טקסטיל עם סקס אפיל: "החיבור בין שיער גוף לחוט יוצר עניין מיני"

גבר ללא חולצה יושב על חוף הים של תל אביב וסורג ממושכות. בהזדמנות אחרת הוא נשען על אבן גדולה ביפו העתיקה וסורג בשתי מסרגות על רקע מגדלי היוקרה של תל אביב והגלים הנשברים אל החוף. הניגוד בין הגוף הגברי לפעולת הסריגה העדינה שמפרסם מעצב הטקסטיל הצעיר רביד הקן בחשבון האינסטגרם שלו, יוצר מתח ויזואלי שהופך את הסרטונים הקצרצרים לכמעט ארוטיים.

מאז סיים את לימודיו במחלקה לטקסטיל בשנקר אשתקד עם פרויקט הגמר המרהיב 2ndSKIN Project (מנחים: גלי כנעני, איתן בן משה), מתגלה הקן כאחד ממעצבי הטקסטיל הפוריים והמסקרנים בתחום המנומנם. בתוך חדר רחב ידיים בחלל המחלקה הוא ברא עולם עמוס מפלצות שנתלו מהתקרה בטכניקות של סריגה ידנית לצד סריגת קרושה, רקמה וסריגה תעשייתית, כשעל הקירות נתלו רישומים צבעוניים ותצלומים שהרכיבו סיפור מלא בדמויות ועשיר במבע.

"בהתחלה יצא לי גוש צמר מכוער, אבל לא התייאשתי". מתוך פרויקט הגמר במחלקה לטקסטיל בשנקר(צילום: אחיקם בן יוסף)

גם לעבודותיו החדשות של הקן קשה להישאר אדיש, בזכות חיבור בין מיניות לטקסטיל, שלרוב נפקד מתחום האופנה הישראלי השמרני, שלא לדבר על ענף הטקסטיל. הקן, 32, המתגורר ביפו, נוהג לצלם את סריגיו המיוצרים בצבעוניות מתפרצת על גברים בעירום מלא, שאיבר מינם מטושטש בתוכנה גרפית, חושפים ישבן, או יושבים בתנוחות פרובוקטיביות עם רגליים פשוקות. בעבר גם נהג לצלם את עצמו, אולם לדבריו הוא ממעט בכך כעת. "זה סקסי לראות גבר סורג, ואני מודע לעצמי ולגוף שלי", הוא אומר בראיון ראשון ל-Xnet. "היום קצת קשה לי לשים את עצמי בפרונט מול המצלמה, ואני גם פחות מעלה תמונות שלי עם מבט מצועף בעיניים. אני כן מצלם ייצוגים שלי או ייצוגים של הסקסיות הזאת שאני מאוד אוהב".

"אני רואה את היצירה שלי כפיסול בגד לגוף, כי זו יצירה שהיא כולה שלי". רביד הקן

באחת מסדרות הצילומים, שלדברי הקן צולמה לפני כחמש שנים, ניתן לראות את שחקן הפורנו לשעבר יונתן אגסי (כוכב הסרט התיעודי "יונתן אגסי הציל את חיי") כשלגופו תחתונים קטנים וסריגים צבעוניים בעבודת יד שעיצב וייצר הקן."הדימוי הסופי על הדוגמן הרבה יותר מעניין אותי מפעולת הסריגה עצמה", הוא מסביר, "קשה לי לענות על השאלה מדוע אני מצלם גברים בעירום לבושים בסריגים שלי. יש משהו בחיבור בין שיער גוף לחוט שיוצר עניין מיני. זה מיני לא לשם המיניות, אלא לשם הפראיות של היצירה, האינטואיטיביות של הסריגה. אבא שלי תמיד אומר לי 'למה יש זין של מישהו וסריג, רביד, זה לא יעבוד ככה. אם אתה רוצה למכור – תלביש את הגבר בתחתונים'".

"זה מיני לא לשם המיניות, אלא לשם הפראיות של היצירה, האינטואיטיביות של הסריגה". יונתן אגסי בעיצוב של הקן(צילום: רביד הקן)

בילדותו בגן יבנה, מספר הקן, הציעה לו אמו לצייר בגדים בהשראת האקווריום המשפחתי. "זה היה יפה מצדה שהיא הציגה לי את האקווריום כהשראה: סנפירי הדגים כמו בדי שיפון וקשקשים כפאייטים – אבל הרחקתי את עצמי מזה, כי לא רציתי שהיא תדע שאני גיי", הוא צוחק.

לאחר שירות צבאי כמכונאי מסוקים, פנה ללימודי צורפות ובמקביל הקים מותג חולצות טי עם הדפסי קולאז'ים שיצר, שנמכר בארץ ובעולם. במחלקה לטקסטיל נמשך בעיקר לאופנה. "אופנה עניינה אותי מאוד, אבל רציתי להתעסק בחומר. מאוד הקסים אותי שמחוט אפשר לייצר בגד ולא לקנות בד קנוי. אני רואה את היצירה שלי כפיסול בגד לגוף, כי זו יצירה שהיא כולה שלי. חבל לי שלא מחברים בין המחלקות לאופנה ולטקסטיל בשנקר, כי דרך שיתופי פעולה היו יכולים לצאת דברים יפים".

"אופנה עניינה אותי מאוד, אבל רציתי להתעסק בחומר". מתוך פרויקט הגמר(צילום: אחיקם בן יוסף)

את הסריגה גילה רק בשנה הראשונה ללימודיו בשנקר, ומאז אין יום שאינו סורג – במסרגה אחת, שתיים, או במכונה ביתית. "בהתחלה יצא לי גוש צמר מכוער, אבל לא התייאשתי", הוא נזכר, "הייתי נוסע כל בוקר ללימודים במשך שעתיים לכל כיוון באוטובוס, והכרחתי את עצמי לסרוג. הייתי גוזר גרביים צבאיות וסורג, או כל דבר אחר שהיה לי בתיק, עד שהיד שלי תפסה את התנועה של הסריגה. יש לי 'עבודת סטודנטים' בשירות לקוחות, ואני סורג בזמן שאני עונה לטלפונים. יש לידי שק של חוטים ושתי מסגרות, והבוסים שלי סבבה עם זה".

לא כואבות לך הידיים?

"אני עם צמיד נחושת להקלה על כאבי המפרקים. זה עוזר. אבל כן, הידיים שלי כל הזמן בתנועה והן אלה שמחליטות מה יקרה. קשה לי להסביר את זה. הסריגה שלי אינה פעולה שכלתנית אלא מדיטטיבית. אני מרגיש שאני מפסל בחוט".

"הדברים שאני עושה, גם האמנותיים, הם לבישים ומיועדים לגוף"(צילום: רביד הקן)

בימים אלה הוא שוקד על שלושה קווי עיצוב שנמכרים באתר האינטרנט שלו ומגישים את כתב ידו: החל בפריטים אמנותיים ועד אובייקטים מסחריים כמו מסכות שיכולות להילבש ככובעים, תיקי גב, ובהמשך גם עליוניות שנוצרו במכונה. בתום לימודיו במחלקה לטקסטיל עשה התמחות במותג האופנה מוסלין בראדרס ובחברת הטקסטיל Iota. "הדברים שאני עושה, גם האמנותיים, הם לבישים ומיועדים לגוף", הוא טוען, "נכון, לפעמים אתה צריך כוח פיזי כדי ללבוש אותם או ללמוד איך לשאת את הפריטים על הגוף, כמו שמלה שעשויה מ-2.5 מטר בד משי שצריך לקפל ולקשור, כי היא מעט מסובכת ומסורבלת. אבל כל הדברים לבישים".

"הדימוי הסופי על הדוגמן הרבה יותר מעניין אותי מפעולת הסריגה עצמה"(צילום: חן ווגשל)

בניגוד לבוגרים אחרים בתחום הטקסטיל, פנית לכיוון אמנותי יותר. ניסית בכלל להשתלב בתעשיית הטקסטיל בישראל?

"הלכתי לראיון בדלתא והיה לי דיבור טוב עם אחת ממנהלות המחלקה, שאמרה לי: 'רביד, תראה לי רק משהו אחד בתיק העבודות שלך שמדבר דלתא', ולא הצלחתי למצוא", הוא מחייך, "שנינו ידענו שזה לא יקרה. הבנתי אז שאני רוצה וצריך לעשות את הדברים שלי: אמנות שהיא אופנה שהיא טקסטיל. האמת, אני לא יודע כל כך איך להגדיר את עצמי – אני פשוט עושה בגדים".

 

ואיך הפכה אליאן סטולרו למעצבת החביבה על הנשים בפוליטיקה?

המלבישה של הנשים בפוליטיקה: "ראוי שילבשו אופנה ישראלית". לחצו על התמונה לכתבה המלאה (צילום: אליאן סטולרו)