להוריד את העירייה אל מתחת לאדמה: הזוכה בפרס עזריאלי 2018

הילה רחימה, בוגרת המחלקה לארכיטקטורה במרכז האקדמי ויצו חיפה, זכתה שלשום במקום הראשון וב-60,000 שקלים בפרס דוד עזריאלי לסטודנטים לאדריכלות לשנת 2018. פרויקט הגמר של רחימה, ''ככר רבים'', עוסק בכיכר רבין בתל אביב, ומציע חשיבה מחודשת על המרחב הציבורי העירוני, מרחב ששייך לרבים ולא לריבון היושב בבנין גבוה ומסיבי מעל העם המתכנס ברחבה ענקית למרגלותיו.

רחימה מערערת על הסדר הציבורי המוכר ושולחת את משרדי הרשות (העירייה) למרתפים מתחת לכיכר, תוך הקפדה על חיבור לתחנת הרכבת התחתית העתידית. לפי הרעיון שלה, בניין העירייה הגדול מתפנה ממשרדיו – למעט משרדי קבלת הקהל – והופך לרב שימושי, עם מרחבי עבודה משותפים, מרכז לתנועות נוער, סטודיות לריקוד, תיאטרון ועוד.

שינוי מאסיבי מוצע גם בכיכר עצמה. חללים ייפערו בה, ומבנה גדול ושקוף, שמשמש כאולם מועצת העיר, יוקם במרכזה. תבוטל גם המרפסת המפורסמת, עליה עומדים הנבחרים המורמים מעם ונואמים או שרים להמון. בכך מבקשת רחימה להחזיר את הכיכר לציבור, כמרחב התכנסות קהילתית יומיומי.

כך ייראו דיוניה של מועצת העיר - שקופים לציבור(הדמיה: הילה רחימה)

הדמיה של מבט מבטן האדמה(הדמיה: הילה רחימה)

ושל מבט (ושימושים חדשים) ממרומי בניין העירייה(הדמיה: הילה רחימה)

אפשר לומר שרחימה שוחטת כאן פרה קדושה באדריכלות, סמל במרחב הציבורי המקומי. לטענתה, בכך היא מחזירה את הכיכר לציבור ומתכננת מרחב דמוקרטי אמיתי. אבל למה נחוץ להפוך כיכר ממלכתית לאומית למרכז קהילתי?

המגמה החיובית והרווחת לאחרונה, להחזיר לציבור שטחים שנלקחו ממנו לטובת שימושים שאינם מיועדים לכלל (כמו בית מלון במקום מבנה ציבור, גינה סגורות ומוסתרות במקום פתוחות ומזמינות, ועוד) גולשת כאן לאבסורד. כיכר רבין אמנם נראית ריקה רוב השנה, אבל לטעמי, אין בכך כל בעיה. אין חובה שכל שטח פנוי ישמש 24 שעות לפעילות ציבורית. נהפוך הוא, ככר רבין היא דוגמה מוצלחת ביותר לשימוש מגוון בשטח ציבורי פתוח, בזמנים קצרים.

הכיכר מארחת הפגנות ענק ממלכתיות שנערכות דווקא מול מבנה העירייה המונומנטלי, כסמל לשלטון מולו מפגינים. לכן הרעיון להסב אותו לעוד מרחב של פנאי ובידור נראה אבסורדי. הכיכר גם מארחת אירועים המוניים כמו שבוע הספר, ימי חג כיום העצמאות או הקפות שמחת תורה, פרצי שמחה או הפגנות ספונטניות לרגל זכייה באירוויזיון או באליפות אירופה, לצד אירועים חצי מסחריים כמו מרתונים למיניהם. זוהי ''כיכר העם'' במובן הטוב ביותר, שבה מופגנת הדמוקרטיה במיטבה. מזל שהרס הכיכר והבניין שמולה הוא רעיון שנשאר על הנייר הסטודנטיאלי.

בשלוש השנים האחרונות זכו בפרס עזריאלי פרויקטים שבכולם ניכר העיסוק בפירוק של מנגנון התכנון וחיזוק התושבים, על ידי העברת התכנון מידי האדריכל והמדינה, שמתכננת בהנחתה מלמעלה, לידי התושבים – שמתכננים בצמיחה מלמטה.

שופטי הפרס השנה – האדריכל הבינלאומי ג'יימס פון קלמפרר, פרופ' יעל מוריה, רחל פללר, גיל שנהב ושי בוכמן – נשבו גם הפעם ברעיון שמציג חשיבה מקורית, המשך ישיר לפרויקטים שזכו בעבר. בנימוקיהם ציינו: "תכנון זה, האלגנטי בפשטותו, מציע פרשנות מחודשת לקשרי הגומלין בין שיתוף הציבור לשימושים מוניציפליים בכיכר רבין, תוך אפשור הכללה של תושבים במרחב הציבורי מעל הקרקע ופונקציות אדמיניסטרטיביות מרשימות ובעלות עוצמה בחללים מוארים באור יום מתחת לפני הקרקע. החזית והחללים של בניין העירייה עברו שינוי, תוך הפיכת הבניין למפה רב שימושית של שימושים ציבוריים. הרחבה הפתוחה מקבלת פרשנות רעננה כמשוואה דינמית וחכמה של ביתנים ופתחים למעבר אור ואוויר". הפעם, בעיני, זה פספוס.

הכיכר בפרויקט הגמר(הדמיה: הילה רחימה)

תוכנית ''בית העיר''(תוכנית: הילה רחימה)

הזוכה הילה רחימה(צילום: הרצי שפירא)

(תוכנית: הילה רחימה)