אם יש משהו שמאפיין את סמירה רדא־עמראן לאורך כל חייה, זהו אומץ הלב, אומץ שלעתים נראה על גבול הלא סביר. במישור האישי, היא לא היססה למשל לפרק את נישואיה, בניגוד למקובל בעדה הדרוזית; ולא חששה להותיר את ילדיה בחזקת בעלה, מתוך מחשבה שזה מה שטוב עבורם. במישור הציבורי, היא פרצה דרך כאשר החליטה להתמודד על ראשות המועצה המקומית עין־קנייא שברמת הגולן - והפכה בכך לחלוצת הנשים הדרוזיות שרצות בבחירות המוניציפליות לרשות כלשהי.
אבל זה לא הכל. חודש וחצי לתוך קמפיין הבחירות, כאשר המנהיגות הדתית של כפרי הדרוזים ברמת הגולן החליטה להטיל חרם על כל מי שישתתף בבחירות - מועמדים ובוחרים כאחד – החליטה סמירה להמשיך הלאה ללא מורא, מתוך ידיעה שהמחיר שתשלם יהיה נידוי חברתי. בבחירות, שהתקיימו לפני כשבועיים, היא זכתה בקול אחד. הקול של עצמה.
"שינוי ושוויון", כך קראה סמירה לרשימה שלה. חודשים של נידוי והתעלמות, שאפיינו את מסע הבחירות הזה, הסתיימו ביום בחירות לא מותח במיוחד. 20 מצביעים אמיצים, שהתעלמו מהחרם, תמכו בוואיל מוגרבי, שהתמודד מול סמירה ונבחר לראש מועצת הכפר. בנסיבות האלה, הקול הבודד שלה הספיק כדי לסדר לה מושב במועצה, וסמירה מתכוונת עכשיו להסתער על התפקיד ולעשות את המקסימום למען הכפר. "הקול שלי הוא קול אחד, אבל הוא קול מאוד משמעותי ומאוד חזק, שכולם שמעו אותו", היא אומרת.
יותר מכל גבר
הסיפור יוצא הדופן הזה מתרחש בעין־קנייא, היישוב הדרוזי הכי קטן ברמת הגולן. הכפר ממוקם בין נווה־אטי"ב למבצר נמרוד, ו־2,300 תושביו מתפרנסים בעיקר מחקלאות. מרבית התושבים עדיין רואים עצמם כסורים, וחלקם מסרבים לקבל אזרחות ישראלית. "אחוז גדול מהמבוגרים שעוד חיו תחת השלטון הסורי עדיין מרגישים שסוריה היא הבית שלהם", מסבירה סמירה.
השנה השתתף הכפר לראשונה במערכת הבחירות המוניציפליות, זאת לאחר שנוהל על ידי ועדה מטעם משרד הפנים מאז שנכבש הגולן ב־1967. מבחינת סמירה, ההחלטה לרוץ לראשות המועצה הייתה טבעית. "רציתי שנשים ישבו סביב שולחן קבלת ההחלטות", היא מסבירה בפשטות. "האמנתי שאני יכולה לעשות הרבה למען הכפר, יותר מכל גבר. נעזרתי בעמותת 'כן', כוח נשים לקידום מנהיגות נשים בישראל, שליוותה אותי ויעצה לי, ועד היום היא תומכת בי. המטרה שלי הייתה חברתית. אני רוצה שתהיה לנו מערכת חינוך מתקדמת, עם לימודים בלתי פורמליים, חוגים מיוחדים, מרכזי בילוי, תיירות ענפה, חקלאות הוגנת. אני רוצה בסך הכל לשפר את איכות החיים".
תחילת מערכת הבחירות נראתה מבטיחה, ולא פחות מ־15 מתמודדים הציגו את מועמדותם לראשות ארבעת כפרי הדרוזים בגולן - מג'דל־שמס, מסעדה, בוקעאתא ועין־קנייא. אלא שאז, כאמור, הכריזה המנהיגות הדתית על החרם, וכבר באותו יום הסירו תשעה מהם את מועמדותם. "כולם אצלנו שמחו על הבחירות, הנה סוף־סוף אנשי הכפר ינהלו את העניינים בעצמם", משחזרת סמירה. "כבר התחלנו לנהל תעמולה, ואז הוכרז החרם, ובאותו יום שלושה מועמדים מעין־קנייא הסירו את מועמדותם - ונשארנו שניים".
למה הוכרז החרם?
"מסיבה אידיאולוגית, מתוך נאמנות למולדת בסוריה. המנהיגות הדתית ברמת הגולן היא פרו־סורית, והבחירות נתפסות כהתרסה כלפי סוריה, כשיתוף פעולה עם השלטונות הישראליים".
למרות החרם, החלטת להמשיך במסע הבחירות שלך. למה לא פרשת?
"לא פרשתי כי אני חשובה, כי הקול שלי חשוב. ראיתי בחרם סטירת לחי. לא יכולתי לסבול את הרעיון שמישהו יחליט בשבילי ובשביל תושבי הכפר אם ללכת לבחירות. אני לא יכולה להסכים עם הדיכוי הזה. אני בן אדם בוגר ונבון שיודע להחליט בעצמו על גורלו. אני רוצה להביע את דעתי, ומי אתה שתדכא אותי? לא מדובר בבחירות פוליטיות. העניין שלי הוא חברתי נטו, אני רוצה לעשות שינוי חברתי ורק זה מה שמעניין אותי. כשהדפסתי את הפליירים ושמתי בתיבות הדואר, חששתי מאוד מהתגובות, גם בגלל שאני האישה הדרוזית הראשונה שמתמודדת, גם בגלל שזו הייתה מערכת הבחירות הראשונה בכפר וכמובן, גם בגלל החרם".
פחדת?
"לא פחדתי, אבל היה לי עצוב. חשבתי שנכון לקחת את הסיכון של הנידוי, כי המטרה הייתה חשובה לי. החרם הוא סוג של הפחדה וטרור נפשי שלא הייתי מוכנה להסכים להם. כמובן שלא רציתי להיות מוקצית, כי אם לא ישתפו איתי פעולה ולא ידברו איתי, אז פספסתי את המטרה. מצד שני, אם אני נכנעת ומוותרת, איזה מסר אני משדרת לכל הנשים, לכל הצעירים האלה שרוצים לחשוב אחרת ולהאמין בדרך שלהם ולהביא שינוי? אני רוצה להגיד להם: 'בחרת דרך, תלך בה ותאמין בה עד הסוף'".
איזה מחיר את ומשפחתך משלמים על הבחירה שלך?
"אנשים עדיין אומרים לי שלום ברחוב, אבל אין לי ספק שאשלם מחיר כבד. אני אוהבת אנשים, כואב לי שאני לא אהיה בשמחות שלהם והם לא יהיו בשמחות שלי, כואב לי שלא אהיה שותפה באירועים חברתיים, כמו חתונות והלוויות. אפילו הקרובים אליי לא יוכלו להשתתף באירועים שבהם אני נמצאת, גם אם זה אירוע משפחתי. זה איום ונורא".
איך ראש המועצה הנבחר הצליח לגרד 20 קולות נוכח החרם?
"רק האחים והילדים שלו הצביעו בשבילו. הוא מועמד ראוי, אין לי שום ספק ביכולות שלו ואני אשמח לשתף איתו פעולה. אנחנו ביחסים מצוינים, הוא קרוב משפחה של בעלי. אשמח להיות סגנית שלו".
אתה זוכר את סמירה?
סמירה (46) נולדה במג'דל־שמס, הכפר הדרוזי הגדול ברמת הגולן, למשפחה בת שישה ילדים. היא למדה בתיכון בכפר מסעדה, ומיד עם סיום הבגרויות נישאה לבעלה הראשון, דרוזי מבית־ג'אן. הם היו נשואים 11 שנה, והם הורים לשניים: גדי (27), שוטר במשטרת התנועה; ואמיר (23).
"התחתנתי עם בעלי הראשון מאהבה, לא בשידוך", היא אומרת. "הוא היה חבר של האחים שלי, הכרתי אותו אצלנו בבית כשהוא בא לבקר אותם. יש לו קול יפה. יום אחד הוא הוזמן לשיר בחתונה אצלנו בכפר, התחלנו לדבר וזה התגלגל. אחרי חודשיים הוא ביקש את ידי מההורים שלי, ותוך שלושה חודשים כבר הייתי נשואה. עברתי לגור איתו בבית־ג'אן, ונולדו לנו שני בנים. שניהם שירתו בצבא, כמו אבא שלהם".
כמה אמיצה צריכה להיות אישה דרוזית בשביל להתגרש?
"מי שמכיר אותי יודע שהנישואים שלי החזיקו מעמד 11 שנה, כי זו לא הייתי אני כמו שאני היום. היום הנישואים האלה לא היו נמשכים אפילו שנה. הם החזיקו מעמד כי האמנתי במסורת, האמנתי שאסור לפרק את החבילה ויהי מה, שצריך לספוג, להבליג ולא להתלונן, כי הילדים הכי חשובים, כי מה יגידו האנשים. הנישואים לא היו טובים, והם התפרקו לא בגלל שאני אמיצה, אלא בגלל שהעדפתי את החיים על המוות. רציתי לבחור איך לחיות, ובפעם הראשונה בחיי בחרתי בי".
עם גירושיה חזרה סמירה לבית הוריה במג'דל־שמס, וילדיה נשארו בבית־ג'אן עם אביהם. "בית הדין לענייני משפחה פסק שהם יהיו איתי, אבל הבן הבכור רצה להישאר עם אבא שלו, במקום שמוכר לו, ואני לא רציתי להפריד בינו ובין אחיו. לא ויתרתי עליהם, פשוט לא הייתי אנוכית, לא רציתי שכל ילד יחיה בבית אחר. אם מתפרק להם הבית, לפחות שיהיו אחד בשביל השני. יש ביניהם קשר נהדר, וכיום הם גרים ביחד בתל־אביב".
בהמשך עברה סמירה לחיפה, שם גרה בגפה שבע שנים. היא למדה באוניברסיטת חיפה תואר ראשון בסוציולוגיה ותואר שני בקרימינולוגיה. בנוסף, למדה במסגרת לימודי תעודה ייעוץ ארגוני, הנחיית קבוצות וייעוץ זוגי. מאז שחזרה לגולן, היא עובדת בבנק בקריית־שמונה.
עשר שנים אחרי גירושיה, נישאה סמירה בשנית. בעלה, אמג'ד עמראן, אלמן ואב לתאומים בוגרים, מבוגר ממנה ב־14 שנה.
את אמג'ד הכירה סמירה כבר כנערה. "הוא היה נהג האוטובוס שלקח אותנו לתיכון בזמנו", היא מגלה. "לא ראיתי אותו המון שנים, אבל ידעתי שהוא התחתן עם אחותו של גיסי. כשחזרתי הביתה מחיפה והתחלתי לעבוד בבנק, אשתו בדיוק נפטרה ממחלה קשה. אחרי שנה הוא בא לבנק לפתוח חשבון לבת שלו, וחברה שעובדת איתי שאלה אותו: 'אתה לא רוצה להתחתן שוב?' והוא אמר 'אינשאללה'. אני עמדתי לידם, ואז היא הציגה אותי ושאלה: 'אתה זוכר את סמירה שהייתה איתי בתיכון?' והוא אמר 'בטח שאני זוכר', וככה התחלנו לדבר. משם התגלגלו העניינים, ואני גיליתי שאלוהים כן אוהב אותי".
בני הזוג נישאו ב־11 בספטמבר 2015, התאריך של מתקפת הטרור על מגדלי התאומים בניו־יורק. "כולם אמרו לי: 'תעזבי את התאריך הזה, הוא מקולל', ואני התעקשתי שזו הזדמנות טובה לשינוי, לקחת משהו רע ולהפוך אותו לטוב". לאחר החתונה עברה סמירה להתגורר עם בעלה בעין־קנייא.
פער הגילים ביניכם לא הרתיע אותך?
"פער הגילים בינינו רק תורם לקשר. אמג'ד מכיל את השיגעונות שלי ומכיל את השוני בינינו, ומקבל אותו באהבה. הוא גבר במלוא מובן המילה. הוא מכבד ומקבל, והוא אוהב אותי כמו שאני. אני מאוהבת בו כל יום מחדש".
איך הוא הגיב כשאמרת לו שאת מתמודדת על ראשות הכפר?
"מההתחלה הוא בירך אותי על הצעד הזה, הוא אף פעם לא אמר 'לא'. להפך, הוא אמר לי 'למה לא?'"
נראה שיש לך בעל פמיניסט.
"אמג'ד הוא גבר שוויוני מאוד, והוא היה כזה מאז ומתמיד. גם עם אשתו המנוחה הוא היה שוויוני, היא הייתה אשת חינוך ונסעה הרבה, והוא טיפל בתאומים ודאג לענייני היומיום. הוא עוזר לי בכל, החל מהעבודות השוטפות בבית עד להגשמת כל חלום שיש לי. הוא תמיד אמר לי: 'את יכולה, יש לך כלים, יכולות וניסיון, אני יודע שתצליחי בכל מה שאת עושה'. הוא מלאך".
הוא לא חשש מביקורת ברחוב הדרוזי, שלא כל כך מקבל נשים כמנהיגות?
"לא. הוא עצמו ספג ביקורת לאחר שהסכים לקבל את האזרחות הישראלית. אנשים החרימו אותו וכעסו עליו, אבל במשך השנים כולם למדו להכיר איזה בן אדם נהדר הוא וראו שזה לא משנה כלום".
ובכל זאת, הוא לא הצביע בשבילך.
"אני ביקשתי ממנו שלא ייקח את הסיכון הזה, למרות שהוא היה משגיח בקלפי מטעם הרשימה שלי. גם לו קשה להתמודד עם החרם, אבל סדר העדיפויות שלי שונה ואני מוכנה לשלם את המחיר".
לא מרגישה שייכת
סמירה מקווה שבעקבותיה יצטרפו עוד נשים לפעילות חברתית פוליטית בכפרן. "נכון, צריך הרבה אומץ, כי אנחנו בסופו של דבר חלק ממגזר שהוא עדיין חמולתי, משפחתי ודתי, אבל זה שווה את המאמץ", היא אומרת.
את רואה את עצמך אזרחית ישראלית או סורית?
"אני אזרחית ישראלית לכל דבר. נולדתי כאן ואני לא מכירה שום מקום אחר, אבל אם את שואלת אותי על שייכות, אני לא מרגישה כל כך שייכת לכאן. אני לא יכולה להגיד שהדגל מייצג אותי, אני לא יכולה להגיד שההמנון מייצג אותי, וחוק הלאום בוודאי שלא מייצג אותי.
"אנשים פה עדיין מרגישים תחת כיבוש, הכפר יושב על אדמה סורית שמדינת ישראל כבשה".
את אומרת שאת מתמודדת עם אג'נדה חברתית, לא פוליטית. ומה אם יהיה משא ומתן לשלום עם סוריה וגורל הכפר יעלה לדיון?
"זה בכל מקרה יתנהל מעל הראש שלי. מה את חושבת, שישאלו את המנהיגות שלנו אם הם רוצים שלום או אם הם רוצים להיות סורים או ישראלים? אני בן אדם פשוט שמסתכל רק על כאן ועכשיו, וכאן ועכשיו אני רוצה חיים טובים יותר".
את יכולה להבין אנשים שלא מוכנים להשתתף בבחירות?
"אני אזרחית המדינה, אני ממלאת את כל חובותיי, אבל אנחנו לא מקבלים את הזכויות שלנו כמו כל ישראלי אחר. אני לא יכולה לבוא בטענות כלפי מי שלא רוצה בחירות. זו התחלה מצוינת, אבל ייקח זמן עד שאנשים יפנימו ויקבלו את השינוי, שזה בשבילם ולמענם".
כחברת מועצה, מה הנושא הראשון שתרצי לקדם?
"חינוך, קידום מעמד האישה, קידום השכבות החלשות, פיתוח תשתיות ומימוש הפוטנציאל התיירותי של הכפר".
