איך תרם אביגדור המאירי לכתיבת "התוכי יוסי", וכיצד נלחם בממסד

מכתב גלוי שהתפרסם בדצמבר 1922 בעיתון "דאר היום", נפתח בהצהרה: "אנחנו החתומים מטה, היודעים ומכירים את המשורר אביגדור המאירי (פוירשטן) זה שנים רבות, פונים בזה אל מועצת פועלי ירושלים בשאלות והערות". מדוע, ביקשו הפונים לדעת, נפסלה השתתפותו של המאירי, "המשורר העברי היחיד בינתיים", מהשתתפות ב"נשף ספרותי", אף על פי שהוא, לטענת הכותבים, "איש שכל ימי חייו לחם את מלחמתו העזה של מעמד הפועלים והיה עורכו של אחד העיתונים השתפניים ביותר בעיר גדולה בהונגריה, אדם שרב את ריב החלוצים נגד נותני העבודה, שמגלה את ערוותם של רוצחי הפועלים בהונגריה ואף לרגע אינו נותן לשכוח שהרציחות שם אינן מכוונות כלפי היהודים בלבד, אלא גם כלפי הפועלים"? עוד הוסיפו הכותבים ושאלו: "אם איש כזה איננו קרוב אל הפועל העברי, מי הוא אפוא הקרוב אליו?"

אביגדור המאירי היה בן 31 כשעלה לארץ ישראל, רק שנה לפני שהופיע המכתב. הוא הרבה ליצור בעברית (וב-1968 זכה בפרס ישראל לספרות יפה), כתב שירים (אחד המוכרים שבהם הוא "מעל פסגת הר הצופים") ופזמונים סאטיריים לתיאטרון הקומקום, שהיה בין מקימיו, וגם העניק השראה ליוצרים אחרים: אברהם חלפי כתב את "שיר על התוכי יוסי", שהתפרסם בביצוע אריק איינשטיין, בעקבות פואמה אוטוביוגרפית של המאירי, שבחלק שלה שנקרא "תוגת המאירי" תיאר יום עצוב במיוחד בילדותו. הנה אותו חלק:

שְׁלוֹשָׁה מֵתִים הָיוּ בַּחֲצֵרֵנוּ

שִׁלְשׁוֹם וּתְּמוֹל:

תּוכייֵנוּ יוֹסִי, רֵעִי הַטּוֹב –

מָרִיָה הַכְּסוּפָה, הַמְּחַיֶּכֶת בִּבְכִי –

וּפֶטֶר הַקָּטָן בַּעַל פְּנֵי הַקּוֹף,

הוּא בֵּן אוֹמַנְתִּי הַטּוֹבָה,

הַיּוֹדַעַת אֶת כָּל.

וְהַתֻּכִּי יוֹסִי – כָּל הַיּוֹם צָרַח:

פֶּטֶר הָלַך, פֶּטֶר בָּרַח!

הִשְׁתַּקְתִּי אוֹתוֹ: יוֹסִי, מָה לְךָ? –

וְהוּא בְּאַחַת: פֶּטֶר הָלַך!

נָתַתִּי לוֹ מֹתֶק עִם עֲלֵי-שָׁרָךְ –

וְהוּא בְּלִי הֶרֶף: פֶּטֶר בָּרַח!

יוֹסִיסִי, הַס נָא אַל-נָא תִּצְרַח –

וְהוּא נֶאֱנַח: פֶּטֶר בָּרַח!

יוֹסִי יַקִּירִי, עָלֵינוּ לְהֵרָגֵעַ,

אִם גַּם אַתָּה תֵּלֵךְ אֲנִי אֶשְׁתַּגַּעַ –

הַלַּיְלָה יָשׁוּב פֶּטֶר וְשׁוּב יִשְׁרֹק לְךָ –

וְהוּא מְיַלֵּל: פֶּטֶר הָלַך! –

עֲצֵי הַיַּעַר מִמֶּרְחָק אַט שָׁמָמוּ

וְהוּא נֶאֱנַח – וְעֵינָיו נֶעֶצָמו –

וּפִתְאוֹם נֶאֱלַם

וַיִפּוֹל אֲחוֹרַנִּית מֵעַל-גַּבֵּי הַבַּד –

כָּכָה נִשְׁאַרְתִּי לְגַמְרֵי בָּדָד

בְּתוֹךְ הָעוֹלָם – .

הקשיבו לשיר של חלפי כפי שהולחן על ידי מיקי גבריאלוב ושר אריק איינשטיין:

בכבוד נמוך

כפי שאפשר ללמוד מהמכתב הגלוי שכתבו ידידיו, המאירי הרבה להתנגש עם הממסד. בפברואר 1923, למשל, פרסם מאמר "על התקציבים שנאכלים על ידי עורכים", ובנובמבר אותה שנה נשא הרצאה שכותרתה "העיתונות העברית כשם שהיא, וכמו שהיא צריכה להיות". בפברואר 1924 פרש מהסתדרות הסופרים במעין טריקת דלת מילולית: במכתב לקוני לעיתון כתב - "בבקשה לפרסם את דבריי אלה : א. אינני חבר במערכת 'דאר היום'. ב. הנני יוצא מהסתדרות הסופרים בא"י. בכבוד נמוך, אביגדור המאירי".

זיקתו למאבקים פוליטיים התבטאה גם בשירים שבחר לתרגם מהונגרית. כך, למשל, בעידודו הנלהב של ביאליק, תרגם את כתביו של שנדור פטפי, שאותו כינה ביאליק "פרא משורר". פטפי, לוחם חירות ודמות חשובה במהפכה של 1848 בהונגריה, נחשב למשורר הלאומי ההונגרי, ונראה שהמאירי חש קרבה אל המשורר שתיעב את נוגסי עמו – השלטונות האוסטרו-הונגריים והאצילים ההונגרים שהתעללו בדלי העם. מן הסתם, הוא חש חיבה כלפיו גם מכיוון שיצא חוצץ נגד האנטישמיות. "אתם הצהרתם שיהודים לא יתקבלו אל חיל האזרחים", כתב פטפי, "וכך זרקתם ראשונים טיט ורפש על הדגל הטהור של המהפכה ההונגרית, שעליו חרתנו את הצו: חופש, שוויון ואחווה!"

בהקדמה לספר שיריו המתורגמים של פטפי סיפר המאירי כי בילדותו הרבה סבו ללמד אותו את שירי המשורר ההונגרי, שאותו, כך העיד המאירי, הכיר הסב אישית. בית מאחד משיריו המפורסמים ביותר של פטפי, "מחשבה אחת", נפתח בשורות האלה, בתרגומו של המאירי:

מַחְשָׁבָה אַחַת בְּלִבִּי כּוֹסֶסֶת:

לָמוּת בַּמִּטָּה בֵּין כַּר וָכֶּסֶת.

לִבּוֹל לְאָט כְּהִבּוֹל הַוֶּרֶד,

אֲשֶׁר בּוֹ תּוֹלַעַת מְנַקֶּרֶת.

לֶאֱפֹס כְּמוֹ נֵר, שְׁבִיב אַחֲרֵי שְׁבִיב

בְּחֶדֶר רֵיק, עֲזוּב מִסָּבִיב –

לֹא מִיתָה כָּזֹאת, אֱלֹהַי,

לֹא מִיתָה כָּזֹאת הָבֵא עָלַי!

הדובר ממשיך ומתפלל למות "בַּמַּעֲרָכָה" כשברקע נשמע "רַעַם תּוֹתָחִים וּתְרוּעַת חֲצוֹצְרָה" בעוד הסוסים דוהרים "אֶל הַנִּצָחוֹן" ואותו יותירו "רָמוּס בֶּהָמון".

שנדור פטפי. משאלתו התגשמה(ציור: Miklós Barabás, cc)

תרגומו המופתי של המאירי מעניק לקורא העברי הצצה אל כוח היצירה המיוחד של פטפי ואל תפיסותיו הסוערות והרומנטיות. כשקוראים את השיר שבו מייחל הדובר ליהרג בשדה הקרב, אי אפשר להימנע מהמחשבה על החיילים היהודים ילידי הונגריה שגויסו לשירות ב"פלוגות עבודה" וסונפו לצבא ההונגרי. בימי מלחמת העולם השנייה נאסר עליהם לשאת נשק, השתמשו בגופם כדי לטהר שדות מוקשים, והוטלו עליהם עבודות פרך כמו סלילת דרכים או חפירה של תעלות הגנה. היחס אליהם היה מפלה ומשפיל, ובמקרים רבים היה ברור שכוונת המפקדים ההונגרים היא לחסלם.

אביגדור המאירי הכיר את האנטישמיות וסבל ממנה עוד בימי מלחמת העולם הראשונה, אז שירת בצבא האוסטרו-הונגרי, נפל בשבי הרוסי ונשלח לסיביר. לימים כתב את הספר "השיגעון הגדול", שבו תיאר את מוראותיה של המלחמה וגם התריס נגד הכורח של יהודים להילחם בבני עמם היהודים, חיילי צבא האויב. המאירי נפטר בישראל, כשהיה בן 80. משאלתו של פטפי התגשמה: הוא נהרג ב-1849, כשהיה רק בן 26, בקרבות על חירות בני עמו. מקום קבורתו לא נודע.

מה היה השיר האחרון שהקליט אריק איינשטיין, שמחר ימלאו חמש שנים למותו? הקליקו על התמונה:

אריק איינשטיין ז"ל. "כשאתה חי אתה מת, אז כשאתה מת – אתה מת". הקליקו על התמונה (צילום: שמואל יערי)