לפני חמש שנים, בדיוק כשמלאו שנתיים לגירושיה, ירדה רחל אליצור (32) מהאוטובוס ברחוב זמנהוף בתל־אביב, פנתה למספרה הראשונה שמצאה, הסירה את הפאה וביקשה מהספרית שתספר אותה. הסצנה הזאת היא שיאו של הסרט הדוקומנטרי היפה "להסיר את הפאה" שביימה אליצור, חרדית מאלעד, מנהלת השלוחה החרדית של בית הספר לקולנוע "מעלה" בירושלים.
אחרי נישואים שנמשכו ארבע שנים, התלבטה אליצור אם להמשיך ולחבוש פאה כגרושה, ולתוך הדילמה הפרטית הזאת נכנס הרחוב החרדי במלוא עוזו - על הערכים, האמונות, המנהגים והפחדים שלכאורה אי־אפשר לנצח, אבל היא סירבה לקבל את הדין והתעקשה שמותר לה להוריד אותה.
הסרט, שהוקרן במסגרת פסטיבל דוקאביב 2018 בסינמטק תל־אביב, וישודר ב־yes דוקו (21.11, בשעה 21:00) וב־STINGTV, נולד כשאליצור הייתה נשואה, ועוד לא חלמה בכלל להוריד את הפאה. היא לא ידעה אז דבר על קולנוע, ונרשמה ללימודי תסריטאות ב"מעלה", כי זה היה המקום היחיד שבו התקיימו לימודי כתיבה במסגרת חרדית.
"לא ידעתי מה זה סרטים, מעולם לא הייתה לי טלוויזיה בבית", היא מספרת. "רק בסוף השנה הראשונה ללימודים הלכתי בפעם הראשונה לקולנוע, וחשבתי שהתקרה תיפול עליי. מרוב פניקה אני אפילו לא זוכרת איזה סרט זה היה", היא צוחקת. "במסגרת הלימודים הייתי צריכה להביא נושא לסרט דוקומנטרי, והחלטתי לעשות סרט על כלות חרדיות לפני ואחרי הפאה. מדובר בסיפור גדול מאוד אצלנו.
"כשסיימתי ללמוד, התפרסם מיזם ליוצרים חרדים של הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה. החלטתי להציע את הרעיון שלי, למרות שכשלמדתי, הקרנות של התעשייה נראו לי כמו מעבר להרי החושך. להפתעתי הקרן גילתה עניין גדול בנושא, הגשתי סינופסיס וכשהוזמנתי לפרזנטציה הייתי בשוק, לא ציפיתי לזה בכלל. התרגשתי לשבת מול לקטורים מדהימים כמו רון עופר, אוראל טורנר, רון גולדמן וקובי אריאלי. בשלב הזה כבר הייתי בהליך גירושים ואמרתי שאני רוצה מאוד להוריד את הפאה, ואז רון עופר אמר: 'זה הסרט שלך, להוריד את הפאה'".
התחלת עם רעיון כללי, והפכת אותו לסיפור אישי. הבאת בחשבון שהטוויסט בעלילה מחייב גם חשיפה?
"לא הייתי מוכנה לזה בכלל, אבל הקדוש ברוך הוא עשה איתי חסד ולא הפיל עליי את כל החשיפה בבת אחת, אלא כל פעם קצת, כמו בחדר בריחה".
האחיות סירבו להשתתף
אליצור נולדה בירושלים לעטרה (54), בת למשפחה דתית לאומית שעלתה מקנדה, עורכת סמינרים והרצאות בארגון "ערכים" לחזרה בתשובה, וברוך (56), רב בישיבה ובודק שעטנז במקצועו (בשל האיסור ההלכתי על לבוש בגד שבו ארוגים צמר ופשתן ביחד, ד"ח). האב, שגדל כחילוני בערד, חזר בתשובה אחרי הצבא וסחף עימו את ארבעת אחיו ולבסוף גם את אמו ניצולת השואה ("צריך לעשות על זה סרט דוקומנטרי בפני עצמו").
בינקותה עברה אליצור עם הוריה ליישוב רכסים, שם נולדו שבעת אחיה, ובגיל 17 עברה המשפחה לאלעד. "גדלתי בבית חרדי מיינסטרים, לא היה שום כלי תקשורת בבית, לא רדיו, לא עיתונות ובוודאי שלא טלוויזיה. בגיל 17 התחלתי ללמוד בסמינר בבני־ברק, שזה עולם אחר מכל מה שהכרתי. באלעד את יכולה, למשל, ללבוש ג'ינס אם את רוצה, בבני־ברק הס מלהזכיר".
שנייה, באלעד מותר ללבוש מכנסי ג'ינס?
"חצאית ג'ינס, אל תגזימי. בבני־ברק אסור ללבוש בד ג'ינס בכלל, למרות שאין איסור הלכתי על זה. מנהלת הסמינר אמרה שג'ינס זה בד של גויים. התחתנתי בגיל 20, כשסיימתי את הסמינר וכמובן, על צבא או שירות לאומי אין מה לדבר, זה מה שנקרא ייהרג ובל יעבור".
בסרט משתתפת גם אחותך בפנים מטושטשות. למה, בעצם, טשטשת את פניה?
"היא דווקא רצתה להיחשף, אבל בעלה הטיל וטו. אחותי השנייה בכלל לא הצטלמה כי בעלה אסר עליה. אני חושבת שזה לא בסדר, כי אין לו זכות".
הבנתי שגם אבא שלך לא רצה בהתחלה לשמוע מהסרט.
"אבל הוא לא אמר לאמא שלי לא להשתתף. נכון שהיה לה קשה להצטלם, אבל היא החליטה בסוף שכן. בבית שבו גדלתי, אבא שלי מעולם לא החליט החלטות בשביל אמא שלי או אמר לה מה לעשות".
אם זה הבית שבו הן גדלו, למה האחיות שלך סירבו להשתתף?
"האחות שהשתתפה בפנים מטושטשות בדיוק התארסה, ולא התאים לה הקונפליקט הזה מול בעלה לעתיד. הוא אדם נהדר, חלום של גבר, ומצד שני אני יכולה להבין אותו, הוא טען שזה יפגע בילדים העתידיים שלהם, חשש שלא יקבלו אותם לגן או לבית הספר. הפחד ממה יגידו הוא פחד נוראי בחברה החרדית".
זה לא גורם לך לרצות לא להיות חלק מחברה כזו?
"זה מורכב מאוד. יש הרבה דברים שאני אוהבת בהוויה שבה גדלתי. אני חלק מהחברה הזו, אבל גם לא חלק ממנה. כיוון שאני גרושה, באיזשהו מקום החברה נידתה אותי, טאטאה אותי לשוליים. יש מחירים שאני משלמת על כך שאני לא מיישרת קו, אבל אני לא יכולה להיות במקום אחר, אין לי את מה שנקרא 'גרסא דינקותא' של חילונים או של דתיים לאומיים. אני חרדית, וחרדים - מעבר לשמירת תורה ומצוות, זה קודם כל הוויה ופולקלור. זה משהו שאני לא יכולה לוותר עליו, למרות שיש דברים שמכעיסים אותי בתרבות הזאת".
אז לא נראה אותך חוזרת בשאלה?
"כנראה שלא. כל יום שאני בוחרת להיות פה, במקום הזה, בשמירת תורה ומצוות, אני שמחה ומודה להשם, אבל מה יהיה מחר? אי־אפשר לדעת".
את בעלה לשעבר, שהיה תלמיד ישיבה, הכירה בשידוך, ואחרי שבוע שבו נפגשו ארבע פעמים, הוחלט על חתונה. "הוא אפילו לא הציע לי נישואים, הוא פשוט אמר לי בפגישה הרביעית שאנחנו מאורסים ואני זרמתי איתו. לא היה בזה שום דבר רומנטי. שלושה חודשים אחרי זה כבר הייתי אישה נשואה, ילדה שלא יודעת מה היא רוצה מעצמה".
לא הפחיד אותך להתארס אחרי שבוע?
"זה לא כזה יוצא דופן אצלנו. אף אחד לא אמר לי, 'רגע, תנשמי, תכירי קודם כל את הבן אדם'. רק במסיבת האירוסים פתאום עלו ספקות, משהו בו הדליק אצל סבתא שלי נורה אדומה".
מה?
"ההתנהגות שלו, ההתנהגות של החברים שלו. הם היו מאוד שונים ממה שהכרנו, הם לא היו בחורי ישיבות למרות שהוא כן, ועל זה נאמר, 'אמור לי מי חבריך ואומר לך מי אתה'. לצערי בשלב הזה היה כבר מאוחר מדי".
התאהבת?
"לא התאהבתי, אבל אמרתי לעצמי, 'עד שסוף־סוף הגיע הרגע שלי, קשה לי לוותר עליו. היו הרבה נורות אדומות שהבהבו, התעלמתי מהן ואכלתי אותה בגדול".
מה את זוכרת מהחתונה?
"הייתה חתונה שמחה, מרגשת. אני חושבת שהייתי מאושרת, בעיקר ברגע הזה בחדר הייחוד. כל החיים את מתכוננת לרגע הזה. נשיקה ראשונה, מגע ראשון, הייתה חוויה טובה. בערב הראשון שיצאתי מהבית עם הפאה אחרי ליל הכלולות, הרגשתי שהעולם עצר מלכת, נולדתי לתוך מציאות חדשה. יש בחוויה הזאת משהו עוצמתי מאוד".
כמה זמן אחרי החתונה הבנת שזה לא זה?
"אולי חודשיים. היה לי קשה מאוד: עברתי לירושלים והכל היה לי שונה. הייתי צריכה להתרגל למקום חדש, להתנתק מהמשפחה ומהחברות, להתרגל לעבודה חדשה, לפרנס בית כשבעלי בעצם לא מכניס שום דבר כי הוא לומד, לחיות עם בן זוג שהוא עדיין זר לי".
למה החלטת לשבור את הכלים?
"אחרי ארבע שנים עוד לא היו לנו ילדים, והבנתי שלא יהיה לי עתיד איתו. יום אחד אחי שאל אותי: : 'את רוצה להתגרש?' והופתעתי כמה מהר עניתי לו 'כן'".
דייטים פה ושם
אחרי הגירושים, הבינה מהתגובות שקיבלה שאנשים התפלאו כיצד זה לא קרה קודם. "הם ראו את מה שחשבתי שאני מסתירה. ברור שיש לי הרבה פחות קשר עם חברות ממה שהיה לי פעם, לפעמים נורא מפחיד להיות ליד אישה גרושה. אנשים פוחדים שזה מידבק".
חזרת לשוק השידוכים?
"לא ממש, אבל זה גם באשמתי. אם הייתי רוצה מאוד, זה כבר היה קורה. אני מודה שלא תיארתי לעצמי ששבע שנים אחרי הגירושים עדיין אהיה פנויה, אבל גם אם הייתי יודעת את זה מראש, זה לא היה מונע ממני להתגרש. יצאתי פה ושם לדייטים, אבל הסחורה לא משהו בכלל".
כמו שאת אומרת בעצמך, גם את נחשבת ל"סחורה" לא משהו.
"כן, אולי אני לא סחורה טובה לנישואים, אבל אני סחורה מעולה לדעתי. אני נפגשת רק עם גרושים. רווקים פחות בעניין של גרושה בגלל שהיתה עם גבר אחר לפניהם, הם רוצים חדש מהניילונים. בכל זאת קיבלתי כבר שתי הצעות נישואים, שלא התאימו".
מה הגברים הפוטנציאליים חושבים על כך שאת בלי פאה?
"גברים חרדים פחות אוהבים את זה. גם למודרנים יותר זה גבולי, אבל הם לא שוללים. יש כאלה שלא מוכנים בכלל לשמוע עליי בגלל הפאה".
בשנת 2014 היא מונתה למנהלת בית "מעלה", תפקיד שכולל גיוס סטודנטיות ומרצים, אחריות על ימי עיון והעשרה, ליווי פרטני של סטודנטיות ובוגרות, פיתוח רעיונות לקידום יוצרות חרדיות ויישומם.
תגובות צוננות
הסרט "להסיר את הפאה" מתחיל בניסיון של ההורים להסביר לאליצור למה אסור לה להוריד את הפאה. "אמא שלי חששה ממה יגידו, פחדה שאשכח מי אני ואחשוב שאני רווקה, אבא שלי אמר שאישה גרושה חייבת כיסוי ראש כדי להבדיל אותה מרווקה, אבל אם אשיג פסק הלכתי הוא לא יתנגד. כשאמא שלי אמרה למצלמה מה זה יעשה להם אם אוריד את הפאה וכמה שזה יהיה להם קשה, ידעתי שיש לי את הסרט שרציתי".
ניכר שהיה לה קשה גם עם הגירושים עצמם.
"כי היא הרגישה שזה קצת כישלון שלה. גם היא וגם אבא שלי מאשימים את עצמם".
התייעצת איתם לפני שעזבת את הבית?
"הם חיכו לזה, ראו שאני סובלת ופשוט רצו שזה יבוא ממני. הגירושים שלי מאוד חיברו בינינו, לא הייתי מצליחה לעשות את זה בלעדיהם".
איך הרגשת כשהסתובבת עם פאה למרות שאת לא נשואה?
"הרגשתי שכל עוד יש לי פאה על הראש, הוא עדיין איתי ועדיין חלק מהחיים שלי, למרות שאני בכלל לא בקשר איתו ולא יודעת מה קורה איתו. הרגשתי שהפאה היא תזכורת לכך שהייתי נשואה לו, למרות שרציתי רק לשכוח ממנו".
איך הצלחת לקבל היתר בסוף?
"הייתי צריכה לבחור רב בקפידה, כי אחרי שרב אחד אומר לך 'לא', את לא יכולה ללכת לרב אחר. בחרתי ברב ליטאי מבני־ברק והוא אמר לי שזה לא כדאי, אבל לא אסור. המשכתי להתלבט ולחבוש את הפאה עוד שנתיים, וכשהתחלתי לעבוד ב'מעלה' והפאה שלי כבר הייתה סמרטוט, החלטתי שהגיעה העת. לא התחשק לי להוציא 13 אלף שקל על פאה חדשה".
למה זה עולה כל כך הרבה?
"כי נשים משלמות, זה למה. זה עניין של היצע וביקוש. זה אבסורד, מדובר בציבור מאוד עני, ולמרות זאת אישה חרדית תשלם כל סכום בשביל פאה".
יש רבנים שמתנגדים לפאה.
"ברור, ובראשם היה הרב עובדיה יוסף".
איך היו התגובות להורדת הפאה?
"צוננות מאוד. תראי, אני מבינה את ההלכה ומבינה את האנשים, אבל באיזשהו מקום זה פוגע. דוד שלי הסב את פניו בזמן הברכה, כי לא נהוג לברך ליד אישה גלוית ראש. זה היה קטע קשה, אני לא רוצה ללכת אליו יותר בגלל זה, למרות שדוד שלי הוא איש משכמו ומעלה ואני אוהבת אותו מאוד. בהתחלה הלכתי עם סרט, לא היה לי אומץ להוריד לגמרי. הפעם הראשונה שהמשפחה שלי ראתה אותי בלי פאה הייתה כשנפגשנו אצל אחותי לסעודת שבת. היא ראתה שאני בלי פאה ולא אמרה כלום. שאלתי את אבא שלי מה הוא חושב והוא אמר, 'אם יש לך פסק הלכתי, אז בסדר'".
אם רוב הסביבה שלך הייתה נגד הסרת הפאה, מאיפה האומץ שלך?
"זה כל הזמן ישב לי על הראש, הנושא הזה. כל בוקר שאלתי את עצמי, 'למה אני צריכה את הדבר הזה על הראש? אני לא נשואה'. פאה זה דבר מציק ולא נעים, ואם קיבלתי היתר להוריד אותה, אז למה לא? אולי זה לא הדבר הכי ראוי, אבל זה לא אסור, אז רק בגלל ה'מה יגידו'? יכול להיות שבשביל זה עשיתי את הסרט, כדי להסביר את עצמי".
כמה קשה להסביר את עצמך כאישה גרושה בעולם החרדי?
"קשה להיות גרושה בעולם שלי, במיוחד אחרי שהורדתי את הפאה. אני רואה את המבטים בכל מקום שאני נכנסת אליו, מבטים שאומרים, 'את כבר לא בחורה טובה, את כבר לא בחורה צנועה, את כבר לא איכותית'. אבל אני לא נכנסת למקום הזה, אני בוחרת לשמוע רק את האנשים שאמרו לי מזל טוב, והיו גם כאלה. עניתי להם, 'אתם לא יודעים כמה המזל הוא טוב'".
