לא כיף להודות שאת אדם מכור. "מכור" – זו סטיגמה נוראית עם ניחוח של חולשה, שבריריות, חוסר אחריות. ואני לא מדברת על חומרים ממכרים מהסוג הידוע. התמכרות יכולה להכות בך בכל כך הרבה תחומים. את לא חייבת להיות אלכוהוליסטית או מכורה להימורים, את רק צריכה שיהיה חסר לך איזה צ'יפ בנפש, הדבר הזה שיש לאנשים לא מכורים, שמאפשר להם להרגיש ולהכיל – ואז יש לך סיכוי סביר למצוא את עצמך משתמשת בהכל בהגזמה רק כדי למלא את החור הזה.
כבר הייתי מכורה להרבה מאוד דברים: לסיגריות (עדיין, למרות שהפסקתי לחמש שנים וחצי), לפחמימות ריקות, לפנטזיות, לאייפון שלי, לרשתות חברתיות. כל מה שיכול להרחיק אותי מעצמי, מהרגשות והמחשבות שלי נשאב פנימה בעוצמה של דייסון.
את ההתמכרות לשופינג טיפחתי בגיל מאוד צעיר: אני זוכרת את עצמי בתור כתבת נוער, מרוויחה 1,500 שקל בחודש (במונחים של שנות ה־90 זה שקול לניהול אימפריית סליים) ושורפת אותם על ד"ר מרטינס וג'ינסים של קרוקר. תמיד אהבתי לקנות, וכמה שיותר. תמיד הסתובבתי עם תחושה שאין לי מספיק בגדים, שלא יכולים להיות לי מספיק, שכל פריט שנראה לי יפה או מחמיא חייב באותו רגע להיות בארון שלי.
כשחנויות האונליין פרצו לחיים שלי בסערה, היו יכולים ממש לשמוע את כרטיס האשראי שלי אומר קדיש על עצמו. החברים שלי צוחקים עליי היום שאני צריכה להיות הפרזנטורית של אסוס.
בסטנדאפ שלי אני מדברת על מערכת היחסים המורכבת שיש לי עם זארה, מגנו ו־H&M. אני מרגישה בקניון כמו ברחם ענק ומפנק, מלא באפשרויות, וכשאני ניצבת מול משהו – בגד, נעליים, קשקוש מיותר לבית – אני לא חושבת על הארנונה והמים שיש לי לשלם, חס וחלילה על לחסוך משהו לפנסיה או סתם שיהיה. באותו רגע אני לא רואה כלום חוץ מהפריט הזה, ומי אהיה – או לפחות נדמה לי שאהיה – כשאלבש אותו.
וככה הגעתי למצב מביש: בגיל 36, אין לי חסכונות כמעט בכלל. רוב כרטיסי האשראי שלי (כן, ברבים) ממוקסמים. יש לי הלוואות וחובות ואני עדיין לא יכולה להפסיק לקנות. אז הבנתי שמשהו חייב להשתנות. הצלחתי להיפטר מההתמכרות לאוכל, אני מצליחה לשלוט בהתמכרות לאייפון (נניח) וגם את הסיגריות אעיף בקרוב. עכשיו הגיע הזמן להתמודד עם הבעיה החמורה באמת: הגיע הזמן להפסיק לקנות.
שלב 1 - הכחשה
אין לי מקום בארון. אין לי מקום גם בארון השני. אין לי מקום על אף אחד משני המתלים שקניתי לא מזמן, כדי שהשמלות שלי יפסיקו להיראות כמו אורגיה של בדים צבעוניים כשהן מוטלות בתוך הגיגית של הכביסה ליד המיטה. ארון הנעליים שלי נראה כמו בחורה בולמית אחרי לילה קשה – פגרים של עקבים מפוזרים בכל מקום. שולחן האיפור שלי עמוס כמו סניף של סופר בערב חג. התכשיטים שלי אול אובר דה פלייס.
אין. לי. מקום.
ובכל זאת, אני לא מפנימה את זה: אני מוצאת את עצמי שוכבת על הספה מול נטפליקס בשתיים בלילה ומדפדפת להנאתי באסוס, וכשאני מאתרת שם משהו מהמם, קשה לי מאוד לעצור את עצמי. "מה זה כבר 25 פאונד?", אני אומרת לעצמי. ואם אני כבר כאן, מה, לא ארכוש עוד פריט כדי לעגל ל־50 פאונד וליהנות מהנחה של 17 אחוז? תראו איזו חסכונית אני. כל הכבוד".
וככה הן מצטברות, החבילות מאסוס. ולפעמים גם מטרמינל איקס, קסטרו, עדיקה, שני יעקובי, לילי גרייס ואמזון. ואל תתחילו אפילו לדבר איתי על אמזון. אבל לא, אין לי בעיה. אני פשוט אוהבת דברים יפים. אוהבת אותם המון, וכמה שיותר. אוהבת אותם ליומיים, ואז שוכחת מקיומם וצריכה לקנות מחדש. כי מה שעושה לי את זה באמת זה הריגוש, האפשרות שהפריט הזה – השמלה, הנעליים, הג'ינס, המסקרה – מביא איתו. אולי עם השמלה הזו אני ארגיש סקסית ולא שמנה? אולי עם המסקרה הזו אהיה מאושרת?
ולא, אין לי בעיה בכלל.
ואז, יום אחד, שיחת טלפון מחברת אשראי: "ניצלת את מקסימום המסגרת שלך, וכבר הגדלנו לך אותה השנה שלוש פעמים. תפסיקי". ואין לי מושג מה קניתי באיזה כרטיס אשראי, כי הכל כבר ערבוביה עצומה של רכישות מיותרות. אני נתקפת חרדה, ואז עושה את הדבר האחראי והמתבקש: נכנסת לאסוס, לראות מה חדש.
שלב 2 - כעס
אני והחברה הכי טובה שלי יושבות לקפה. היא מספרת לי על קרן השתלמות שצריכה להיפתח לה. "וואלה? יש לך קרן השתלמות?", אני שואלת. "ברור, יותר מאחת. לך אין?". אני מנידה בראשי לשלילה. יש לי הרבה קרן – חד קרן. קופסת תכשיטים מוזהבת בצורת חד קרן, כרית בצורת חד קרן, מנורת שולחן בעבודת זכוכית בצורת חד קרן. אבל אשכרה קרן? שמשתלמת? אין לי.
"למען השם, חגית, על מה הוצאת את כל הכסף שלך?", היא שואלת. ואני שותקת, כי שתינו יודעות על מה. על הנעליים המהממות האלה שאני נועלת עכשיו. על התיק הזה שמונח פה בכיסא לידי. על הטבעות שאני עונדת על האצבעות.
בדרך הביתה אני חושבת לעצמי שאני פשוט מטומטמת. מטומטמת חסרת שליטה ועם אפס אחריות. איזו אישה בת 36, שמתחזקת שתי קריירות ועובדת כמו מטורפת מסביב לשעון, מרשה לעצמה לגלח אלף שקל בקניון בלי למצמץ?
כשאני נכנסת לדירה שלי הזעם שוטף אותי. החפצים והבגדים היפים שלי נראים לי פתאום כל כך מכוערים, מתכלים ומיותרים. הם נמצאים בכל מקום, נשפכים מתוך עצמם. ערימת כביסה נקייה שאני אף פעם לא מקפלת - פשוט כי אין לי כבר איפה לשים את כל הבגדים האלה – מוטלת ליד המיטה, ובא לי להעיף אותה לעזאזל. לפתוח את החלון ולזרוק את כל הבגדים האלה, שנתתי להם להרוס לי את החיים (אני קצת דרמה קווין לפעמים, מזה אי אפשר להיגמל).
שלב 3 - מיקוח
אוקיי, אז אולי לא צריך להגיב לזה בקיצוניות. אולי אני יכולה להמשיך לקנות, אבל קצת? זה בולשיט, כמובן, אני יודעת מה זו התמכרות. אין אצלי דבר כזה, "קצת". אין אצלי "רק לקפוץ לקניון לקנות משחת שיניים". ברגע שהסכר נפתח, הכל עולה על גדותיו. אבל אני מנסה לשכנע את עצמי: יש לך המון בגדים, הרבה מהם עדיין עם האטיקט. תסתפקי בהם בינתיים, תלבשי אותם. את יכולה לא לעשות כביסה חודש ועדיין יהיו לך המון בגדים. זה מספיק, זה מעולה. לא צריך לקנות. וכשיהיה צורך – נקנה קצת.
אבל אז צצה הבעיה האמיתית בהתמכרות לשופינג: הפריטים הרי לא נבחרו בקפידה ומתוך מחשבה מעמיקה. הם נקנים מתוך גחמה, והרבה פעמים אני מפספסת: או שהמידה צפופה מדי, או שהגזרה לא מחמיאה, או שזה סתם נראה לי פתאום מכוער. וככה נוצר הלופ הזה: יש לי המון בגדים – הם לא נראים עליי טוב – אין לי מה ללבוש – אני חייבת לקנות עוד בגדים.
אוקיי, אני אומרת לעצמי, אז בינתיים רק תנסי לפתח מודעות. נסי לשים לב מתי זה קורה לך, מתי יש לך את הדחף הזה לרכוש. אני קוראת הרבה על מיינדפולנס ושמה לב שזה קורה בהמון רגעים: כשאני מרגישה בודדה או עצובה, כשאני עצבנית או משועממת. כשאני לבושה יפה ומחמיאים לי, אני מיד הולכת לחפש עוד פריטים דומים כאלה.
אז פשרה, לבינתיים: לא להפסיק לגמרי, רק לצמצם. אני חייבת, אין לי ברירה. יש לי בעיה.
שלב 4 - דיכאון
מתברר שלהתמכרות יש הרבה יותר רבדים ממה שנדמה לי. זה מתחיל מאימפולס בזבזני, שלוקה בחוסר הערכה לכסף שאני מרוויחה בעבודה קשה. זה ממשיך בצורך למלא איזה חלל, לברוח מרגשות כואבים ולהמיר אותם בפיקס זריז על ידי קנייה של בגד או מוצר חדש. יש גם אלמנט מדעי (ככה מספרים לי): המוח שלי מפריש דופמין וסרוטונין בכל פעם שאני קונה, ממש כמו שמכור להימורים מרגיש כשהוא נכנס לקזינו. ויש את הצורך החברתי, להיראות טוב, להיות לבושה יפה, ליישר קו עם כל הפאשניסטיות שמקיפות אותי (למרות שאני אף פעם לא באמת מרגישה שאני לבושה יפה כמוהן).
השלב הבא הוא שאני מגלה שעצוב לי. בלי הריגוש הזה של השופינג, נשארו רק החיים האמיתיים, והם מלאים בפקקים, דד־ליינים בעבודה, מפגשים עם אנשים שרובם מעצבנים, חשבונות ודוחות לשלם. החרדות שלי עולות ואין לי מה לעשות איתן יותר, חוץ מאשר להיות איתן ולהתמודד. אני לא יכולה לדחוס מגש פיצה לתוך הפה שלי ואני לא יכולה לחרוך את האשראי שלי בקניון או אונליין. אני יכולה רק לשכב פה ולהיות מה שאני, וזה לא תמיד שמח וכיף. אבל זה מה יש.
שלב 5 - שחרור
ערב אחד אני נתקלת באקס שלי. בחור שפגע בי מאוד לפני כמה חודשים, ומאז העפתי אותו לקיבינימט מהחיים שלי. אבל אז אני רואה אותו במקרה, ואני מגלה דבר מעניין: זה לא ממוטט אותי. עד לפני כמה שבועות מפגש כזה היה מפיל אותי לתהומות של זעם ותסכול, שהתוצאה המיידית שלהם היא, כמובן, ללכת לקנות משהו. כל משהו, רק לא להרגיש לכמה לשניות. אבל אחרי חודש או קצת יותר של כמעט אפס קניות (למעט כמה זוגות תחתונים. נשבעת), משהו מוזר קורה לי – הרגשות שלי כבר לא מפחידים אותי כל כך.
אני נזכרת בסרטון שראיתי פעם, כשעוד התמודדתי עם הפרעת האכילה שלי. קוראים לו "סרטון לאנשים שאוכלים את הלב". היא דיברה שם על הפחד שלנו מרגשות, ואיך כשהם עולים, אנחנו דוחסים לתוך עצמנו כמה שיותר אוכל כדי לא להרגיש אותם, אבל אם רק ניתן להם להציף אותנו, הם יעלו למעלה ויתפוגגו די מהר.
אז אני יושבת באוטו שלי בסוף הערב ומבינה שאני בסדר. "בא לך לקנות משהו?", אני שואלת את עצמי, והתשובה המיידית שעולה היא: "לא, לא צריך".
לאט לאט זו הופכת להיות שגרה חדשה: כן, אני עדיין אוהבת בגדים, מאוד מאוד. עדיין בא לי לקפוץ לקניון ואני עדיין מרגישה שאין לי מה ללבוש, במיוחד כשאני צריכה להופיע בתוכנית בוקר כלשהי והמצלמה מוסיפה 5 ק"ג (ויש שם לפחות ארבע מצלמות), אבל אז אני עוצרת ובודקת מה באמת עומד מאחורי המחשבות האלה: חוסר אהבה לגוף שלי? חוסר ביטחון מכך שאני עצמי לא מספיקה, ולכן אני חייבת להיות לבושה יפה? וכשהחרדות עולות, אני נותנת להן להציף אותי, נושמת עמוק ומחכה שיעברו.
ויום אחד מגיע מייל מאחת החנויות שנהגתי להזמין מהן מדי פעם: "שמנו לב שלא ביקרת אצלנו כבר הרבה זמן", כתוב שם. "התגעגענו אלייך! קבלי קוד הנחה של 15 אחוז לרכישה הבאה שלך". ואני קוראת את המייל הזה, מחפשת את כפתור ה־Unsubscribe, לוחצת ומוחקת. מצטערת, יש לי ערימה של כביסה לקפל.
