אגדות להתכרבלויות: שלושה ספרי ילדים שיביאו לכם את החורף
ספר אחד לילדים שמתקשים להירדם, עוד אחד לכאלה שדווקא רוצים לישון בשקט וספר שלישי שמרחיב את הדמיון. מיה מיטב אספה עבורכם 3 ספרי ילדים ללילות קרירים וחורפיים
חנוך ואסא יושבים בחוץ ומחכים לגשם (צילום: מיה מיטב)
במדינה כמו שלנו, בה העונה עם ה-הייפ הכי מתגמל עבור ילדים - החורף, היא גם העונה הקצרה ביותר, לפעמים כל שנותר לנו הוא להסתפק בספרים שיספקו עבורנו קצת קור. פריטים כייפיים כמו מטרייה, כפפות וכובע צמר, צעיף ומגפיים, מחכים ומצפים ביחד עם הזאטוטים לכמה טיפות שיצדיקו יציאה לטיול בשלוליות. על שלג בקושי יש מה לדבר, אולי יום-יומיים בצפת או ירושלים? והנה, מתקרב חג החנוכה, הלוא הוא תחליף הקריסמס המקומי, אבל בקושי יש עננים ורוח וגם גשם אין.
בגולה שמעבר לים, אמריקה, בכדי להתחרות בקריסמס שופע המתנות, נהגו היהודים להחליף את עץ האשוח בחנוכייה, ולהרחיב את מנהג דמי החנוכה לשמונה מתנות לילדים – מתנה בכל יום, עם הדלקת כל נר. אבל אנחנו לא בגולה ויכולים להסתפק בדמי חנוכה מרשרשים או עשויים שוקולד ולשלב מתנה קטנה. למשל, ספר או מגפיים חדשים. לכבוד החורף והחג, מצאתי שלושה ספרים שמקורם בארצות הגולה הקרירות, אשר התפאורה והלוקיישן שלהם מעוגנים בעונה הנכספת. ובטוויסט על אגדת חוני המעגל - אם נדבר על חורף ונראה איורים של גשם ושלג ונקריא סיפורים על שנת חורף ונתכסה היטב בשמיכת פוך – אולי אולי הוא ישמע זאת ויגיע לביקור בכבודו ובעצמו.
נמנום החורף של תום
כתבה: לינדה אשמן
אייר: צ׳אק גרונינק
מאנגלית: עטרה אופק
הוצאת הכורסא
״בבית נחמד / על גבעה לא קטנה / ילד אחד / מתכונן לשינה״. כך נפתח הספר המתוק והמחבק הזה, המציג לנו ילד בשם תום, שכל מה שרצה לעשות בליל חורף קריר, היה ללכת לישון. אך זו לא הייתה כוונת המשורר, כי בדיוק כאשר תום ״מתכרבל בשמיכה לתנומה של פינוק״, הוא שומע צליל ״טוק, טוק, טוק״. זהו סנאי המבקש לישון עם תום. הוא כמובן מסכים, הם מצטופפים במיטה ומאחלים אחד לשני ״לילה טוב״.
אבל אז מגיעות בזו אחר זו חיות נוספות שלא מצליחות להירדם בחוץ, בשלג ובקור. תום החביב מזמין את כולם להצטופף איתו במיטה, עד שמגיע... דוב.
״ראיתי אור אצלך / זוהר בשמשה. / ועצוב לי. מותר / להיכנס בבקשה?״ תום והחבורה שכבר הספיקה לשכוח שעד לפני רגע גם הם קפאו בחוץ, מעקמים את הפרצוף והדוב הולך, אבל אז הם מצטערים, מרגישים אשמה ורחמים כלפי הדוב המסכן וקוראים לו לחזור ולהצטרף אליהם.
האיורים מקסימים ומחממים את הלב, אם כי החיות לא ברורות עד הסוף (אולי כי הן לא מוכרות מהנוף המקומי), אבל הבעות הפנים המגוונות שלהן מפצות על זה. התרגום קולח ומתנגן, וגם שלל הקולות שמייצרות החיות הצליח לעשות עליה.
אז מה למדנו? שקל להיות נדיב ורחב-לב, כל עוד זה לא ממש פוגע בנו, אבל לפעמים שווה להתאמץ, כי זה מה שבאמת גורם ללב להתרחב. בימים אלו, זהו מסר שכדאי לכולנו להפנים.
מתאים לגילאי 2-6.
תום רק רצה לישון
מה זה?
כתבה ואיירה: דורותי דה מונפריד
מצרפתית: ראובת ניצן, הוצאת אגם ילדות
ספר מז׳אנר החביב עלי מאוד - ספרים מעוטי מילים. בתחילת הקריירה שלי כאמא ומקריאת סיפורים, העדפתי ספרים מרובי מלל כי זה היה ברור ופשוט. מקריאים, נהנים וזהו. עם השנים השתכללתי, והבנתי גם את הערך של ספרים עם מעט מילים (או בכלל לא), שמצליחים להעביר סיפור באמצעות האיורים, כך שהילד ואני מבינים ועוקבים ביחד אחרי העלילה. בנוסף, הם משאירים מקום רב לדמיון ונותנים מרחב להמצאות ושדרוגים של הילד ושלנו. ע״ע ״שבתאי מסכן״ של אורית ברגמן או ״כולם ראו חתול״ של ברנדן ונזל.
הספר ״מה זה?״ הוא ממתק באווירה חורפית, כמו קרמבו. הוא משעשע, חינני ומבוסס על רעיון פשוט שכבר סופר באלף צורות אחרות, אבל ביננו, זה כבר מזמן לא ה״מה״, אלא ה״איך״.
מישהו השאיר בבית חבורת כלבלבים ללא השגחה (אני חושדת שזה הבית של הכלבה ליזה שמסתמנת כדמות הראשית, וכל השאר באו לביקור). בקיצור, הכלבלבים מקבלים חבילה ופותחים אותה. ״מה זה?״ שואלים כולם. הם מוצאים שם חפץ לא ברור ומתחילים לנחש מה הוא עושה. אולי זו קרוסלה, אוהל, עפיפון וכן הלאה. ואז מתחיל גשם. הכלבלבים נרטבים. ופתאום יש לליזה רעיון! וכך, סופסוף החפץ מגיע בשלום לייעודו.
אם הופכים את הספר כדי לקרוא את תמצית הסיפור על גבו, אין מלל כרגיל, אלא הפתעה – איור של חבורת הכלבלבים אומרים מה השמות שלהם. זה מצחיק ונותן ערך מוסף כשחוזרים ומקריאים את הספר. שוב ושוב ושוב.
מתאים לגילאי 2-5 ולחובבי כלבים.
פחות מילים - יותר דמיון ומרחב להמצאות
הנמנמן הקטן שלא ישן (ואפילו לא נמנם)
כתבה: סבינה בולמן
איורים: קרסטין שנה
מגרמנית: חנה לבנת
עורכת תרגום: מאירה ברנע גולדברג
הוצאת סיגליות
ספר ילדים בסגנון קלאסי, המספר על נמנמן קטן שלא מצליח להירדם לקראת שנת החורף, אבל כולנו יודעים על מי זה באמת (קריצה קריצה). משפחת הנמנמנים מתכוננת לשינה, אבל הנמנמן הקטן בכלל לא עייף. אמא מחייכת ואומרת: ״זה לא כל כך קשה להירדם. / פשוט תעצום את העיניים, תדמיין / דברים נעימים, / ואז תראה כמה זה קל!״ ממש. לא רק שזה לא קל עבור חלק מהילדים, סליחה, נמנמנים, להירדם, הנמנמן המסכן שלנו עוד שומע את קולה של אמא מהדהד ומוסיף לחץ למאורע: ״נמנמן שלא מצליח לישון הוא לא נמנמן אמיתי!״
בנקודה זו, כשגיבורנו נשאר לבדו להתמודד עם מפלצת השינה כי כולם כבר נרדמו, מגיעים בעלי חיים נוספים שמנסים לתת לו עצות מה כדאי לו לעשות כדי להירדם. אין כאן הברקות – לספור כבשים, לשמוע שיר ערש או סיפור, גם אני התנמנמתי בשלב הזה. אבל לא הנמנמן הקטן!
התפנית בעלילה מתרחשת כאשר יש לנמנמן תובנה פילוסופית שמוצאת חן בעיניו (ובעיני) עד מאוד: ״אם כולם ישנים, אף אחד לא ישים לב שאני ער״. הוא חש הקלה ומרגיש את טעמו של חופש אמיתי. או-אז הוא מתחיל לחשוב על החיים המשוגעים שיוכל לעשות בזמן שכולם ישנו את שנת החורף שלהם. וכל המחשבות הטובות הללו הן אשר שולחות אותו לבסוף לעבר השינה הנכספת.
ספר המתאים להפליא להתכרבלות וקריאה לפני השינה, אשר שב ומזכיר לנו שכל אחד הוא יחיד ומיוחד.
מתאים לגילאי 3-6.
״נמנמן שלא מצליח לישון הוא לא נמנמן אמיתי!
כותבת לילדים ולנוער ('אמא, מה זה עושה?׳ ו"אני רוצה את המוצץ שלי!" בהוצאת דני ספרים, סדרת 'הבלוגר' בהוצאת כתר), נשואה ואמא לשלושה בנים. מאז ומתמיד אהבתי לקרוא. אני רואה חשיבות, אחריות וזכות גדולה בהעברת האהבה הזו לדור הבא, אם בכתיבה, בשעות סיפור או בהרצאות בבתי הספר. אומרים שילדים היום לא קוראים, שיש להם הסחות דעת, והפרעות קצב, וריבוי מסכים, ומשחקי מחשב, ומיליון חוגים, ושיעורים... אני מאמינה שקריאת ספרים היא חלק מבריאות הנפש, וחוויה מדהימה לחלוק עם אהובינו הקטנים.
