מאיה נגרי: "רק עכשיו אני מבינה שלא אראה את אבא שלי יותר"

מעצבת האופנה איבדה לפני כשנתיים את אביה, אחרי שנפגע מרוכב אופניים חשמליים, ומספרת על המאבק על חייו, וההחלטה לא לחפש את הנהג שברח

מאיה נגרי. "לא התעסקנו באשמה ובכעס. שום דבר לא עניין אותנו חוץ מאבא שלי" (צילום: אסף פרידמן)
מאיה נגרי. "לא התעסקנו באשמה ובכעס. שום דבר לא עניין אותנו חוץ מאבא שלי" (צילום: אסף פרידמן)
 עם אביה, ירמי נגרי ז"ל. "כל מה שרציתי, הוא תמיד אמר לי 'כן'" (צילום: אלבום פרטי)
עם אביה, ירמי נגרי ז"ל. "כל מה שרציתי, הוא תמיד אמר לי 'כן'" (צילום: אלבום פרטי)

זה היה עוד ערב שגרתי בבית משפחת נגרי־זייד. מעצבת האופנה מאיה נגרי הזמינה את הוריה, ירמי ואנה, שגרו אז בבניין מולה במרכז תל־אביב, לארוחת ערב. נגרי הכינה את הארוחה, וסביב השולחן ישבו גם בן זוגה ושני ילדיה הקטנים. אף אחד לא חשב שזו תהיה ארוחת הערב האחרונה שיסעדו כולם יחד.

 

לאחר הארוחה ירד ירמי נגרי בן ה־82, אביה של מאיה, לרחוב, להליכה היומית שלו - צעידה קלה של 30 דקות שעליה הקפיד מטעמי בריאות. נער על אופניים חשמליים חצה את הרחוב ודרס אותו. צוואר הירך של נגרי נשבר, והוא פונה לבית החולים לניתוח. בבית החולים נדבק בזיהום, ולא התאושש. אחרי שבעה חודשים שבהם נלחם על חייו, נפטר.

"אבא נלחם עד הרגע האחרון. הוא רצה לחיות. התאונה והחיידק שנכנס לגוף שלו – אי־אפשר לשרוד את זה. הוא היה גיבור־על, ובכל זאת"

 

"כמה דקות אחרי שהוא ירד, הטלפון צלצל", משחזרת נגרי, במלאת שנתיים למותו של אביה. "הוא אמר לי: 'נפגעתי, תזמיני אמבולנס' וניתק. הזמנו אמבולנס וירדנו למטה בריצה. הילד הזה כבר לא היה שם. הוא עצר לרגע אחרי שדרס את אבא שלי והמשיך הלאה. נסענו לבית החולים ואמרו לנו שהוא צריך לעבור ניתוח. הוא היה אופטימי מאוד, כולנו היינו.

"בניתוח עצמו הוא כנראה נדבק בזיהום. עד היום לא קיבלנו אבחנה מדויקת, אבל היום אני כבר יודעת שבית חולים זה המקום הכי מסוכן בעולם. משם התחיל מסע שבו עשינו הכל כדי להציל את חייו, אבל זה לא הצליח. שבעה חודשים היינו איתו בלי לעזוב אותו לרגע. אני, אחי ואמא שלי, כל אחד מאיתנו שהה איתו בבית החולים, שמונה שעות כל יום. הוא לא היה דקה לבד".

 

במשך הזמן הזה, חיפשתם את הדורס?

"לא, לא התעסקנו באשמה ובכעס. שום דבר לא עניין אותנו חוץ מאבא שלי. הכל סבב סביבו. הייתי איתו בכל דקה פנויה. ניסינו לעשות כל מה שאפשר, גם כשלפעמים הרגשנו שכבר רוצים שנוותר. שנוותר על עוד טיפול, עוד שיחה עם רופא, שנרים ידיים. אבל האמנתי במאה אחוז שאנחנו מחויבים לעשות הכל בשביל להציל אותו. ביליתי איתו המון. יום לפני השקת קולקציה לעיתונאים, נכנסתי לאוטו באחת בלילה ונסעתי לבית החולים. נכנסתי למיטה שלו וישנתי לצדו, ואז קמתי בבוקר ונסעתי לפרזנטציה. חודש אחרי זה הוא נפטר".

"אבא נפטר בידיים שלי. שרנו את השירים שהכי אהבנו לשיר יחד וחיבקנו אותו. הספקתי להגיד לו כמה הוא משמעותי בשבילי"

 

הוא היה בהכרה כל הזמן הזה?

"לגמרי. הוא נלחם עד הרגע האחרון. נכנס ויצא מבית החולים, אבל כל הזמן נחלש. לאורך כל הדרך האמנתי שאנחנו מצליחים לנצח את זה, וניסינו הכל. הייתי עושה איתו יוגה ועובדת איתו על הכושר, וניסינו שיטות תזונה אלטרנטיביות, אבל זה לא הצליח. אבא שלי רצה לחיות, והיה לו נורא קשה עם זה שזה לא מצליח. התאונה והחיידק שנכנס לגוף שלו – אי־אפשר לשרוד את זה. הוא היה גיבור־על, ובכל זאת".

 

הספקת להיפרד ממנו?

"הוא נפטר בידיים שלי, של כולנו. ידענו שאלה הרגעים האחרונים. ישבנו בחדר שלו - אמא שלי, אחי רועי ואני, שרנו את השירים שהכי אהבנו לשיר יחד וחיבקנו אותו. הוא מת מחובק, עצם את העיניים והלך. הספקתי להגיד לו כמה הוא משמעותי בשבילי. הוא כבר היה על מורפיום, אבל הרגשנו שהוא איתנו, ראיתי בעיניים שלו את ה'הכל בסדר' שכל כך אפיין אותו. עם כל הכאב, הלוואי על כולנו שביום שנצטרך להיפרד מהעולם נהיה ככה מחובקים ואהובים".

 

"לא התעסקנו באשמה ובכעס. שום דבר לא עניין אותנו חוץ מאבא שלי" (צילום: אסף פרידמן)
    "לא התעסקנו באשמה ובכעס. שום דבר לא עניין אותנו חוץ מאבא שלי"(צילום: אסף פרידמן)

     

     

    לקפוץ ראש למים

    נגרי (41) גדלה ברמת אביב. כבר כילדה לא חיה חיים שגרתיים. אביה, שהיה חובב טיס, החזיק במטוס דו־מנועי, שאיתו הייתה המשפחה טסה לחופשות סוף שבוע בארצות הים התיכון. בנעוריה הייתה ספורטאית מצטיינת ואלופת הנוער בקפיצה לגובה. אחרי שירותה הצבאי החלה ללמוד במחלקה לעיצוב אופנה בשנקר, וארבע שנים לאחר מכן, בגיל 26, פתחה את בית האופנה "מאיה נגרי". "היום זה נראה לי מאוד צעיר", היא אומרת. "זה היה לקפוץ למים קפיצת ראש".

    "אבא שלי לימד אותי לחלום, ובזכותו אני יודעת לחלום ולהגשים. כל מה שרציתי, הוא תמיד אמר לי 'כן'. הוא היה מאוד משמעותי בחיים שלי. הוא גידל אותי בלי גבולות. תמיד היה אומר: 'גבולות יש במלחמה, לא בבית'"

     

    ירמי נגרי היה דמות מרכזית בחייה של בתו לא רק מבחינה אישית, אלא גם מקצועית. נגרי, מהנדס במקצועו, הקים לפני 35 שנה את חברת טר־ארמה להנדסה אזרחית, אחת הגדולות בישראל לבניית תשתיות. בין הפרויקטים הידועים שעליהם היה חתום כלולים גשר גלילות וגשר הרכבת החדש בירושלים. הוא גם האיש שבנה את הגשר למאיה - מהחלום להפוך למעצבת אופנה, לבעלת מותג מצליח שכולל שש חנויות. נגרי ספגה אש לאורך השנים על העובדה שלא התחילה מלמטה, אלא קיבלה מאביה סכום ראשוני של 800 אלף שקל כדי לפתוח את העסק.

    "אבא שלי לימד אותי לחלום, ובזכותו אני יודעת לחלום ולהגשים", היא לא מתנצלת. "כל מה שרציתי, הוא תמיד אמר לי 'כן'. הוא היה מאוד משמעותי בחיים שלי. הוא גידל אותי בלי גבולות. תמיד היה אומר: 'גבולות יש במלחמה, לא בבית'. כל חיי הוא היה מקור של נחמה וביטחון בשבילי. סלע יציב ואיתן. איש מלא טוב לב, ביטחון עצמי ונינוחות. הוא עזר לי כי הוא האמין בי, ומזמן הספקתי להחזיר לו את ההלוואה ההיא".

     

    איך התמודדת עם האובדן?

    "מבחינתי תקופת האבל הסתיימה עכשיו, כי שנה לא הספיקה לי. בהתחלה הייתי בטוחה שהוא חוזר, אמיתי. רק עכשיו, אחרי שנתיים, אני מתחילה לקלוט שלא אראה אותו יותר. הפרידה הייתה קשה גם לילדים. אבא שלי היה מגיע כל יום להקריא להם סיפור, הם קשורים אליו מאוד. כולנו עוד מעבדים את זה. רק עכשיו אני מוצאת את המילים לדבר על זה ולבנות את עצמי בתוך הסיטואציה החדשה. הוא היה כזו דמות דומיננטית בחיי, שזה ממש להתחיל דרך חדשה".

    "אבי ואיריס נשר היו שכנים שלנו, והם אנשים נפלאים. כששמעתי על ארי, הכאב היה נורא גדול. כל פעם שאני שומעת על דבר כזה, זה זורק אותי אחורה"

     

    מותו של ארי נשר, בנו של הבמאי אבי נשר שנפגע בתאונת פגע וברח בזמן רכיבה על אופניים חשמליים, החזיר את נגרי בחבטה לטרגדיה הפרטית שלה. "הכרתי את ארי נשר והכרתי את ההורים שלו", היא מספרת. "אבי ואיריס נשר היו שכנים שלנו בסי אנד סאן (מגדלי יוקרה בצפון תל־אביב, מ"ז) והם אנשים נפלאים. אמא שלי פגשה אותם כמה ימים לפני שכל זה קרה, בפסטיבל הסרטים בחיפה. כששמעתי על ארי, הכאב היה נורא גדול. מאז שאיבדתי את אבא שלי, כל פעם שאני שומעת על דבר כזה זה זורק אותי אחורה. לארי לא הרשו אופניים חשמליים, אני יודעת את זה, אבל חבר הרכיב אותו. הורים שקונים לילדים שלהם אופניים כאלה מסכנים אותם וגם את החברים שלהם. הם אחראים. מסתובבים כאן כלי רכב שהם פצצה מתקתקת".

    "יש ברחוב שאבא שלי נדרס בו מצלמות ואפילו לא ביקשנו לראות מי זה. הילד הזה לא אשם, הוא לא עשה את זה בכוונה וזה לא יקדם אותי לשום מקום. מה שחשוב לי יותר הוא לקדם חקיקה"

     

    בזמן שעבר מאז מותו של אביה, עלה נושא האופניים החשמליים לכותרות – ומבחינת נגרי המחדל הזה הוא פצע שנפתח בכל פעם מחדש. "האופניים החשמליים הפכו למגיפה ולתופעה חברתית איומה שגוזלת חיים של אנשים", היא חורצת. "ילדים בני 15-14 מקבלים ביד כלי נשק שהורג אנשים. יש פה אחריות של המחוקק. חייבים לעשות שינוי בחוק, כי לא ייתכן שילד יסכן ככה עוברי אורח. אותו נער שדרס את אבא שלי ונסע, לא יודע עד היום שהוא הרג בן אדם, וכמוהו מסתובבים בישראל עוד אנשים שהפכו חיים של משפחות שלמות ולא לוקחים אחריות".

     

    לא כעסת על הנער שדרס את אבא שלך. אולי עוד לא עיבדת את מה שקרה?

    "זה באמת לא קיים בי. יש ברחוב שאבא שלי נדרס בו מצלמות ואפילו לא ביקשנו לראות מי זה. הילד הזה לא אשם, הוא לא עשה את זה בכוונה וזה לא יקדם אותי לשום מקום. המון אנרגיה תלך על זה. מה שחשוב לי יותר הוא לקדם חקיקה. חשוב שלאופניים כאלה יהיה מספר זיהוי, שמי שעולה עליהם יעבור תיאוריה וטסט ושיהיה חובה לעשות ביטוח. אף אחד לא מדבר על זה, אבל את יודעת כמה כסף שילמנו על הטיפול באבא שלי? אלו היו שבעה חודשים מאוד־מאוד יקרים, ואף ביטוח לא מכסה תאונת דרכים עם אופניים. משפחות עלולות לרדת מנכסיהן אחרי שקורית להן תאונה כזו. אני רוצה להבטיח שזה לא יקרה".

     

    אבי נשר והבן ארי ז"ל  (צילום: רפי דלויה)
      אבי נשר והבן ארי ז"ל (צילום: רפי דלויה)

       

      הגבר הכי יפה בעולם

       

      מישהו אחר אולי היה שוקע בדיכאון בעקבות אירוע כזה, אבל נגרי בחרה דווקא בכיוון ההפוך, והביאה חיים חדשים לעולם. לפני שמונה חודשים ילדה את אסיה, בתה השלישית, מבן זוגה אור זייד. "חודשיים אחרי שאבא נפטר, גם סבתא שלי, אמא של אמא שלי, נפטרה, ואחרי כל האבל הזה מה שקרה הוא שנולדו המון תינוקות. אני ואחי וגם בן דוד ובת דודה שלי - כולנו נכנסנו להיריון, ונולדו ארבעה תינוקות", היא מספרת.

       

      נגרי היא היום כבר אמא לשלושה. היא וזייד הם הורים גם לאדם בן השש, ומיחסיה עם בן זוגה הקודם, דני קופצוב, נולדה עלמה בת השמונה וחצי. את קופצוב הכירה נגרי בזמן שביצעה קפיצה חופשית ממטוס, והוא היה מדריך הצניחה שלה. "אני ודני היינו יחד שלוש שנים, ואחרי שעלמה נולדה לשנינו היה ברור שהמטרה שלכבודה הכרנו והתחברנו היא להביא את הדבר המושלם הזה לעולם, והתפצלנו", היא מספרת.

       

      עם בן הזוג אור והבת עלמה. "אני רוצה שההילדים יהיו בחתונה שלנו" (צילום: רון קדמי)
        עם בן הזוג אור והבת עלמה. "אני רוצה שההילדים יהיו בחתונה שלנו"(צילום: רון קדמי)

         

        את זייד, 37, אמן שעוסק גם במיפוי וגיאוגרפיה, הכירה כשהייתה פרודה עם תינוקת בת כמעט שנה. "זה היה לילה קוסמי, שבו הכל הסתדר לפי הכוכבים. בכלל לא הייתי אמורה להיות בתל־אביב, אבל חברה ילדה והבטחתי לבקר אותה, וכך מצאתי את עצמי עם שתי חברות קופצת מפה לשם, עד שהגענו לשסק (בר תל־אביבי, מ"ז) בשלוש בלילה. נכנסתי וישר ראיתי את אור. גם הוא גבוה מאוד, אז היה לנו קל לפגוש בעיניים אחד של השני. היה חיבור מיידי, אבל רק כשעמדתי ללכת הוא אמר לי: 'לאן את הולכת? אני מבקש ממך עוד דקה איתך בחוץ'. דיברנו דקה בחוץ, והלכתי להיפרד מחברות שלי. שנינו ידענו שזה זה מיד. רקדנו כל הלילה, ואמרתי לו: 'אני רוצה ילד בדיוק כמוך'. אחרי חודשיים כבר היינו בהיריון. בדיעבד גילינו שההורים שלנו מכירים, ולאמא שלי יש תמונות באלבום של כל המשפחה שלו. מצחיק".

        "נשים גדולות זה נורא יפה וסקסי בעיניי. אני הולכת ברחוב סנט הונורה בפריז ואין אף חנות שמחזיקה בגדים מעל מידה 40. זה הגיוני, תגידי?"

         

        לא התחתנת, לא בפעם הראשונה ולא בפעם השנייה. זה מתוך עיקרון?

        "לא. אני לא נגד בכלל, אני דווקא בטוחה שעוד נתחתן. אני לא הולכת לוותר על השמלה המושלמת, ונורא רוצה שהילדים יהיו בחתונה שלנו ויישאו את ההינומה. זה לא קרה כי נכנסנו למרוץ החיים, ועשינו הכל הפוך. באתי עם ילדה ומיד נכנסתי להיריון. עשינו בית, הבאנו עוד ילדה, ועכשיו אולי.

        "מבחינתי, החתונה תהיה הדובדבן על הקצפת. אור הוא הגבר הכי יפה בעולם ויש לנו זוגיות מדהימה. אנחנו יושבים יחד וכותבים את התסריט של חיינו לפרטי פרטים - הזוגיות, הקריירה, הבית והחיים. יש לנו מטרות משותפות ואישיות, ואנחנו שם בשביל להגשים אותן יחד. עשינו הכל בליווי של טיפול זוגי, למדנו את זה. בין אור ודני יש קשר נפלא. עלמה קוראת לשניהם אבא, יש את 'אבא אור' ו'אבא דני', דני מת על אדם, ואני זכיתי שיש לי בן זוג שקיבל אותי ואת הילדה שלי בזרועות כל כך פתוחות".

         

        את חיה חיים עוצמתיים מאוד: גם בעלת מותג מצליח, גם מתפעלת משפחה גדולה ולא שגרתית וגם יצא לך שם של בליינית לא קטנה.

        "נכון, אני חיה בעוצמה גבוהה ואני אוהבת לרקוד. אני ואור חלק מהקהילה של המידברן, ואנחנו משתתפים בהמון אירועים סביב זה. רק בחודש האחרון היינו בשלוש מסיבות. אולי בגלל שלא הייתה לנו תקופה 'בלי ילדים' אף פעם, חשוב לנו להמשיך לנסוע ולטייל ולרקוד".

         

        לפני שנה ארזה נגרי את משפחתה ועברה מתל־אביב לשכונת היוקרה צוקי ארסוף, שנבנתה כשכונת הרחבה של קיבוץ געש. "אחרי מה שקרה עם אבא שלי, כבר פחדתי להסתובב בתל־אביב עם הילדים", היא מסבירה. "העיר מלאה אופניים וקורקינטים חשמליים, אין מספיק שבילי אופניים וזו ממש סכנה. פה אין את זה, אנשים נוסעים באופניים רגילים".

         

        מתוך קמפיין החורף של נגרי (צילום: עומרי שפירא)
          מתוך קמפיין החורף של נגרי(צילום: עומרי שפירא)

           

          את שגדלת וחיית כל חייך בתל־אביב, יכולה להתחבר לחיים הקיבוציים?

          "בטח. אני לא מפספסת שום אירוע של הקיבוץ. יש פה ערבי סלסה וארוחות משותפות בשישי בערב, ואני הכי בעניין. גם הקהילה של השכונה הזו מאוד מיוחדת. אני מאושרת כאן".

           

          בתצוגה האחרונה שלך העלית נשים במידות גדולות על המסלול. כשאני מסתכלת עלייך, קשה לי להבין את החיבור שלך לנושא.

          "אני עושה בגדים בכל המידות כבר שנים. עכשיו פשוט שמתי את זה בפרונט. בתור מי שהיא 1.84 מ', גם אני תמיד הייתי חריגה קצת, ואני יכולה להבין ללב כולן. באופן אישי אני אוהבת נשים גדולות, זה נורא יפה וסקסי בעיניי. אני הולכת ברחוב סנט הונורה בפריז ואין אף חנות שמחזיקה בגדים מעל מידה 40. זה הגיוני, תגידי? גם ברמה העסקית יכול להיות לזה פוטנציאל מדהים.

          "כל השנים האלה הייתי עסוקה ביצירה, רצתי קדימה כל כך מהר ולא הספקתי להסתכל הצדה. עכשיו אני בשלב של לבנות את החזון להמשך, ואני בעצמי סקרנית לראות מה יהיה החלום הבא".

           

           

           

           

          עם אביה, ירמי נגרי ז"ל. "כל מה שרציתי, הוא תמיד אמר לי 'כן'"

           

           

           

           

           

           

          הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: דניאל אלסטר, סגנון: גילי אלגבי)
          הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: דניאל אלסטר, סגנון: גילי אלגבי)
           
          הצג:
          אזהרה:
          פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד