כשליבנת בן נון גילתה את משיכתה לנשים, היא בחרה להסתיר את זה מהוריה ושילמה מחיר כבד של תסכול, כעס ומתח. "היום אני יודעת", היא אומרת, "שהסתרה והדחקה של חלומות וצרכים לא ממומשים גובות מחיר כבד מאוד - לא פעם כבד יותר מהמחיר הכרוך בגילוי". עכשיו, כשהדברים כבר מזמן על פני השטח, והוריה הם סבים אוהבים לבן שנולד לה במסגרת זוגיות עם אישה, בן נון פועלת להעצמת נשים ומעודדת אותן לממש את עצמן, מכל הבחינות.
מי את?
"ליבנת, בת 40, בזוגיות עם ליעד ואמא של לביא, בן שנה. גרה בהרצליה".
ומה את עושה?
"יחד עם ליעד אני בעלת הסטודיו GUX לאפיון ולעיצוב של אפליקציות וממשקי משתמש. בנוסף, אני בעלת רישיון, בשותפות עם גליה צוקרמן, להפקת אירועי TEDxJaffa, כולל אירוע TEDxJaffaWomen, שיתקיים בדצמבר בתל אביב, ובו נביא את השיח ואת העוצמה הנשית למרכז הבמה".
שורשים, נופי ילדות, מה את זוכרת?
"נולדתי וגדלתי בירושלים, בת בכורה במשפחה של ארבעה ילדים. אבי, יליד מרוקו, עבד כאיש מחשבים בעיריית ירושלים ובשלב מסוים חזר בתשובה והחל לקיים אורח חיים דתי. אמי ילידת הארץ, בת לעולים מעיראק, עובדת כמזכירה בכירה במערכת החינוך בירושלים. הוריי יצרו עבורנו בית חם, משפחתי ומלוכד. ישנתי יחד עם אחיי באותו חדר, והקרבה שנוצרה בינינו, נשמרת מאז. אחיי ואני היינו עצמאים מגיל צעיר וידענו להסתדר לבד, והעצמאות הזו מלווה אותי גם כיום.
"חינוך ולימודים היו בעדיפות עליונה במשפחה: הוריי נהגו לשבת איתנו על שיעורי הבית, וגדלנו בידיעה ברורה שנצליח. הייתי ילדה אחראית ותלמידה שקדנית, אבל גם ביישנית וחסרת ביטחון, לא מהמקובלות שתמיד מזמינים אותן לכל מקום. המשקפיים העבים שהרכבתי לא הועילו; גם לא הבדיחות המעליבות על השיער המתולתל שלי. דווקא משום כך היה לי חשוב להצטיין ולבלוט בלימודים, כאילו להראות לכולם מה הם מפסידים כשהם מוותרים עליי".
בצבא שירתה כקצינת קישור ביחידה ללוחמה אלקטרונית, ואחרי השחרור עבדה במלון בירושלים וחסכה כסף לטיול הגדול. "חצי שנה טיילתי ועבדתי ביפן, בתאילנד ובהונג קונג", היא נזכרת. "זו הייתה הפעם הראשונה שיצאתי מהבית, וחוויתי תחושה של חופש גדול ושחרור - גם מכבלי הביישנות וחוסר הביטחון. אחרי שחזרתי לארץ, נרשמתי לאוניברסיטת בן גוריון ולמדתי ניהול מלונאות ותיירות. סיימתי שני תארים בהצטיינות שנבעה מהרצון שלי להוכיח שאני טובה יותר מהילדה שהייתי בעבר. בתקופת הלימודים גרתי בשכונה ד' בבאר שבע וקיימתי בה פעילות חברתית לנערות. באותה תקופה גם הבנתי שאני נמשכת לנשים, וזה הכניס אותי לקונפליקט לא פשוט: עד אז חשבתי שאקים משפחה עם גבר, ופתאום לא ידעתי איך ייראו החיים שלי. האקדמיה הייתה עבורי סוג של בועה ולא רציתי לחשוב על מה שיקרה בהמשך. הוריי היו שואלים אותי מדי פעם על זוגיות, והייתי מתחמקת מתשובות.
"בסיום התואר השני חזרתי לבית ילדותי בירושלים, וזה לא היה פשוט. הפרידה מחיי החברה שמהם נהניתי בבאר שבע ומהעצמאות הכלכלית שלי, ביחד עם ההסתרה והחשש מתגובת הוריי על העדפתי המינית, הפכו אותי לבחורה מתוחה ועצבנית. הייתי לא נגישה, וכל דבר קטן נעשה מקור למריבה ולחיכוכים. הוריי ואחיי התהלכו סביבי על קצות האצבעות בניסיון למנוע את ההתלקחות הבאה. בהמשך רכשתי לי חברים חדשים בירושלים, וביחד התחלנו להפיק מסיבות צבעוניות שמשכו אליהן אנשים מכל הארץ והיו בית חם גם לקהילה הלהט"בית. החלטתי לעבור לתל אביב, כי הרגשתי שארגיש שם חופשייה, ללא צורך להסתיר. התחלתי לעבוד בחברה למחקרי שוק, עשיתי רישיון על קטנוע והרווחתי מחדש את העצמאות שלי. גם הכרתי חברות מהקהילה הלסבית, שאיתן יכולתי לממש את הזהות שלי. אחרי כשנתיים הכרתי את ליעד, ומאז, כבר שמונה שנים, אנחנו יחד, חולקות זוגיות ועסק משותף.
"ההורים שלי כבר התחילו להבין, אבל עדיין לא דיברתי איתם בגלוי. מדי פעם הבאתי את ליעד אליהם הביתה, כחברה שלי. יום אחד אמא שלי לקחה אותי לשיחה ושאלה אם אני לסבית. עניתי שכן, שאני עם ליעד. אמא, שרצתה להגן על אבא, שמרה בהתחלה את המידע לעצמה, ואני המשכתי לחיות במתח מפני השיחות עם אבי. חששתי שכך זה יהיה לנצח, והתקשיתי לראות את העתיד שלי. טיפול שעברתי סייע לי לקבל בצורה שלמה את עצמי ואת הדרך שלי. הבנתי שליעד היא החיים והעתיד שלי. במקביל, הבנתי שאין קסמים, ושאהיה חייבת לפתוח את הסוגיה הזו עם אבי.
"נקודת המפנה בינינו הייתה בעקבות סדנה שהשתתפתי בה, 'הפורום של לנדמרק', שם הבנתי איפה הייתה הטעות שלי. קלטתי שלאורך כל השנים דרשתי מאבי לקבל אותי כמו שאני, כמובן מאליו, ולא הבנתי שגם אני צריכה לקבל אותו באותה צורה. לא הבנתי שרק מתוך הבנה אמיתית והכלה של הקושי שלו סביב הזהות המינית שלי, נוכל לגבש בינינו את הקשר לעתיד. הרמתי לאבא שלי טלפון; אמרתי לו שאני אוהבת אותו ומבינה כמה קשה לו. בפעם הראשונה זה שנים המחיצות בינינו נפלו, וקיבלתי את אבא שלי מחדש. הקשר שנוצר בינינו אפשר לי להמשיך לשלב הבא בחיי ולהביא ילד לעולם. לפני כשנה, כשילדתי את לביא, ביקשתי מאבי להיות הסנדק שלו, והוא נענה בשמחה. הברית נערכה בנוכחות בני המשפחות של ליעד ושלי, אבי שימש כסנדק, ואביה של ליעד הכריז על שם התינוק. ההתרגשות והשמחה שאפפו את כולנו ביום ההוא לא יישכחו לעולם".
מה לקחת עמך ממסע חייך לליבנת של היום?
"במשך שנים רבות בחרתי להסתיר את האהבה שלי לנשים, והיום אני יודעת שזו הייתה טעות. אני גם יודעת שחייבים למצוא את הדרך, את האנשים ואת הכלים שיוכלו לסייע לנו לחיות חיים מלאים ולממש את עצמנו בעוצמה. בשנתיים האחרונות הבנתי עד כמה שלט בי בעבר חוסר הביטחון שלי, שגרם לי צורך מתמיד להצטיין כדי להוכיח את עצמי; הרי בדיאלוג הפנימי שלי לא באמת האמנתי שאני מספיק טובה. היום אני יודעת שהדיאלוג הזה מאפיין הרבה נשים, בכל תחומי החיים. האירוע שאני מפיקה עכשיו נועד לטפל בדיוק בבעיה הזו".
מסר לאומה?
"כילדים יש לנו ציפייה מהורינו שיקבלו אותנו בדיוק כפי שאנחנו, בכל מצב וללא תנאים. לא פעם, בשם הציפייה הזו ובשם הצדק, אנחנו נתקעים שם ותוקעים גם את הקשר שלנו איתם. כך הייתי גם אני, ושילמתי על כך מחיר כבד. רק כשהצלחתי לשים את עצמי בנעליים של הוריי, יכולתי לצקת לקשר בינינו אהבה, חמלה וקבלה שאפשרו לנו יחסים כנים ופתוחים. בכך מנעתי מעצמי את מחיר החרטה על הזדמנות שהוחמצה, וזכיתי בחיים שלמים ומלאים שבהם הם לא רק הוריי, אלא גם הסבא והסבתא של הבן שלי".
גם שירז אריאל התקשתה לקבל את הוריה, על אף שאביה היה אמן מפורסם. הקליקו על התמונה:
>> לבלוג של נגה כפי שהוא מופיע באתר שלה
