יהודייה ונוצרי-מוסלמי בבית אחד: האמנית שניצלה ותופרת עולם חדש

אחרי גידול של 9 סנטימטרים שהתגלה במוחה, האמנית רוני מרו הפסיקה לפחד לעשות ולומר מה שהיא רוצה, וגם נישאה לאפריקאי מחוף השנהב: "תפתחו את הראש"

ירדן אלעזר

|

07.11.18 | 08:37

רוני מרו. מאחור, פרט בתערוכה. "אחרי הניתוח הבנתי שאני לא יכולה להמשיך להדחיק את האמנות שלי" (צילום: יאיר שגיא)
רוני מרו. מאחור, פרט בתערוכה. "אחרי הניתוח הבנתי שאני לא יכולה להמשיך להדחיק את האמנות שלי" (צילום: יאיר שגיא)
כולנו בני הדם. גרפיטי של מרו ברחובות תל אביב (צילום: רוני מרו)
כולנו בני הדם. גרפיטי של מרו ברחובות תל אביב (צילום: רוני מרו)
קורעת מפות ומחברת אותן מחדש בתפירה (צילום: רוני מרו)
קורעת מפות ומחברת אותן מחדש בתפירה (צילום: רוני מרו)
עם בעלה כריס. "נורא מכאיב לי הפחד שיש באנשים מכל מה שהוא לא אתה" (צילום: יאיר שגיא)
עם בעלה כריס. "נורא מכאיב לי הפחד שיש באנשים מכל מה שהוא לא אתה" (צילום: יאיר שגיא)

מי שמסתובב ברחובות מרכז תל אביב יכול להבחין בעשרות כתובות גרפיטי בהן מתנוסס המשפט "כולנו בני הדם". הכיתוב הזועק מוקף צבע אדום נשפך, קורא לצופה בו לחשוב עד כמה הוא קודם כל בשר ודם, ללא קשר לצבע עורו, דתו או מינו. מאחורי הכתובות האלו עומדת האמנית רוני מרו (42), שריססה אותן על הקירות יחד עם בעלה, כריס (35) – אפריקאי חצי מוסלמי וחצי נוצרי – כחלק מתרגיל בלימודיה לתואר שני בעיצוב ב"שנקר".

 

לא סתם היה כריס לצידה ברגעים האלו. הבחירה בו כבן זוגה, כמו גם האמנות שלה – הופכת אותה למי שבכל תחום בחייה בוחרת לפרוץ את הגבולות הידועים והמוכרים, ולשרטט אותם מחדש. "האמנות שלי עוסקת בפוליטיקה של זהויות מתוך הבנה שרובנו אחרים", היא אומרת. "ואז אני שואלת, האם קיימים אחרים שהם יותר אחרים מהשאר? האם פליטים הם אחרים יותר מנשים שהשתלבו בעולם ההגמוני? אני בודקת את ההגדרות האלו מול הגדרות של מוסר ואתיקה. אני עוסקת בכל אלו מתוך מטרה לערער את היסודות שעליהם בנויה החברה האנושית".

 

כולנו אוסף מולקולות. עבודה של מרו (צילום: רוני מרו)
    כולנו אוסף מולקולות. עבודה של מרו(צילום: רוני מרו)
     

     

    כמו הבחירות שהיא עושה בחייה, גם האמנות של מרו מאתגרת את הסדר הקיים: היא קורעת מפות ואטלסים, ותופרת אותן מחדש בצורות חדשות שהיא יוצרת. "אני תופרת את העולם מחדש, ורוצה למצוא הגדרות חדשות לזהויות. אפלטון אמר שהאדם הוא חיה פוליטית. זו ההגדרה שלי, גם בחיים הפרטיים וגם כאמנית".

     

    כבר נפרדתי מהילדים

    מרו נולדה וגדלה ברמת הגולן, וכבר בתור ילדה מצאה את עצמה מתבטאת דרך האמנות. "מאז ומעולם הרגשתי שיש לי צורך כזה. ההסתכלות שלי על הדברים הייתה אחרת, ברגישות לקצוות של הדברים".

    היא החלה לימודי תקשורת חזותית בבצלאל ועם סיום התואר, כשהיא כבר אמא לליה (15) עזבה את ירושלים לטובת תל אביב. חמש שנים מאוחר יותר נולד בנה השני, הלל. לאחר 11 שנים של זוגיות התגרשה, ("בחרנו לעשות את זה שנייה לפני שזה הופך להיות מכוער וכואב. היום אנחנו כמו אחים - ביחד בימי הולדת, מנהלים שיחות וכל אחד מקטר על בן הזוג שלו. זו הצלחה מאוד גדולה"). שנה מאוחר יותר התחוללה נקודת מפנה משמעותית בחייה.

     

    "בסוף היום מכניסים אותי לחדר עם רופאה שהופכת לבנה ומתחילה לרעוד. במחלקה הנוירוכירורגית גילו שיש לי את אחד הגידולים הכי גדולים שראו שם במוח – בגודל של כתשעה סנטימטרים"

    "סבלתי ממיגרנות מטורפות ובעיות בעיניים, ואחרי שנתיים של בדיקות שלחו אותי לסי טי", היא משחזרת. "בסוף היום מכניסים אותי לחדר עם רופאה שהופכת לבנה ומתחילה לרעוד. אני יושבת עם אמא שלי והיא אומרת לי שאני צריכה לעלות דחוף למחלקה הנוירוכירורגית כי יש לי גידול במוח. משם החלה עוד מסכת בדיקות, שהסתכמה בזה שיש לי את אחד הגידולים הכי גדולים שראו שם – בגודל של כתשעה סנטימטרים".

     

    "ואז אני מתחילה להיפרד", היא מתארת. "כתבתי מכתבים לילדים שלי, והיה לי מאוד חשוב להגיד להם כל מה שיכולתי". לאחר ניתוח, שלא הבטיחו לה כיצד תצא ממנו, התעוררה מרו והפכה למה שהגדירו רופאיה כנס רפואי. "קצת הצחיק אותי ששוב אני עושה דרמה והכל בסדר", היא מגלה. "לפני הניתוח אמרו לי שיש מצב שיהיו לי מגבלות, ולא אוכל להזיז את היד, אז כשהתעוררתי רציתי מיד לדעת אם אני יכולה לצייר, וכבר בטיפול נמרץ ציירתי מלכה", היא אומרת, ומציגה את ציור קלף המלכה שמקועקע על זרועה, "אני המלכה של הטירה שלי".

     

    תקופה ארוכה חלפה עד שמרו הבינה את עוצמת החוויה שעברה. "הייתי במין הדחקה חיובית של 'יאללה יש משימה ועושים אותה'. אחרי שנה הופיע התקף חרדה מטורף מזה שפתאום נופלת עלי ההבנה מה קרה". אחד הדברים שעזרו לה להתמודד, היא מספרת – הוא הביטוי באמנות. "אחרי הניתוח הבנתי שאני לא יכולה להמשיך להדחיק את האמנות שלי ושאני רוצה לומר את מה שיש לי להגיד", היא מסבירה. "אחרי החוויה הזו, שהיא סוג של חוויית מוות, אני לא מפחדת יותר".

     

    מרו וכריס. "אנחנו אוכלים בבית אוכל אפריקאי, ולפעמים אני מסכימה גם שנאכל בידיים, כדי לשמח אותו" (צילום: יאיר שגיא)
      מרו וכריס. "אנחנו אוכלים בבית אוכל אפריקאי, ולפעמים אני מסכימה גם שנאכל בידיים, כדי לשמח אותו"(צילום: יאיר שגיא)

       

      לקרוע מפות ולתפור מחדש

      מתוך כך פיתחה מרו את הפרקטיקה שמאפיינת יותר מכל את האמנות שלה. "התחלתי למפות את עצמי, להבין איפה אני ואיפה אני לא, מי הם האחרים, לאיזו קבוצה אני שייכת ולאיזו לא. התחלתי לקרוע מפות, ולחבר אותן מחדש בתפירה. בתפירה עם חוט אפשר לחבר את הדברים מחדש, להגדיל או להקטין", היא מסבירה. "אני תופרת בחוטים בצבעים אדום וזהב. כי אדום זה צבע של פצע, של רקמה של הגוף, וגם חוט של מזל. חוט זהב מסמל חלומות. זה נותן לי את האפשרות להסביר את מה שאני לא יכולה להסביר במילים, שזו אמנות באופן כללי".

       

      "התחלתי למפות את עצמי, להבין איפה אני ואיפה אני לא, מי הם האחרים, לאיזו קבוצה אני שייכת ולאיזו לא" (צילום: רוני מרו)
        "התחלתי למפות את עצמי, להבין איפה אני ואיפה אני לא, מי הם האחרים, לאיזו קבוצה אני שייכת ולאיזו לא"(צילום: רוני מרו)
         

        "אנחנו מוצאים את עצמנו בשיחות סלון בין התנ"ך והקוראן. הסביבה שלי מקבלת את זה, ויש הבנה שמדובר במשהו מיוחד בינינו ולא צריך לפחד מהאחר"
        יצירת עולמות חדשים, מאפיינת לא רק את יצירתה אלא גם את חייה הפרטיים ובחירותיה של מרו. "לפני שנתיים התאהבתי בגבר אפריקאי מחוף השנהב, שהוא חצי נוצרי חצי מוסלמי". היא מדברת על כריס, בעלה שחי איתה ועם שני ילדיה בתל אביב. "אנחנו מוצאים את עצמנו בשיחות סלון בין התנ"ך והקוראן, אנחנו אוכלים בבית אוכל אפריקאי, ולפעמים אני מסכימה גם שנאכל בידיים, כדי לשמח אותו", היא מגלה בחיוך. "הסביבה שלי מקבלת את זה, ויש הבנה שמדובר במשהו מיוחד בינינו ולא צריך לפחד מהאחר. גם עכשיו, אחרי החתונה של צחי הלוי ולוסי אהריש, אנשים מפסידים מזה שהם לא פותחים את הראש. אני פתחתי, וזה דבר חשוב".

         

        הדבר מתבטא גם ביצירתה, וכך למשל באחת מעבודותיה מצולמות צלחות מעבדה ועליהן דם אשר לקוח ממנה, מילדיה ומכריס. "אמרו לי שאני לא נורמלית, אבל זה מראה בדיוק את מה שאני רוצה להגיד – גבר, אישה, ילדים או מבוגרים, לבנים או שחורים – אין באמת הבדלים. כולנו הרי אוסף של מולקולות", היא מסבירה, "אז ממה פוחדים? אין ממה. נורא מכאיב לי הפחד שיש באנשים מכל מה שהוא לא אתה. לכן, החלום שלי הוא לדבר על ערים מעורבות ומשתנות. אם אני אצליח להביא את השינויים שקורים בעולם ברמת האמנות והדימוי, לאנשים יהיה הרבה יותר קל להיות בזה, להבין וללמוד את זה".

         

        ואכן, הרזומה שלה מבטא את אותו חלום של טשטוש גבולות בין מה שנחשב למוכר ושונה, בין מדינות ובין תרבויות: לאחרונה היא הציגה עבודה של מפה שתפרה מחדש במוזיאון ארץ ישראל, הרימה את התערוכה "להסתכל לאפריקה בלבן של העיניים, ומטרתה הבאה היא תערוכה על איסלאם אפריקאי אשר תוצג בירושלים. לצד כל אלו, היא מרצה לעיצוב במכון הטכנולוגי בחולון, ועובדת בתור ארט דירקטורית.

         

        בתפירה עם חוט אפשר לחבר את הדברים מחדש, להגדיל או להקטין (צילום: רוני מרו)
          בתפירה עם חוט אפשר לחבר את הדברים מחדש, להגדיל או להקטין(צילום: רוני מרו)

           

          "הבן שלי אמר לי שהחלום שלו זה להיוולד שחור. כששאלתי אותו למה הוא אמר שזה יותר יפה בעיניו – ואני מסכימה"
          בעתיד, החלום שלה גדול עוד יותר. "אני רוצה להבין איך עושים ערים חדשות. כל הערים הגדולות מלאות בפליטים וצריך להתייחס אליהם. הם פה", היא אומרת. "בגלל שגדלתי ברמת הגולן והייתה לי התחושה ששם אין מקום לאחר, זה מאוד חשוב לי. חוויתי את זה על עצמי ולא הרגשתי שם טוב. ידעתי שתל אביב היא המקום בשבילי ורציתי שבכתה של הילדים שלי יהיו גם לא יהודים וגם גייז ואנשים שהם הכל מהכל. וזה מוכיח את עצמו".

           

          בתוך המציאות אליה שואפת מרו, ואותה היא מקיימת ממש בתוך ביתה, היא לא מתעלמת מהקשיים. "שפת האם של כריס היא צרפתית, שאני לא יודעת. אנחנו מדברים בבית באנגלית, אבל המון דברים מתפספסים בתרגום, וזה משהו שהבנו ולמדנו אחרי הרבה מאוד זמן", היא משתפת. "אם משהו שהוא אמר באנגלית הוא קטסטרופלי, יכול להיות שזה פשוט נובע מתרגום לא נכון של השפה. בהתחלה היינו נעלבים אחד מהשנייה המון, והיו שלבים שהיה קשה לצלוח. אבל זו אהבה מאוד גדולה.

           

          "המון שנים הסתובבתי עם חור רגשי בבטן שמחפש משהו כל הזמן, והוא מילא את זה. וגם הילדים בבית מבינים את זה. הבן שלי אמר לי שהחלום שלו זה להיוולד שחור. כששאלתי אותו למה הוא אמר שזה יותר יפה בעיניו – ואני מסכימה".

          _________________________                  

           

          מתי "האחרת" הנצחית סוף-סוף הרגישה שווה, כמו כולם? הקליקו על התמונה:

           

          הוקרה מהאו"ם. מנאר אבו-דחל (צילום: אלבום פרטי)
          הוקרה מהאו"ם. מנאר אבו-דחל (צילום: אלבום פרטי)

           

           

           

           
          הצג:
          אזהרה:
          פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד