5 שאלות להדס ליבוביץ: "רוצה להוציא את קוראיי מהמסך לשכונה"
היא כותבת לילדים של פעם וגם לאלה של היום, וכילדה עם הפרעת קשב, בכלל חלמה להיות מתעמלת אולימפית. מיה מיטב בשיחה קצרה עם סופרת הילדים הדס ליבוביץ
השבוע מתארחת אצלי בסלון הווירטואלי הדס ליבוביץ, סופרת ואמא לשלושה ילדים - אדם, יונתן ושירה (וגם הכלב בונו). הדס הוציאה לאור רומן למבוגרים ושלושה ספרי ילדים. האחרון שבהם: "ליבי או: מה קרה לאיש עם הכלב?" (הקיבוץ המאוחד, 2018), ספר מקסים לראשית קריאה, עליו המלצתי לא מזמן. הספר זכה בשבחים מקיר לקיר ואף בעיטור ״הפנקס״ לספר מצטיין. רצה הגורל וישבתי ליד הדס בכנס של ״הפנקס״ בדיוק כאשר הכריזו על זכייתה, וזה היה מרגש ומלווה אבקת כוכבים.
1. איזה ספר אהבת והשפיע עליך כילדה?
שאלה קלה, ׳ציון ובתיה׳ כמובן, כלומר כל סדרת ׳אל עצמי׳ של גלילה רון פדר, שגמעתי בשקיקה וחיכיתי בלי סבלנות בכלל בכל פעם מחדש לספר הבא. ממש ידעתי איך נראית הגברת שרוני והכרתי מקרוב את ציון ואת הסבתא שלו עם הכתמים על השמלה ואת בתיה היפה. קניתי לפני כמה שנים מהדורה חדשה של הספר ׳אל עצמי׳ לילדים והגשתי להם בהתרגשות מהולה בחרדת קודש. הם לא הבינו על מה המהומה.
2. האם הילדים שלך נותנים לך השראה לכתיבה?
המון. הסיפורים שאני כותבת הם מאוד ריאליסטים, סיפורים מכאן ועכשיו, כאלה שיכולים לקרות לכל ילד/ה, בכל מקום. הרבה פירורים מהחיים שלנו, מהתובנות של הילדים או מחוויות שעברו, נכנסים פנימה לעלילה וגם לאפיון הדמויות עצמן. באופן כללי, אני מן אמא מתבוננת כזו, חווית הילדות מעניינת אותי, אני מנסה לתפוס אותה ולמסגר בכתיבה שלי, גם לילדים וגם למבוגרים, הילדים שלי הם חלק בלתי נפרד מהעשייה שלי.
3. מה התגובה הכי מרגשת שקיבלת מילדים על ספרייך?
הכי הכי מרגש אותי כשילד או ילדה ניגשים ומספרים שהספר שלי נכתב עליהם. זה קורה הרבה בהקשר של ׳ליבי׳ וזה הכי משמח בעולם. הגיבורה של הספר היא ילדה שלא קל לה לשבת סגורה בכיתה ושיעורי חשבון קשים לה. יש לא מעט ילדים כאלה. גם אני הייתי ילדה כזאת. יש משהו מרפא בלתת מילים לסיטואציית חיים מסוימת. זה נותן המון כוח ואישור לכך שאת/ה לא לבד. אני מרגישה זכות גדולה להיות זו ששמה להם יד על הכתף ואומרת - זה בסדר. את בסדר גמור וגם אתה.
4. האם את כותבת לילד/ה שהיית פעם או לילדים של ימינו?
אני חושבת ששני הקולות מהדהדים לי בראש כשאני כותבת. יש משהו קצת נוסטלגי בספרים שלי, אולי זו איזו שאיפה לקחת את הקוראים של היום טיפ-טיפה הצידה מכל הרעשים של המסכים והניידים, להוציא אותם החוצה אל הרחובות של השכונה או אל היער, ולחקור מה קורה בעולם הזה שסביבם. זו בעצם הייתה חווית הילדות של הדור שלי, אז כמובן לא היו לנו הרבה ברירות, אבל העובדה שמעניין שם בחוץ היתה ונשארה נכונה.
5. כשהיית ילדה – מה רצית לעשות כשתהיי גדולה?
כשהייתי ילדה רציתי להיות מתעמלת אולימפית. מה שבטוח הוא שלא חלמתי להיות סופרת. הייתי ילדה עם הפרעת קשב ולא הייתי מוצלחת בכלל בלימודים. המון שליליים ראו התעודות שלי והמון שיחות על מיצוי הפוטנציאל עם ההורים. לקח לי זמן לקבל ביטחון לא רק בכתיבה, אלא בפרסום החומרים. התחלתי לקחת ברצינות את הכתיבה שלי רק אחרי גיל 35, כשקיבלתי את מדור הילדים של ׳עכבר העיר׳, בו התפרסמו הטורים שלי על אימהות ועל ילדות, אח״כ גם נולדו הספרים. בהשקה של ׳דלת מול דלת׳ אמרתי, ממש בדמעות, שאם היו מספרים לילדה שהייתי על כל מה שקורה פה - היא בחיים לא היתה מאמינה.
