הדי־ג'יי המצליח שם קץ לחייו, אחותו מלמדת ילדי פנימיות לתקלט

כשלוסי לב היתה בכיתה א', אמה השאירה אותה בפנימייה והלכה. מאז נדדה בין פנימיות ולא הפסיקה להתגעגע לאח שנשאר בפריז. לאחר מותו, החליטה לסגור מעגל

לוסי לב."המוזיקה הייתה כל חייו של אחי האהוב, וחשבתי שזו הדרך הנכונה להנציח אותו" (צילום: יאיר שגיא)
לוסי לב."המוזיקה הייתה כל חייו של אחי האהוב, וחשבתי שזו הדרך הנכונה להנציח אותו" (צילום: יאיר שגיא)

"כל החיים התביישתי בכך שהייתי ילדת פנימיות", אומרת לוסי לב. "תמיד ניסיתי להסתיר את העובדה הזו. היום, כשיש לי אפשרות, אני רוצה להעניק לילדים כמוני הזדמנות לשדרג את החיים".

 

לב, מייסדת עמותת "ניגון חוזר", מתחילה את השדרוג בפנימיית "נווה מיכאל" שבפרדס־חנה. "זה המקום הראשון שהחלטתי לתת לו מתנה את הקורס לדי־ג'יי שיזמתי", היא אומרת בהתרגשות. ויש לה סיבה טובה: כאן, בפנימייה הזו, שבה מתגוררים ילדים ובני נוער שבאו ממצבי סיכון ומצוקה, בילתה היא עצמה את שש השנים הראשונות לחייה בישראל, מכיתה א' עד ו'. אחריהן הועברה לפנימייה אחרת ואחר כך לפנימייה נוספת.

"כל החיים התביישתי בכך שהייתי ילדת פנימיות. היום, כשיש לי אפשרות, אני רוצה להעניק לילדים כמוני הזדמנות לשדרג את החיים"

 

חברי "ניגון חוזר" מאמינים שמוזיקה יכולה ליצור שינוי אמיתי ואפילו לשנות חיים. הדי־ג'ייז המקצועיים של העמותה מגיעים לאירועים בהתנדבות, והתשלום מהאירוע נתרם כולו למטרה ייעודית: הקניית ידע מקצועי בתקלוט לנערים ונערות בפנימיות, בקורס שכולל בין השאר היכרות עם סגנונות מוזיקה שונים, תקשורת עם לקוחות וצעדים ראשונים ביזמות עסקית. כערך מוסף הם זוכים בתעודת תקליטן מטעם העמותה ולא פחות חשוב: בתחושת מסוגלות והצלחה.

 

את העמותה הזו, שבה לוסי לב משמשת יו"ר ונמנית גם עם המתקלטים הפעילים, היא יסדה לזכרו של אחיה, מרקו ("די־ג'יי מרקו"), שהיה תקליטן מפורסם בסצנה הפריזאית, ונפל אל מותו לפני כ־20 שנה. "המוזיקה הייתה כל חייו של אחי האהוב, וחשבתי שזו הדרך הנכונה להנציח אותו", היא אומרת.

 

לוסי עם אחיה מרקו. "הפרידה ממנו היתה הלם" (צילום: אלבום פרטי)
    לוסי עם אחיה מרקו. "הפרידה ממנו היתה הלם"(צילום: אלבום פרטי)

     

    מקזבלנקה לגבעת אולגה

    לב (52), מתגוררת בכוכב־יאיר עם בת זוגה, והיא אם לשלושה בנים (16, שבע וחמש). היא נולדה בקזבלנקה שנה וכמה חודשים אחרי אחיה היחיד מרקו. אביה היה מנהל חשבונות ואמה עובדת בכירה במפעל פירות. המשפחה התגוררה בביתם של הסבים, הורי האב. "המצב הכלכלי שלנו היה מעולה, הייתה לנו אומנת צמודה, הבית היה מלא כל טוב. היינו ילדים מטופחים ואהובים מאוד", היא מספרת. אבל המצב בין ההורים לא היה טוב, וכשהייתה לב כבת חמש החליטה האם לעזוב את בית חמיה וחזרה עם בתה לבית הוריה שלה. הבן נשאר עם אביו, בבית הסבים.

     

    "הפרידה מאחי הייתה הלם ממש", מספרת לב ועיניה מתמלאות דמעות. "גדלתי כשמסביבי דודים ובני דודים רבים, היינו משפחה מלוכדת, אבל הגעגועים לאחי היו קשים. ניסינו להתראות, אבל זה לא היה פשוט. שמרו עליי מכל משמר כדי שלא אחמוק".

    "כעסתי על אמא שלי ששלחה אותי לפנימייה, הטחתי בה במשך השנים לא מעט. עם זאת, הבנתי אותה. היא רצתה בשבילי בית שאהיה בו כשהיא לא לידי"

     

    כשהייתה בת שש עלתה עם אמה לישראל, היישר לגבעת אולגה, שבה כבר גרו אחים של אמה, והקשר עם אחיה ניתק לגמרי. "המעבר למציאות החדשה היה הלם טוטאלי. הגעתי כילדה עם גינונים אירופיים לשכונה קשת יום והייתי צריכה להסתגל לחיים אחרים. אבל כדרכם של ילדים, הסתגלתי. יום אחד פשוט הפסקתי לדבר צרפתית, וגם לאמא, שדיברה אליי צרפתית, עניתי בעברית. מהר מאוד נהייתי ישראלית. השתלבתי בשכונה וגדלתי עם בני הדודים שלי כאחים לכל דבר, אבל כל הזמן התגעגעתי לאחי. בינתיים גם אבא ומרקו עזבו את קזבלנקה ועברו לפריז. עם השנים, אחי הפך לדי־ג'יי והתפרסם בסצנה הפריזאית".

     

    כחצי שנה אחרי העלייה ארצה התחילה אמה של לב ללמוד בתדמור לשם קבלת הכשרה כמנהלת משק של בתי מלון. לב הוכנסה לפנימיית "נווה מיכאל" בפרדס־חנה. "אני זוכרת כמה בכיתי. אמא, שהייתי מאוד קשורה אליה, שמה אותי שם והלכה. זה היה בשבילי עוד הלם, לא הרבה זמן אחרי הניתוק מאחי והעלייה ארצה. נכנסתי ישר לכיתה א' והייתי שם עד סוף כיתה ו', כי הלימודים שם היו רק עד החטיבה. היום לומדים שם עד י"ב. ואז נאלצתי לעבור לפנימייה אחרת, כי אמא שלי התחילה לנהל מלון באילת ולא יכלה לקחת אותי איתה. הייתי מגיעה אליה בחופשות הארוכות. בחופשות הקצרות הייתי מבלה עם בני הדודים שלי, שמהם קיבלתי ים של אהבה".

     

    כעסת על אמך?

    "ברור. מאוד כעסתי. הטחתי בה במשך השנים לא מעט. עם זאת, גם הבנתי את אמא, שרצתה בשבילי חינוך טוב ובית שאהיה בו כשהיא לא לידי. הפנימייה השנייה הייתה דתית, התפללנו שם שלוש פעמים ואנחנו לא דתיים בבית. היה לי נורא קשה".

     

    ידעת מה קורה עם אחיך בתקופה הזו?

    "במשך חמש־שש שנים לא היה בינינו שום קשר. ואז, יום אחד, כשהייתי בת 11 וחצי, אבא הופיע אצלנו. כמעט לא הכרתי אותו. שמחתי לקראתו, אבל כששאלתי למה הוא לא הביא את אחי, הוא השיב שלא היה בטוח שימצא אותנו. שנה אחר כך אבא בא עם אחי, ואני פשוט לא יכולה לתאר את השמחה של שנינו. התחבקנו המון, לא עזבנו אחד את השנייה, הלכנו כל הזמן יד ביד, ישנו יחד, אני במיטה והוא על מזרן לידי, ופנטזנו שאחזור איתו לפריז. אבל אחרי חודש הם נסעו ואני חזרתי לפנימייה".

     

    כמה שנים לאחר מכן התאהב אביה באישה אחרת והסכים לתת גט לאמה. "הייתי בת 15. אמא שמחה ואני קיבלתי שוק. הרי כל ילד רוצה שאבא ואמא שלו יהיו ביחד, אפילו שאבא שלי היה מין 'אבא של שבת'. אבא המשיך לבוא ארצה בכל קיץ, עם אחי ועם אשתו החדשה, וכשהם היו כאן, אחי ואני היינו יחד כל הזמן".

     

    עם אמא שלה. "הייתי מאוד קשורה אליה" (צילום: אלבום פרטי)
      עם אמא שלה. "הייתי מאוד קשורה אליה"(צילום: אלבום פרטי)

       

      הפעם הראשונה עם אישה

      בכיתה י' עברה לפנימייה שלישית, הפנימייה החקלאית במקווה ישראל. "העיפו אותי מהפנימייה הדתית, כי סוף־סוף גילו שאני לא דתייה. במקווה ישראל התביישתי לספר לתלמידים האחרים שבאתי מפנימייה אחרת, שבעצם אני 'ילדת פנימיות'. לקח לי המון שנים לדבר על זה. היום אני מבינה שלא הייתי אשמה, אבל אז הרגשתי שזו פדיחה. מקווה ישראל הייתה לגביי תיקון. כיף לא נורמלי. כשעבדתי ברפת, בכוורת – מבחינתי זה היה משהו מיוחד, חשוב, ארצי, חיבור לאדמה ולארץ".

       

      כהמשך טבעי הלכה לנח"ל, הייתה בגרעין של קיבוץ ייט"ב ליד יריחו, ובצבא שירתה כמש"קית ת"ש. "הייתי גאה בתפקיד הנחשק. פגשתי כל מיני מקרים, ושם הבנתי שיש מקרים יותר קשים משלי".

      "לא קיבלתי את עצמי כלסבית. עד סוף הצבא לא יצאתי עם בנות וגם לא עם בנים. הרגשתי כאילו אני נגועה במחלה"

       

      בתקופת הצבא היה לה קשר זוגי ראשון עם אישה. "הרגשתי שאני אוהבת נשים כבר קודם לכן. כשהייתי בת 16, אמא שלי עבדה במלון באילת והנשים שם הסתובבו בלי חזייה. הרגשתי שזה מעניין ומושך אותי, אבל זה היה אסור ולא התעסקתי בזה, אפילו ביני לבין עצמי. להפך, היו לי בני זוג בנים, ובגיל 18 היה לי חבר רציני שרצה להתחתן איתי. שאלתי בשביל מה להתחתן אם מתגרשים ודחיתי את ההצעה. אבל כל הזמן הנושא של העדפת נשים היה שם.

       

      "בתקופת המעבר בין השל"ת בקיבוץ לטירונות, סיפרתי על כך לחברה והיא סיפרה לי שבתל־אביב יש מועדונים לנשים. היא עצמה סטרייטית, אבל כחברה טובה הציעה לבוא איתי לשם. נסענו שתינו לתל־אביב, הגענו למועדון כזה, ושם הכרתי מישהי. זו הייתה הפעם הראשונה שהייתי עם אישה. הקשר הזה נמשך בערך חודש, וכשהיא רצתה להעמיק אותו נבהלתי והפסקתי. לא קיבלתי את עצמי כלסבית. עד סוף הצבא לא יצאתי עם בנות וגם לא עם בנים. הרגשתי כאילו אני נגועה במחלה".

       

      כשסיימה את השירות הצבאי לא היה לה בית לחזור אליו – כמה חודשים קודם לכן עקרה אמה לקנדה והצטרפה לקרובי משפחה. "היו לה חיים לא פשוטים פה", מעידה בתה. "בדיעבד, אני לא שופטת אותה". לב שכרה חדר בנתניה ועבדה בעבודות מזדמנות.

       

      "כשהייתי בת 23, אחי חלה במחלת נפש", היא מספרת. "אבא שלי התקשר וביקש שאבוא כי מרקו לא בסדר. משנות העשרה שלו הוא היה די־ג'יי מוביל, ארגן אירועים, היה פעיל בחיי החברה ובכל השמחות של יהודי פריז, היה לו מלא כסף. הייתה לו חברה גרמנייה לא יהודייה שהוא אהב בטירוף, אבל המשפחה לא קיבלה אותה. ואז סבא שלי, שאחי היה מאוד קשור אליו, נפטר כשמרקו היה בגרמניה. מיד אחר כך הוא לקה בדיכאון והפסיק לצאת מהבית.

      "אחי היה די־ג'יי מוביל, היה לו מלא כסף. אחרי מותו של סבא הוא לקה בדיכאון והפסיק לצאת מהבית. בצרפת מצאתי אותו כבוי, בוהה במסך טלוויזיה מושלג"

       

      "כשהגעתי לצרפת מצאתי אותו כבוי, בוהה במסך טלוויזיה מושלג. הצלחתי להוציא אותו קצת, נסענו לטייל, בילינו יחד והרגשתי שהוא חוזר לעצמו. אחרי כמה חודשים חזרתי לארץ והוא בא לבקר, אבל הוא כבר לא היה מרקו שהכרתי. המצב הזה נמשך לסירוגין כעשר שנים. בשלב מסוים הייתה לו חברה צרפתייה שרצתה להתגייר, וכולנו קיווינו שמצבו השתפר. אבל היו לו עוד נפילות. כשאבא שלי ומשפחתו החדשה עלו ארצה, מרקו נשאר עם סבתא בפריז והידרדר. בסופו של דבר הוא אושפז בכפייה, וכשנשלח לחופשת סופשבוע התאבד בקפיצה מבניין. זה היה לפני 20 שנה. הוא היה אז בן 32 וחצי".

       

      במהלך אותן שנים עבדה לב בעבודות שונות, בין השאר הייתה קופאית בסופרמרקט, מנהלת מסעדה, פקידת קבלה ועוזרת מנהלת משאבי אנוש אזרחית במפעל צבאי. בכל מקום למדה את התפקיד תוך כדי עבודה והתקדמה בעזרת כישוריה האישיים, התפיסה המהירה והאמביציה שלה.

       

      כך הגיעה לעולם ההייטק. בהתחלה היא התקבלה, ללא תואר ראשון כמקובל, לתפקיד עוזרת למנהל משאבי אנוש בחברת הייטק ומשם עברה למכירות בחברה והצליחה מאוד.

      במקביל להתפתחותה המקצועית, התחברה לזהותה המינית, השלימה עם היותה לסבית, ארגנה בתל־אביב ליין של מסיבות נשים והייתה שותפה לייסוד מצעדי הגאווה הראשונים. בד בבד יצרה זוגיות, שהניבה ילד משותף. "כשאחי נפטר הייתה לי זוגיות שנמשכה עשר שנים, וכשהייתי בת 35 ילדתי את בני הבכור. אבא שלו הוא הומו שחי בזוגיות והוא פרטנר מדהים".

       

      "אנחנו לא מבקשים תרומות. תרצו אירוע – אנחנו נבוא ואתם תשלמו, והכסף ילך לקורסים שלנו"  (צילום: יאיר שגיא)
        "אנחנו לא מבקשים תרומות. תרצו אירוע – אנחנו נבוא ואתם תשלמו, והכסף ילך לקורסים שלנו" (צילום: יאיר שגיא)

         

        התנגשות בג'יפ גנוב

        כשהיה בנה בן שנתיים וחצי, חלתה בסרטן השד. "זה היה במקביל לפרידה מבת הזוג שלי", היא אומרת. "היום אנחנו החברות הכי טובות, אבל אז הייתי במשבר נוראי. רזיתי מאוד והרגשתי גוש בשד שמאל. בבדיקה התגלה שמדובר בסרטן".

         

        היא עברה כריתה חלקית, כימותרפיה והקרנות. בד בבד עם הטיפולים התחילה מסע לנשמה. "זו הייתה תקופה יפה בחיי", היא מפתיעה. "נחשפתי לעולמות חדשים ומדהימים של רוח ונפש, למדתי רייקי והתחלתי לטפל בי, בלוסי".

         

        מיד כשסיימה את הטיפולים, עדיין כמעט קירחת, החלה לעבוד במיקרוסופט כמנהלת תחום עיריות ורשויות מקומיות. אחרי חמש שנים עזבה מיוזמתה ועבדה כמנהלת מכירות בחברה גדולה בתחום התקשורת ומערכות המידע. "אהבתי את העבודה המורכבת, היה לי כיף גדול", היא אומרת.

        "הייתי בטיפול נמרץ, מורדמת ומונשמת, הרגשתי שאני עולה למעלה והייתה לי שיחה עם אלוהים. ביקשתי ממנו שיעזור לי ואני אעשה משהו טוב למען אחרים"

         

        לפני תשע שנים החלה לפרוח הזוגיות הנוכחית שלה עם אסנת לב־סספורטס (42), חברת הבורסה ליהלומים ומנהלת כספים בחברת תכשיטים משפחתית. "הכרנו שנים, היינו חברות, ויום אחד זה קרה. היום יש לנו משפחה עם המון אהבה. אחרי בני הבכור אסנת ילדה שני בנים, ושלושתם אחים לכל דבר".

         

        בהיריון הראשון של בת זוגה, לפני כשבע שנים, חלתה לב שוב בסרטן. זה התחיל מפצע בלשון שלא הבריא, "וביום שנולד הבן שלנו התקבלה ההודעה הרשמית שמדובר בסרטן". לב נאלצה לעבור ניתוח של כריתת בלוטות בצוואר ושל חלק מהלשון (הדבר אינו ניכר בדיבורה), שלווה בטיפולים מורכבים ובתופעות לוואי קשות. כיום היא מוכרת כנכה 100 אחוז ומקבלת קצבה מהמוסד לביטוח לאומי.

         

        בכך לא תמו האירועים הדרמטיים בחייה. כשהבן השלישי היה כבן חצי שנה, נסעה עם זוגתה ובנה הגדול במכוניתה. ג'יפ שבו נהגו גנבי רכב (כך נודע בדיעבד) עקף פס לבן והתנגש בהם חזיתית. "לילד, שהיה בן 12 וחצי, נקרע המעי מחגורת הבטיחות, אסנת עד היום נכה ברגל, ואצלי נפגעו כל החלקים הפנימיים. הייתי בטיפול נמרץ, מורדמת ומונשמת, הרגשתי שאני עולה למעלה והייתה לי שיחה עם אלוהים. ביקשתי ממנו שיעזור לי ואני אעשה משהו טוב למען אחרים. ההחלמה לא הייתה פשוטה, אבל קיבלנו המון עזרה מהמשפחה ומאנשים מכוכב־יאיר, ולאט־לאט חזרנו לתפקד".

         

        צוברים ניסיון מעשי

        לפני כשנה ראתה מודעה שבישרה על קורס די־ג'יי לנשים בכוכב־יאיר. "החלטתי להצטרף, פשוט כי רציתי לפתוח את עצמי, לבלות עם חברות ומדי פעם לארגן מסיבה. במפגש הראשון הבעלים של בית הספר למוזיקה שאל על איזו מוזיקה גדלנו ואני שאלתי את עצמי מה אספר, כי אני לא יודעת להבדיל בין פופ לטכנו, אבל פתאום הכל חזר אליי. נזכרתי שהיה לי ליין של מסיבות, שבגיל 14 קניתי לעצמי פטיפון מדמי כיס שחסכתי, שבעצם אני נורא אוהבת מוזיקה – כל הדברים שנפסקו בבת אחת כשאחי התאבד. במשך שנים חסמתי את המוזיקה כדי לא להתמודד עם הכאב על אחי".

        "המורה שאל על איזו מוזיקה גדלנו ושאלתי את עצמי מה אספר, אני לא יודעת להבדיל בין פופ לטכנו, אבל פתאום הכל חזר אליי. במשך שנים חסמתי את המוזיקה כדי לא להתמודד עם הכאב על אחי"

         

        איך זה קשור לעמותה שהקמת?

        "כשהאסימונים נפלו, הכל נפתח לי מחדש. האבל, הכאב, החוסר, ומצד שני השתחררה גם האהבה למוזיקה. כחודש אחר כך, כשסיפרתי את הסיפור לחברה, היא העלתה את הרעיון להקים עמותה על שם אחי, והחלטתי שזה יהיה המקום שלי לתת לקהילה. חזרתי הביתה, עשיתי רשימה של אנשים עם יכולות שאני מכירה, רובם מהיישוב, והתחלתי לאסוף חברים נהדרים שהיוו את הגרעין לעמותת 'ניגון חוזר'. כיום יש לנו 15 חברי עמותה – כולם אנשים טובים עם יכולות מקצועיות ואישיות וכולם מתנדבים מסורים למטרת העמותה".

         

        מה המטרה?

        "הרעיון הוא שכל מי שצריך די־ג'יי לאירוע כלשהו, כמו בר מצווה, חתונה, יום הולדת, מסיבת סיום, אירוע קהילתי וכו', יזמין אותו מאיתנו. אני עובדת עם עוד מישהי – מתכנתת באמדוקס – ויש לנו עוד חמישה תקליטנים שהסכימו להתנדב התנדבות מוחלטת, ואנחנו מתאימים את הדי־ג'יי לסוג האירוע, גיל המשתתפים וכו'. כל הכסף עובר לטובת בני נוער בסיכון שחיים בפנימיות. אנחנו משלמים למדריך מקצועי בתקליטנות ורוכשים ציוד לקורס. אנחנו מעניקים לבני הנוער האלה מעין חכה שבעזרתה יוכלו לדוג.

        "לאחרונה הסתיים פרויקט ניסיוני שעשינו בפנימיית 'כנות'. הקורס התחיל באפריל, בהדרכתו של די־ג'יי טל אלון, ונמשך ארבעה חודשים. 12 בני נוער, בנים ובנות, שנבחרו מבין עשרות שהגישו מועמדות, זכו לעבור קורס מקצועי מעשיר וכיפי במיוחד. הם רכשו ידע, ניסיון ומקצוע לחיים".

        "במהלך הקורס הניסיוני למדנו שהם צריכים לרכוש ניסיון מעשי ואנחנו מתכוונים לצאת איתם למופעי התנדבות. יש פה מצב של win־win. הם לא רק יקבלו, אלא גם יעניקו. זה נותן תחושת מסוגלות וביטחון"

         

        מי תורם לכם?

        "אנחנו לא מבקשים ולא מקבלים תרומות. אנחנו עמותה שמקיימת את עצמה מהעבודה שלה. תקלוט מביא כסף. תרצו אירוע – אנחנו נבוא ואתם תשלמו, וכל הכסף ילך לרכישת ציוד

        ולקורסים שלנו, שאנחנו רוצים להרחיב ולפרוש לאורך יותר זמן כדי לתת לבני הנוער עוד כלים. אנחנו רוצים ללמד אותם גם סאונד, יצירה והקמת עסק, ולתת להם כלים להעצמה אישית. במהלך הקורס הניסיוני למדנו שהם צריכים לרכוש ניסיון מעשי ואנחנו מתכוונים לצאת איתם למופעי התנדבות. יש פה מצב של win־win. הם לא רק יקבלו, אלא גם יעניקו. זה נותן תחושת מסוגלות וביטחון".

         

        כמה אירועים אתם מקיימים בחודש?

        "עד כה חמישה אירועים בממוצע. בכולם אני מעורבת, לפעמים אני גם מתקלטת. ככל שיגדל הביקוש לדי־ג'יי באמצעותנו, נוכל להרחיב את הפעילות שלנו לפנימיות נוספות, כי אין גבול לצורך. אני מקווה שהעמותה תגיע גם לחו"ל, שכשיגידו 'ניגון חוזר' זה יהיה כמו 'מאמאנט' או 'כנפיים של קרמבו', שלא יצטרכו להסביר מה זה. שזה יהיה מותג מוכר בעולם".

         

        הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: שי פרנקו, סגנון: נופר נוריאל)
        הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: שי פרנקו, סגנון: נופר נוריאל)
         
        הצג:
        אזהרה:
        פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד