יותר ממאה שנה אחרי שהעולם הפסיק להאמין שהיסטריה היא מחלה הנגרמת כשהרחם מתחיל לנדוד למקומות שונים בגוף, נשים עדיין מקוטלגות כהיסטריות בכל פעם שהן מנסות לבטא זעם על נושאים שיש להם נגיעה ממשית בחייהן.
נשים כועסות לעולם לא זוכות להתייחסות רצינית. להפך. במקרה הטוב הן זוכות ללעג ודמותן מצטיירת כקריקטורה של מכשפה, ובמקרה הרע הן מתוארות כמטורפות.
ספרה החדש של העיתונאית רבקה טרייסטר מנסה להעניק לכולנו אישור להיות היסטריות ככל שנרצה. לא במובן הפתולוגי, אלא במובן החברתי: זעם נשי, טוענת טרייסטר, הוא כוח. כוח שיכול לאחד נשים בימינו במאבקן נגד הפטריארכיה.
אל תנסו להצטייר כנחמדות
טרייסטר (43), עיתונאית, עורכת ופובליציסטית, כתבה במגוון כתבי עת אמריקאיים נחשבים וכיום כותבת ב"ניו־יורק מגזין" ועורכת ב־Elle האמריקאי. היא מגיבה קבועה בתוכניות טלוויזיה אמריקאיות בנושאי פמיניזם ופוליטיקה של מגדרים ובנוסף, כתבה כמה רבי מכר שזיכו אותה בפרסים ספרותיים, ובהם Big Girls Don't Cry (שראה אור ב־2010) על מקומן של נשים במערכת הבחירות לנשיאות ב־2008 ו־All the Single Ladies (מ־2016), שעסק במאבק הפמיניסטי לדורותיו וזיכה אותה בין השאר בפרס בעל השם המרנין "עושה צרות/ עושה היסטוריה", מטעם ארכיון הנשים היהודי.
היא בת לאב יהודי ואם נוצרייה־בפטיסטית, מתגוררת בניו־יורק, נשואה ואם לשתי בנות. בעלה, דריוס וואדיה, הוא תובע מחוזי בברוקלין. ספרה האחרון מוקדש, כנרמז בפתיחת הכתבה, לזעם הנשי, והוא נקרא Good and Mad: The Revolutionary Power of Women's Anger, ובתרגום חופשי: "הטובות והזועמות - הכוח המהפכני של כעסן של נשים" ויש כאן כמובן משחק במילה Mad שפירושה כועסת, אבל גם משוגעת.
טרייסטר רוצה שכולנו נכעס, כלומר, היא משוכנעת שיש בנו כעס. אבל לימדו אותנו שכשגברים כועסים זו הפגנת כוח ויש להתייחס לדבריהם ברצינות, וכשנשים כועסות העולם מחמיץ פנים ומסרב להקשיב. זו הסיבה לכך שאנחנו מחניקות את הכעס הזה ומנסות להיות ילדות טובות ונחמדות, וחלילה לא לגלות עד כמה הוא מאיים לפוצץ אותנו מבפנים.
הסוג היחיד של כעס שהעולם מוכן לקבל מנשים הוא כעס של "אמא דובה", אומרת טרייסטר: לנשים מותר להתפרץ בזעם רק כשפוגעים בצאצאים שלהן. אז העולם לא רק מקשיב, הוא גם מביט בהן בהערצה, ממש כפי שהוא מתפעל מחיה חמודה כמו דובת פנדה, שמאבדת את כל המעצורים כשמישהו מאיים על הגור שלה. למה הכעס הזה לגיטימי? כיוון שהוא ביולוגי, "טבעי" ואינו נובע ממחשבה. הוא מאשש את מקומה הטבעי, המוכר והלא מאיים של האישה כמגדלת הצאצאים, ומקבע אותה במקום המיועד לה בחברה.
לעומת הכעס האמהי, המוערך, כעסים אחרים של נשים, מדגישה טרייסטר, נחשבים לא רציניים ולרוב גם אנוכיים. כשאישה מנסה לקדם מטרות פוליטיות שהיא מאמינה בהן, וכשהיא כועסת משום שמזלזלים בה, דוחקים אותה לשוליים או מפלים אותה בשוק העבודה, בפרלמנט או בתקשורת - הכעס הזה נחשב לבעיה אישיותית שלה ולא יותר. טרייסטר מציעה לנשים לפקוח את העיניים ולהבין שהן יכולות לנצל את הכעס שלהן, שהן כועסות בצדק ושהכעס הזה עשוי לסייע להן להתארגן ולתבוע לעצמן מיקום וייצוג בכל המקומות החשובים בחברה ובכלכלה.
ספרה של טרייסטר מדבר על החברה האמריקאית, אבל אפשר למצוא בו לא מעט הקבלות למקומות אחרים. היא מזכירה שורה של אירועים מעוררי כעס שהתרחשו בשנים האחרונות בחברה הפמיניסטית, מבחירתו של דונלד טראמפ לנשיאות ועד לקמפיין MeToo# וחשיפתן הפומבית של דמויות מפתח כתוקפים מינית. היא משוכנעת שנשים נמצאות בנקודה שעשויה להיות מהפכנית, כלומר, יש להן סיכוי לשנות את מאזן הכוחות - אם רק יימנעו מלהסתיר את כעסן.
"הכעס הנשי עמד תמיד מאחורי היצירתיות והחדשנות שהביאו לשינויים פוליטיים וחברתיים", היא כותבת. במילים פשוטות: תפסיקו לקטר ותתחילו להתעצבן. אל תנסו להצטייר כנחמדות ונעימות כפי שחינכו אתכן לעשות. אתן לא חייבות להיות מצחיקות ומקסימות ולקבל ברוח טובה כל הערה סקסיסטית, ובעיקר - אל תנסו (כפי שטרייסטר אומרת שעשתה מרבית חייה) לכפר על הכעס שלכן בהומור עצמי. "תנו לעצמכן להתפוצץ", זה המסר שלה. והוא לא מסר אישי. טרייסטר מעודדת נשים כועסות למצוא זו את זו כדי להשפיע באמצעות הכעס על הזירה הפוליטית.
טרייסטר מנתחת שורה של שינויים היסטוריים שהצית הזעם הנשי, כלומר, נשים שלא חששו להביע "רגש שנחשב מאוד לא נשי" - החל בשפחה שהעזה לתבוע את בעליה לדין, דרך פועלות שמחאתן הזועמת שימשה השראה להקמת תנועת הפועלות ההיסטורית על ידי סוזן בי אנתוני ואליזבת קיידי סטנטון וכלה במחאתה של רוזה פארקס שנמאס לה, פשוט נמאס לה, לפנות מקום באוטובוס ללבנים.
הכעס, כמובן, לא היה הכלי היחיד ששימש נשים שתבעו שוויון, שכר הולם, עצמאות, זכות על גופן ותנאי עבודה הוגנים. אבל טרייסטר אומרת שהוא שימש זרז שעורר אותן לפעול. הכעס, כלומר התגובה האותנטית המיידית לאפליה, לקיפוח, להתעלמות - יכול לבוא לידי ביטוי באופנים שונים, אבל תמיד ישיג יותר מניסיונות לשחק בהתאם לכללים שתובעים מנשים להיות נחמדות.
נשים כפיסות בשר
טרייסטר מנתחת ארוכות את מקום הנשים בבחירות 2016, ושואלת איך ייתכן ש־52 אחוז מהנשים הצביעו לטראמפ, גבר מיזוגן שאינו מתבייש בהתבטאויות קולניות שבהן מתוארות נשים כפיסות בשר. התשובות שלה מדאיגות. היא בטוחה שחלק גדול מהנשים חוששות להפגין זעם כדי לא לזעזע את המערכת ולא לערער את השיטה הקיימת, אף על פי שהיא מקפחת אותן.
למה? כי הן לבנות, נינוחות, והשיטה הנוכחית מפלה אותן הרבה פחות משהיא מפלה נשים אחרות. לנשים האלה יש מה להפסיד. הן פוחדות לערער על הסדר החברתי, כי אז מצבן עלול להיות רע יותר. מישהו עוד עלול לחוקק חוקים או לגבות מסים כדי לתקן עוולות ואז חלילה תיפגע שגרת החיים שלהן, הכוללת שיעורי יוגה וחוג קרמיקה, עיצוב הבית ורכישת בגדים.
נשים אחרות אינן מעזות לכעוס כי הן קשורות לגברים לבנים פריבילגיים, שהם כידוע הנהנים העיקריים מהפטריארכיה. הן רוצות למצוא חן בעיני הגברים האלה (המפרנסים, המעניקים להן סטטוס, כסף, שם, ילדים הנושאים את שם האב ונהנים ממעמדו וכו') וחלילה לא להרגיז אותם. טרייסטר אינה מתביישת לקבוע: נישואים הטרוסקסואליים של לבנים הם הגורם העיקרי לכך שנשים ממשיכות לשרת את הפטריארכיה, שפוגעת אם לא רומסת אותן.
ובמי היא תולה את תקוותה? בנשים האמריקאיות השחורות. לאלה יש הרבה יותר סיבות לכעוס והרבה פחות מה להפסיד. והיא גם רואה באגף הזה הרבה יותר פעילות ממשית. היא מקווה שהכעס ישיב לפמיניזם את כוחו, שבעיניה הולך ואובד. בעוד שבשנות ה־50, ה־60 וה־70, פמיניסטיות לחמו על זכויות חשובות ומרכזיות, שנגעו לעצם היכולת שלהן לשרוד, כמו למשל הזכות להפיל והזכות להפלה חינם, היום המאבקים מתמקדים בקמפיינים ציבוריים כמו MeToo#. לא שהיא מזלזלת באלה, אבל היא טוענת שהם באים על חשבון המאבקים הקיומיים שנשים צריכות לתבוע בחברה שבה כל כך הרבה משקי בית הם חד־הוריים, והנשים העומדות בראשם מתקשות להאכיל את ילדיהן גם אם הן עובדות במשרה מלאה.
"תכעסו", ממליצה להן טרייסטר. "כעס של נשים הביא לנו עד היום את כל ההישגים ואין סיבה שבעתיד ימשיכו להרגיז אותנו ואנחנו נפחד לכעוס".
