מדענית מאמינה: "העיסוק במדע רק העמיק אצלי את האמונה הדתית"

מילדות עמדה אורנה שהרבני-יוסף בפני שאלות גדולות וקונפליקטים, שאילצו אותה להסתכל למציאות בעיניים ולקבל החלטות גורליות. על אף שגדלה בבית חילוני, בחרה ללא פחד באורח חיים דתי. ובהשראת אותו אומץ, בחרה לעסוק במחקר בתחום המדע, ולחלוק את חייה עם בן זוג חילוני. גם היום אורנה לא מפחדת לשאול וגם לא לענות. והתוצאה - חיים מלאי סקרנות, עניין והגשמה עצמית בכל התחומים.

אז מי את?

"אורנה, נשואה לראובן ואמא של חן (33), דניאל (26), אלעד (22), ונועה (13), גרה בפתח תקווה".

ומה את עושה?

"אני ד"ר לביולוגיה, עם התמחות בהנדסת תאים ורקמות, מדענית, חוקרת ומרצה במחלקה להנדסה ביו רפואית באוניברסיטת ת"א. אני עוסקת במחקר של תאי גזע, שהם בעלי פוטנציאל יישומי אדיר לריפוי ושיקום רקמות פגועות ומחלות חשוכות מרפא".

שורשים, נופי ילדות, מה את זוכרת?

"נולדתי וגדלתי בפתח תקווה, בת בכורה במשפחה של שלושה ילדים. אבי עזרא, יליד בגדאד שבעיראק, ישב כאסיר ציון בכלא העיראקי בגין עלילה על פעילות ציונית. לאחר שנתיים מאסר עלה ארצה, למעברת 'שער עלייה' בחיפה. לימים הצטרף אל הוריו שעלו ארצה לפתח תקווה, ועבד כטכנאי מכונות במפעל "חוטון" לייצור חוטים מכותנה. אמי סימה עלתה אף היא מעיראק ואת אבי הכירה בשידוך של קהילת יוצאי עיראק. לאחר נישואיהם התגוררו ביחד עם הורי אבי. אמי סייעה לפרנסת המשפחה בתפירת בגדי נשים בבית, כדי להיות איתנו, ובהמשך עבדה גם כסייעת לגננת בגן הילדים שבו למדנו.

בגיל שנה. "חיינו בצניעות, אבל אף פעם לא חסר לנו כלום"(צילום: אלבום פרטי)

"גדלתי בצריף חימר ועץ עם גג רעפים שגשם דלף ממנו בחורף. בצריף היו שני חדרים, באחד התגוררו הוריי ואילו אנו הנכדים התגוררנו בחדר השני יחד עם סבתי. היו לנו מטבח קטנטן ופרוזדור ששימש להתכנסות ואכילה סביב השולחן. כילדה, אלה לא נראו לי כתנאים דלים. אבי, בעל תבונת כפיים ויוזמה, בנה לנו מקלחת ושירותים בתוך הבית - עניין חריג באותן השנים. מחוץ לבית הייתה חצר גדולה, ובה כל טוב: ירקות שבה ששתלנו בערוגות ביחד עם אמא ועצי פרי רבים.

"כשהייתי בת שבע עברנו לגור בדירה משלנו. זה היה בית שמח, שאהבה והרמוניה שררו בו. ההורים שלי אהבו מאוד זה את זו. אבא ממש נשא את אמי על כפיים וסייע לה המון בעבודות הבית. על הקירות ביתנו היו תלויים עבודות אמנות של בת דודתי הציירת, וגם עבודות שלנו הילדים, שגרמו לנו להרגיש חשובים ומשמעותיים. חיינו בצניעות, אבל אף פעם לא חסר לנו כלום. אם הזדמנו לנו דברי מתיקה או מאכלים מיוחדים - חילקנו אותם בין כולם. אמי תפרה לנו בגדים יפים, ותמיד היינו לבושים היטב. היינו ילדים טובים, מחונכים ומנומסים.

"לאורך השנים סבל אבי מאסטמה שהעיבה על מצב בריאותו, ולא אחת נזקק לטיפולים רפואיים ואשפוזים. המציאות הזו גרמה לי להתבגר מוקדם ולקחת על עצמי אחריות לשלום הוריי. אם נעדרו מהבית, לא הלכתי לישון עד שלא חזרו. לא פעם ליוויתי את אבי לבית החולים, כדי לטפל בו ולדעת מה שלומו. אבי לא ריחם על עצמו וכלפי חוץ שמר על פאסון. "הכל טוב", היה עונה למי ששאל, וכך גם אני, מאז ועד היום.

"בבית דיברנו ערבית -עיראקית, וכך הוקדשו שנותיי הראשונות בגן ובבית הספר לרכישת השפה העברית. הבית היה חילוני מסורתי, אך מתוך ההרגל של הפרדת בנים ובנות בבית הספר שאותו הכירו הוריי מעיראק, נשלחתי ללמוד בבית ספר ממלכתי-דתי. וכך חייתי, למעשה, בשני עולמות שונים ונפרדים.

"כמי שלא גדלה בבית דתי, הלימודים בבית הספר היו מאתגרים ביותר הן ברמה של קבלה והפנמה של הערכים הדתיים שבית הספר חינך אליהם, והן בהיבט של רכישת השכלה, במקום שבו רבות מחברותיי לספסל הלימודים הגיעו מבתים להורים בעלי השכלה אקדמית.

"וכך נאלצתי כבר מגיל צעיר לפתח מיומנויות של למידה עצמאית כדי לסגור פערים ואף להצטיין בלימודים. הייתי מכינה את עצמי מראש לשיעורים ומגיעה אליהם כשאני כבר יודעת את החומר. בזכות ההשקעה וההתמדה שלי לאורך כל שנותיי בבית הספר, הצלחתי להיות שווה בין שווים ומקובלת חברתית.

"יחד עם רבות מחברותיי, התקבלנו לתיכון עיוני דתי. הייתי תלמידה טובה עם יכולות גבוהות, ללא שאיפות מיוחדות לעתיד. בזכות היכולת בלימודים, נפתחו בפניי אופקים חדשים. כמצטיינת במתימטיקה, זכיתי לשיעורי העשרה עם פרופ' שרגא ישורון מאוניברסיטת בר-אילן. הוא האמין בי מאוד, וייעד אותי ללימודי רפואה. בכך פתח לי צוהר לעולם האקדמיה.

"בו זמנית, הלך והעמיק הפער בין הבית החילוני לבית הספר והעולם הדתי שחייתי בתוכו בשעות היום. הבנתי שאני חייבת לבחור. לאחר תקופה של שאלות קיומיות רבות ולבטים, בחרתי באורח החיים הדתי. זה לא היה פשוט, כי לא רציתי לכפות את דרכי על הבית. לאט-לאט מצאתי את הנתיב שבו אוכל ללכת בדרכי ולכבד את הוריי, תוך שאני מעמיקה ולומדת עוד את עולם הדת במסגרות חרדיות.

"לאחר התיכון התגייסתי לשירות לאומי בנתיבות, שם שימשתי כסייעת בלשכת הסעד המקומית ומדריכה בתנועת הנוער בני עקיבא. היה לי ברור שאפנה ללימודים אקדמיים. חלמתי ללמוד רפואה, אבל התקבלתי ללימודי ביולוגיה בבר-אילן. את הלימודים מימנתי באמצעות מלגות, ובלילות עבדתי במד"א.

אורנה וראובן ביום נישואיהם. "החיים שלנו כזוג מעורב של דתיה וחילוני היו מאתגרים"(צילום: אלבום פרטי)

"לקראת סיום התואר הראשון הכרתי את ראובן, בעלי לעתיד, חילוני. אף הוא יליד פתח תקווה. נפגשנו במקרה. ראובן התחיל ללמוד הנדסת חשמל באוניברסיטת בן גוריון בנגב והיינו נפגשים בסופי שבוע כשהיה חוזר הביתה. על אף שהוא היה חילוני ואני דתייה, רב היה המשותף על המפריד והקשר הלך והעמיק. כשהבנו שאנחנו מבקשים לקשור את חיינו יחד, ליבנו בינינו את הסוגיות העיקריות והגענו להבנה. נישאנו ואני עברתי לגור עמו במעונות הסטודנטים בבאר שבע, שם התחלתי לימודי תואר שני במדעי הרפואה. בבאר שבע נולדה חן, בתנו הבכורה.

"עם סיום הלימודים חזרנו למרכז, אני המשכתי ללימודי תואר שלישי בביולוגיה וראובן החל לעבוד בחברת הייטק. הקשר החם והאמיץ שהיה לי עם הוריי, שגם סייעו לנו רבות בגידול הילדים, אפשר לנו לגדל את ילדינו באווירה משפחתית חמה ואוהבת ואפשר לי להמשיך ללמוד. בסיום הלימודים עשיתי שני פוסט-דוקטורט בארץ, ואז התחלתי לעבוד במכון לחקר הלב בבית חולים תל השומר.

"לימים עברתי למשרת מרצה וחוקרת באוניברסיטת ת"א. כיום אני עוסקת במחקר של תאי גזע, שהם בעלי פוטנציאל יישומי אדיר לריפוי ושיקום רקמות פגועות ומחלות חשוכות מרפא. תחום המחקר שלי מתמקד בסיבוכי מחלת הסוכרת שפוגעת בכלי דם וגורמת לנמקים עד כדי צורך בקטיעת גפיים. האתגר הגדול הינו יצירת תהליך המאפשר שליטה על תאי הגזע כדי לגרום להם להשתלב ברקמה הפגועה ולשקם אותה. במחקר שביצעתי הראיתי שניתן לשקם רקמה פגועה על ידי הזרקת תאי גזע שעברו תהליך התאמה ייחודי שפתחתי ושאותו אני מנסה לקדם כמיזם וליישם אותו לטיפול בבני אדם.

"במשך השנים נולדו לנו גם דניאל, אלעד ונועה. בבית קיימנו אורח חיים דתי, והילדים למדו ולומדים במסגרות דתיות. מילדות הם ידעו שיש להם החופש לבחור את דרכם. החיים שלנו כזוג מעורב של דתיה וחילוני היו מאתגרים. הצלחנו לשלב בין קודש לחול, ראובן כיבד את האווירה הדתית בבית ומצד שני היה לו חופש להחליט על אופי התנהלותו בחיי היום יום, בעבודה ובפעילות החברתית. בהתחלה היו לי תקוות כי יגיע היום שבו יבחר להצטרף אלי לאורח החיים הדתי, אולם עם השנים הבנתי שזו לא דרכו וקיבלתי זאת.

"ביחד הצלחנו למצוא את עמק השווה ולייסד מסורות משפחתיות ששנינו מאמינים בהן. סביב שולחן השבת שלנו יש כמובן קידוש כהלכתו, אך לאחר הסעודה אני מביאה נושא לדיון, הנובע מתוך פרשת השבוע, וממשיך לסוגיות מעולם הפילוסופיה והמדע. כך נוצר שיח משפחתי מרתק ששנינו מובילים, שבבסיסו שפע של פתיחות וסקרנות לעולמות שונים ומגוונים".

מה לקחת עמך מבסיס האם וממסע חייך לאורנה של היום?

"לכאורה, החיבור בין אורח חיי כאישה דתית לבין העיסוק במדע כביולוגית חוקרת אינו מובן מאליו. אך עבורי, העיסוק במדע רק העמיק את האמונה הדתית, בזכות הדברים המופלאים שאני נחשפת אליהם. יחד עם זאת, אני לא עושה לעצמי הנחות. העולם הגלובלי שבו אנו חיים כיום, והחשיפה לאמצעי תקשורת דיגיטליים מעלים שאלות רבות של מהות ושל דרך. ואני לא מפחדת לשאול ולא מפחדת גם לענות.

"גם הזוגיות עם ראובן אינה מובנת מאליה. החיים המשותפים שלנו דרשו וויתורים גדולים ומהותיים מצד שנינו. מצד שני, דווקא החיבור הזה, הטומן בחובו דלת פתוחה לעולם החילוני, מאפשר לי לבחון לאורך השנים את דרכי ואת הבחירות שלי ממקום חופשי ומשוחרר. בסופו של יום, החיבור בינינו הוא גם פנימי ולא רק חיצוני, ולכן יש לו זכות קיום לטווח ארוך".

מסר לאומה?

"נולדתי לבית של מהגרים, שלא היו להם היכולת והמשאבים לתמוך בי כלכלית ולסייע לי להתקדם. אך אני ידעתי שאצליח ולא אתן לשום מכשול לעמוד בדרכי. רכישת השכלה גבוהה היוותה עבורי שער לעולם, ומטרה ברורה ומוחלטת. היעדר המשאבים הכלכליים היה עבורי רק פרט טכני, שאפשר וצריך לפתור אותו. ואת האמונה הזו אני נושאת עמי גם היום. חשוב רק להגדיר את המטרות והיעדים שלנו. כל היתר הם רק פרטים קטנים, בדרך אל המטרה הגדולה".

 ______________________                  

לא הצליחה ללמוד את השפה עד גיל 20, והפכה למורה לאנגלית.  הקליקו על התמונה:

"ילדים צריכים מורים שיאמינו בהם". נועה מנשה (צילום: אלבום פרטי)