"תמיד ידעתי שאני רוצה ילדים", פותח את שיחתנו עודד, רווק בן 44 מתל אביב, אב יחידני לילד בן 3, שנולד בעזרת הליך פונדקאות. "היו כל מיני מחשבות בנושא לאורך השנים, עם בן זוג לשעבר שהיה לי, וגם הייתי במפגשים של הורות משותפת. יום אחד ישבנו אמא שלי, אחותי ואני, והן אמרו לי חד משמעית, 'אם אתה רוצה ללכת על זה - אנחנו איתך. נעשה כל דבר שרק נוכל בכדי לעזור לך'. בורכתי. כך החלטתי להביא ילד לבד".
רגעים קשים ומרגשים
כשהתחלתי לכתוב את סדרת הטורים שלי על פונדקאות, ולמדתי יותר ויותר על הנושא, הסתקרנתי לשמוע על התהליך המיוחד הזה בדרך להורות. שוחחתי בטור הראשון עם פונדקאיות כאן בארץ, שסיפרו לי על החוויה, ההתרגשויות וגם הקשיים. בטור השני, אמהות שאינן יכולות להרות, סיפרו לי איך זה מרגיש כשההריון שלך צומח ברחם של אחרת. ושוחחתי כאן גם עם הגברים שאיתן - בן הזוג של הפונדקאית ומהעבר השני - האב המיועד, המחכה יחד עם אשתו לתינוק.
אך עם הזמן נחשפתי לכך שהאחוז הגבוה ביותר של המעורבים בתהליכי פונדקאות - הם הגברים ההומוסקסואלים, אשר זו למעשה אחת הדרכים היחידות שלהם בדרך להורות. בשנת 2014 נאמד בארה"ב מספר הזוגות החד מיניים שהנם הורים לילדים בכמאתיים אלף. בארץ, מעריך עוז פרבין מעמותת 'אבות גאים', ישנם כ-1,800 ילדים שנולדו כתוצאה מפונדקאות בחו"ל. 40% מתוכם תאומים. לדבריו, התופעה החלה ב"טפטופים" לפני כ-16-18 שנים וצברה תאוצה בשנת 2012. בכל שנה, מעריך עוז, מצטרפים 250 – 300 תינוקות להורים גאים בארץ. עבור הגברים - יחידים או בזוגיות - הדרך לפונדקאות, נמצאת מעבר לים, מכיוון שהאופציה בארץ סגורה עבורם.
"מרגע ההחלטה, התהליך ממש זרם, כמו נשכבתי על הגלים ונתתי להם לשאת אותי", ממשיך עודד לספר לי על הדרך שלו להורות. "מאוד רגוע ובאיזי. קיבלתי המלצה על מרפאה בפורטלנד, ארה"ב. יצרתי איתם קשר. העדפתי את ארה"ב כי הייתה תחושה שהשערים במדינות שאפשרו פונדקאות עד אז עומדים להיסגר. אמנם הרבה יותר יקר, אך גם יותר בטוח, וגם לא היה לי מחסום של שפה ותרבות. באמת אנשים נהדרים. הסבירו לי על הכל בנעימות. מאוד אנושיים. בחרתי תורמת. זה תהליך באמת מיוחד. פרט לתמונה שלה גם חשפו בפני את ההיסטוריה הרפואית, הגופנית והנפשית שלה ושל משפחתה, עד לרמה של סבא וסבתא, כולל היסטוריה של המשפחה".
עודד התלבט מעט ולבסוף בחר תורמת. "נסעתי עם אמא שלי. התכוננתי להפלות ולכל מיני תקלות ומפחי נפש, הכנתי את עצמי לתהליך ארוך, אך כנראה שההתאמה בינינו טובה ונוצרו מספר מכובד של עוברים תקינים. במקביל, התחיל החיפוש אחר פונדקאית. הכירו לי פונדקאית אחת שהקשר שנוצר בינינו היה ממש טוב, אבל ההריון אצלה היה יכול להיות מסוכן, אז נאלצתי לסרב. בחרתי באישה מקסימה אחרת, נשואה עם שני ילדים, שממש אוהבת להיות בהריון. מגיל מאוד צעיר רצתה ללדת ילד, בלשונה 'כדי לתת מתנה' למישהו שלא יכול להביא ילדים'".
ואיך היה תהליך ההמתנה?
"חזרתי ארצה לשגרה שלי ולא ממש קלטתי. אי שם מעבר לים הילד שלי לעתיד גדל. לא נערכתי. תכננתי נסיעה למועד הצפוי. יום בהיר אחד, שבועיים לפני המועד, מתקשרים: 'יש לה פתיחה. היא בדרך לחדר לידה'. אחרי הנחיתה ציפתה לי עוד נהיגה של שעתיים בכביש חוצה יערות עד לביה"ח. אני בטוב. מתרגש. מוסיקה טובה כל הדרך. מגיעים סוף סוף. מזנק מהרכב, רץ למיון יולדות, ו... אומרים לי שהצירים נעצרו והיא שוחררה לביתה.
"חיכינו שם בפורטלנד שבועיים. לידה וגינלית, 'עור לעור', ואני מתחיל להבין שהדבר הזה נשאר אצלי. בלבול אטומי. באישור של הפונדקאית אמא שלי צילמה את הלידה והעבירה בשידור חי ארצה. כאן ישבו כל הלילה וצפו במתרחש. כולם התרגשו. ואני... אפילו לחתל אני לא יודע. התחיל תהליך שהיה מאוד מורכב".
מאחר ועודד לא הכין את עצמו מראש לחופשת הלידה, הוא מצא את עצמו לבד, כשרוב היום סובב סביב ילדו החדש. "אם חטפתי כפה בכל התהליך, זה היה אחרי הלידה. עייפות, דאגה, כעס, תסכול. פתאום מישהו אחר מנהל לי את החיים", הוא משתף אותי איך הרגיש שהוא יוצא מדעתו. תחושה מוכרת מאוד לאימהות רבות בעולם המערבי המודרני והאינדיווידואליסטי. "למזלי, נולד לי ילד עם מזג נוח. יצאתי לשלושה חודשי חופשת לידה. למרות שהילד שלי ישן לילות מלאים די מההתחלה, היה לי קשה". כשתינוקו נכנס לפעוטון ועודד חזר לעבודה, החיים עברו למסלולם.
המסע לעבר התאומים
גם קובי טירפינטו, רווק גאה בן 46, אב חד-הורי לתאומים, החליט כמו עודד להביא ילד לבדו. "יצאתי מהארון בגיל צעיר. היה קשה. עזבתי את בית ההורים על הרקע הזה ולא דיברתי איתם במשך תקופה ארוכה. אחרי שנים, כשכבר הייתי יותר מפויס עם עצמי, חזרתי ועשיתי איתם סולחה. אז גמלה בי ההחלטה לצאת לפונדקאות. מאחר והייתי פרוד וזוגיות חדשה לא נראתה באופק, ידעתי שאני יוצא לתהליך לבד. גייסתי פונדקאית הודית ותורמת הולנדית ויצאתי למסע שבסופו נולדו התאומים".
אבל התהליך של קובי לא הלך פשוט וחלק כמו זה של עודד. "כשילד נולד מחוץ לישראל, הוא לא מופיע ברשומות של משרד הפנים ולכן, ההורים נדרשים להוכיח את הורותם. וכשאתה אב-יחידני, התהליך מורכב עוד יותר. כשיש אמא, היא מביאה מסמך מביה"ח בו ילדה. במקרה שלי נדרשה בדיקת רקמות, כדי להוכיח את אבהותי. לפני שיצאתי מהארץ עשיתי את הבדיקה. בהודו נדרשה טופסיאדה מאוד ארוכה ומפורטת בנוכחות עורך דין ונוטריון מקומיים בכדי לשחרר את הפונדקאית לדרכה ולקבל את הילדים. בנוסף, יש לרשום את הילדים ברשומות משרד הפנים ההודי. הכינו להם תעודת לידה הודית מרהיבה, על קלף. באמת יפהפייה, ואז סאגה מורטת עצבים בשגרירות הישראלית שם.
נשמע לא פשוט.
"מה אגיד לך... תהליך שאמור היה להימשך לכל היותר שלושה-ארבעה שבועות, נמשך ארבעה וחצי חודשים מהלידה ועד שהצלחנו לנחות בארץ. כל מה שיכול היה להסתבך הסתבך. ובינתיים, שהינו אמי, דודה שלי, התאומים ואני - בהתחלה במלון ואחר כך בדירה במומביי. לא היה קל. עיר מרתקת, אבל לא ממש נקייה. ואיך שומרים על תאומים בני יומם בתנאים הללו?"
מחקרים, פוסטים ומאמרים רבים ושונים, זועקים את תחושת הקיפוח שחשים הגברים והאבות הגאים. המדינה עוינת את אורח חייהם ומערימה קשיים בדרכם להשגת זכויות בסיסיות, כמו הזכות להורות.
יחד עם זאת, מבחינים הגאים בשינויים הדרגתיים בתפיסות החברתיות, המהווים אולי פתח למימוש אבהותם. בעשורים האחרונים חל תהליך קבלה רחב היקף של ההומוסקסואלים במדינות רבות בעולם. למעשה, נראה שאנחנו חיים בעיצומו של התהליך שהתעצם עם תחילת המילניום. מדי שנה מתווספת מדינה נוספת למאגר המדינות המאפשרות נישואים חד-מיניים.
החקיקה הישראלית זורמת עם השינויים העולמיים, אך בזרימה איטית מאוד. פעמים רבות היא מערימה קשיים רבים. עוד בשנת 1977 התיר החוק הישראלי עונש של עד עשר שנות מאסר על יחסים הומוסקסואלים. כמובן שהחקיקה התקדמה מאז, ועדיין, כשקראתי והתעמקתי בנושא הופתעתי לגלות כמה סגורים ומקובעים היינו ממש לא מזמן, לפני 41 שנה, ומיד עולה בי ההערכה על חשיבותם של אותם אבות גייז, שלמרות ההתנגדות העיקשת והאטומה שניצבת מולם, הם לא מוותרים וממשיכים להילחם לשוויון. שוויון זכותם להורות, כמו כל אחד מאתנו. הם למעשה נלחמים עבור כולנו מלחמה לקבלת האחר, השונה.
"השיא היה שאחרי כארבעה חודשים של סחבת, תורים, חותמות ושוב חותמות, בעיקר מול הרשויות הישראליות, קיבלנו סוף סוף את הדרכונים לקטנטנים ואפשר היה לבקש ויזת-יציאה מהודו", ממשיך קובי לספר. "אממה - הויזה הזו תקפה ל-48 שעות בלבד. חייבים לעזוב בתום יומיים. נרגשים ועייפים הגענו לשדה התעופה בכדי לטוס לישראל, והתברר שחסרה חתימה שלא איפשרה לנו לעלות למטוס. זה היה כבר נורא. חזרנו לבית-הדירות ואז החלה סאגה נוספת. הפכנו ל"שוהים בלתי חוקיים" ולכן לא הסכימו להשכיר לנו את הדירה. מצאתי את עצמי נשפט בבית משפט הודי, מנסה להסביר מדוע לא עזבנו את המדינה בזמן. איכשהו, אחרי 10 ימים, הגענו ארצה".
היום במבט לאחור, מסכם קובי. "הזיכרונות הרחוקים הללו מזכירים לי שוב ושוב כמה אני שלם ומאושר בבחירותיי. למרות שממש לא פשוט לגדל את השניים בגפי, אני מברך על נוכחותם בחיי יום יום מחדש".
מקורות
- חוק אימוץ ילדים תשמ"א, 1981.
- מאיה צפתי (2017), פונדקאות, הורות הומוסקסואלית והדיאלקטיקה בין המשכיות לשינוי.
- רוני פרבר אפללו (2014). פונדקאות ואבהות בקרב זוגות גברים חד-מיניים.
למרות שעולם הלידה נחקר היום ברחבי העולם יותר מתמיד ומתחילה להיווצר מגמה מעודדת בנושא יש עוד מקום רב לשינוי ולשיפור. הצבתי לעצמי יעד לפעול לכך שילדי העתיד, הילדים שלנו, ייוולדו מתוך הקשבה ואהבה וההורים הטריים יכנסו להורות שלמים ומועצמים. לשם כך אני כותבת, חוקרת ומרצה באקדמיה ומחוצה לה. ייסדתי את 'צפרא' – מרחב להעצמה הדדית מההפריה ועד 120 ותחת חסותו מתגבשות יוזמות לתמיכה בהורים טריים. ספר ביכורים שכתבתי "השחר של העידן השלישי, מיניות פוריות ושליטה, תולדות הקשר בין נשים וגברים" יצא לאור בקיץ 2016. מאמרים פרי עטי מתפרסמים בארץ ובעולם.
