. מתברר שהילדים שלנו לא שונים מאתנו. הרי אפשר להתעלל ברובוטים שמקיפים אותנו, אבל הרוב לא עושים את זה, ולמרות שלרובוטים האלה אין רגשות, אנחנו עדיין לא רוצים "להכאיב" להם. מה בעצם קורה כאן ואיך כל זה קשור לפורטנייט?

כמה דברים שלמדתי מילד בן 10

המשחק הזה, פורטנייט, שוטף את כל הבתים שחיים בהם בנים בני 10+ (יש גם בנות, אבל הרוב בנים), והמלחמה אינסופית – רק שעתיים ביום, רק ארבע שעות. יש הורים שמספרים על ילדים שהולכים לישון בארבע בבוקר ולא ניגשים לאכול ובטח שלא משתפים פעולה בבית. מה באמת קורה שם לילדים שלנו, שהם מתאהבים במשחק הזה ורוצים להיות בתוכו כל היום, ומה זה אומר על העתיד שלהם?

לטורים הקודמים של מיכל וימר:

• זהירות: עשר טעויות שהורים עושים בפענוח ציורי ילדיהם
• מסדר ריטלין בבוקר בבית הספר? עזבו כבר את ילדי ה-ADHD בשקט
• דברים נסתרים: מה ניתן ללמוד מציורי המשפחה של ילדיכם?
  

לפני בערך 10 שנים, עשו ניסוי בצבא האמריקאי, שמטרתו הייתה רובוט שיזהה מוקשים בשדה. הרובוט, שהיה מרובה רגליים, התהלך לו בשדה המוקשים וכאשר חלק התפוצצו, גם חלק ממנו נשבר, אך הוא המשיך להתהלך בשדה (צולע) וחיפש עוד מוקשים. בשלב מסוים הקצין האחראי דרש להפסיק את הניסוי מיד, כי הוא לא יכול היה לשאת את מראה הרובוט הפצוע והצולע שממשיך לבצע את המשימה.

מה קרה כאן בעצם? מתברר שגם רובוט (שבוודאות לא יכול להרגיש) עדיין מעורר בבני האדם תגובות אנושיות של חמלה. בדיוק בגלל זה כנראה, מעניקים לרובוטים האלה מדליות על השתתפות בקרב, ואפילו עורכים להם קבורה צבאים, כולל מטחי כבוד.

יכול להיות שבמשחקי המחשב קורה לילדים שלנו אותו הדבר בעצם? עידו בן ה-10, שנפגשתי איתו בקליניקה לאחרונה, סיפר לי כמה כללים מעניינים במשחק הזה:

1. כשחייל נפגע, החברים שלו יכולים לרפא אותו ולהעניק לו חיים מחדש.
2. אפשר לנצח את המשחק לבד, אבל קל יותר לנצח בצוות.
3. אם יש לך בטרייה מלאה בנקודות חיים – מקובל לתת את נקודות החיים שלך לחברים.
4. צריך לעזור לחברים – כי לא רוצים שאחד ימות ואז יתעצבן כי יצא מהמשחק.
   

איך מזהים אמפתיה בפענוח ציורי ילדים?

מחקרים מראים שיכולת האמפתיה של בני אדם היא מולדת ויכולה להשתפר עם הזמן, עם או בלי משחקי מחשב. הילדים יביאו את יכולת האמפתיה שלהם לתוך המחשב גם. עידו הגיע לקליניקה שלי יחד עם הוריו, בעקבות מריבות רבות ביניהם סביב המחשב. כשנפגשתי עם עידו לבד, הוא לימד אותי את כל הכללים המעניינים והחברותיים של הפורטנייט והוקסמתי מהדרך שבה הוא רואה את המשחק. כשציירנו יחד, לא היה ספק. עידו ילד אמפתי והקווים בציורים שלו גמישים ורכים. הוא שיתף פעולה לכל אורך המפגשים ונהנה לנסות דברים חדשים. כשהציורים נראים כך, אפשר להיות בטוחים שהילד חזק יותר מהמשחק ושהאמפתיה שלו ויכולת יצירת הקשרים שלו קיימות גם שם במחשב.

פעם זה רובוט, ובפעם אחרת זה משחק מחשב; פעם מדברים על הטלויזיה ופעם על הרשתות החברתיות – כל פעם אומרים עליהם שהם ישחיתו את האנושיות שבנו וכולנו נהיה זומבים וסגורים בבית, אבל בינתיים, משחק המחשב שהכי מצליח היום בעולם הוא משחק מאוד חברתי, אז אולי בכל זאת אנחנו יכולים לסמוך על עצמנו ועל הילדים שלנו קצת יותר.

דזמונד טוטו, הארכיבישוף של דרום אפריקה, אמר פעם: "האנושי שלי לא יכול להתקיים בלי האנושי שלך". הוא אמר את זה על רקע המרידות הקשות שהיו נגד האפרטהייד והתכוון לכך שאנושיות זה משהו הדדי שלא יכול להתקיים באקלים לא אנושי.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

מיכל וימר, תרפיסטית באומנות ומומחית בפענוח ציורי ילדים.

• לאתר של מיכל .
• לחצו כאן לקבלת חוברת מתנה על פענוח ציורי ילדים.
• ליצירת קשר עם מיכל .