פרידה קאלו גילתה שבעלה בוגד בה עם אחותה - וכתבה לו מכתב כואב

פרידה קאלו הייתה אחת הציירות המשפיעות ביותר בתולדות האמנות, ועד היום נחשבת לסמל של נשיות חזקה, עצמאית ונועזת. יצירותיה המפורסמות ביותר היו הדיוקנאות העצמיים שלה, שבהם נהגה להתריס אל מול מודל היופי הנשי המקובל ולשרטט את עצמה כמו שהיא - עם שפם וגבות מחוברות. רוב חייה המקצועיים חיה בצילו של בעלה המפורסם, דייגו ריברה, ונהגה להציג את עצמה כאמנית חובבת וכמעריצה מושבעת שלו, אבל לאחר מותה היא זכתה להכרה עולמית כציירת ייחודית ומרתקת בזכות עצמה וכגיבורת תרבות.

היא נולדה ב-6 ביולי 1907 במקסיקו סיטי, אבל מתוך הזדהות עם הרנסנס החברתי והתרבותי של אותה תקופה טענה ששנת לידתה היא 1910, השנה שבה התרחשה המהפכה המקסיקנית. אמה הייתה מקסיקנית ממוצא ספרדי-אינדיאני, אביה היה מהגר יהודי מגרמניה, והיא גדלה על שילוב של חינוך קתולי ושמרני לצד ערכים ליברליים ובוהמיינים. בבגרותה נעשתה אישה עצמאית, דעתנית ומרדנית, שתמכה בקומוניזם ולחמה למען צדק חברתי ושוויון. 

בגיל שש חלתה בפוליו, מחלה שפגעה בהתפתחות של רגלה הימנית וגרמה לה לצליעה, ובגיל 18 נפצעה בתאונת דרכים וסבלה משברים קשים באגן ובגב ומפגיעה ברחם. הפציעה הותירה אותה מרותקת למיטה למשך חודשים, שבמהלכם גילתה את הציור ומצאה בו מפלט מהכאבים ומהניתוחים הרבים שנדרשה להם. את המחוך האורתופדי שתמך בגב החלש והמרוסק שלה, ואת הרגל התותבת שנקשרה למותניה בחגורת עור, הסתירה באמצעות שמלות צבעוניות ומקושטות. בדיוקנאות העצמיים שציירה באותה תקופה הדגישה את היופי שבאי-השלמות. "אני לא חולה", אמרה, "אני שבורה, אבל אני שמחה להיות בחיים כל עוד אני יכולה לצייר". 

צפו בסרטון קצר עליה:

את הצייר המקסיקני דייגו ריברה הכירה עוד בנעוריה: היא ראתה אותו עובד על ציור קיר גדול באולם ההרצאות של בית הספר שבו למדה, ואמרה לחבריה שהייתה רוצה לעשות לו ילדים. ב-1927, שלוש שנים אחרי התאונה הקשה, כשהתחילה קאלו את צעדיה בעולם הציור והצטרפה למפלגה הקומוניסטית, פגשה בריברה שוב וביקשה את עצתו לגבי עבודתה. ריברה התרשם מיכולותיה ונעשה מנטור שלה, ובמהרה גם מאהב. הוא עזב את אשתו השנייה למענה, והיא ניסתה להרות לו על אף שלא הייתה יכולה להיכנס להיריון. השניים נישאו בטקס אזרחי ב-1929, למורת רוחם של הורי הכלה. לדידם, ריברה היה גבר מגודל ומגושם, בן 42, וקאלו, לעומתו, צעירה עדינה, רק בת 22. ואכן, אלה לא היו נישואים הרמוניים ושלווים: הקשר היה רווי בתשוקה, ביצרים ובהתלהבות, אבל היו גם ייסורים, השפלות, בגידות וכאב. 

מכתבי האהבה של קאלו לריברה, שנאספו ביומנה לאורך 27 השנים שבהן התקיים הקשר ביניהם, מעידים עד כמה היא העריצה אותו ועד כמה הייתה מוכנה לסלוח לו על כל בגידה וכל כאב שגרם לה. "היו לי בחיים שתי תאונות גדולות", צוטטה קאלו, "האחת הייתה תאונת הדרכים עם החשמלית, והאחרת היא דייגו. דייגו הוא ללא ספק התאונה החמורה יותר". קאלו ידעה שהאמנות עומדת בראש סדר העדיפויות של ריברה, ולעולם תהיה כזו, ולכן הסתפקה במקום הצר שהותיר לה והסכימה לגור בבית נפרד משלו. היא ידעה על בגידותיו הרבות עם נשים מזדמנות – גם קאלו עצמה ניהלה רומנים מהצד, אחד מהם עם המהפכן לאון טרוצקי - אבל הסבירה לעצמה שהאהבה שלה ושל ריברה גדולה מכל. עם זאת, כשגילתה שבעלה מנהל קשר רומנטי עם אחותה כריסטינה, ליבה נשבר. במכתב אליו מ-23 ביולי 1935, זמן קצר לאחר מכן, כתבה טקסט כואב ומפוכח בצורה יוצאת דופן:

מכתב מסוים מאישה מסוימת, שבמקרה הזדמן לי לראות במעיל מסוים, אשר שייך לגבר מסוים... זה עורר בי כעס, ואם לומר את האמת, קנאה... למה אני כל כך מתעקשת להבין שהמכתבים הללו, הקשרים עם נשים קלות דעת, עם מורות ל"אנגלית", עם דוגמניות צועניות, עם סייעות בעלות "רצון טוב", עם נושאות כלים המתעניינות ב"אמנות הציור", עם שגרירות שנשלחו ממקומות רחוקים - הם בסך הכל הלצה, ושעמוק בפנים אתה ואני אוהבים זה את זה מאוד?

אני חושבת שמה שקורה זה שאני מרגישה מעט טיפשית ומגוחכת בשל העובדה שכל הדברים האלה קורים וחוזרים על עצמם במהלך שבע השנים שבהן אנחנו יחד. כל הכעס הזה פשוט גורם לי להבין טוב יותר שאני אוהבת אותך יותר משאני אוהבת את עצמי, ואף על פי שאתה לא אוהב אותי באותה מידה, אתה אוהב אותי מעט בכל זאת, נכון? אם לא נכון הדבר, תמיד אקווה שכך יהיה, ודי לי בכך.

קאלו וריברה, 1939. "דייגו הוא הכל. הוא העולם שלי"(צילום: AP)

קאלו וריברה התגרשו ב-1939 לאחר 13 שנות נישואים ונישאו שוב כעבור שנה, ביום הולדתו ה-54 של ריברה. הנישואים השניים היו פחות יצריים וסוערים והתבססו בעיקר על תמיכה ותלות רגשית. "דייגו הוא הכל", אמרה קאלו. "הוא הילד שלי, הוא המאהב שלי, הוא העולם שלי".

צפו בהם:

באפריל 1953, אחרי שהתבססה כאמנית והציגה את עבודותיה בארצות הברית, העמידה קאלו תערוכה ראשונה במקסיקו. למרות מצבה הבריאותי הרעוע, היא התעקשה להשתתף בפתיחה והגיעה על מיטת אפיריון מקושטת, כשהיא זוכה למלוא הפרגון והתמיכה מהאנשים סביבה, כולל ריברה. ב-13 ביולי 1954 הלכה לעולמה. את ציוריה הורישה לריברה, ואחרי מותו, שלוש שנים לאחר מכן, הועברו היצירות למוזיאונים שונים ברחבי העולם ולתצוגה בבית במקסיקו סיטי שבו גדלה קאלו ושמשמש להנצחתה. "חשבו שהייתי סוריאליסטית", צוטטה, "אבל זה לא נכון. מעולם לא ציירתי חלומות: רק ציירתי את המציאות שלי".

_________________

בנו נעשה זמר מפורסם, אבל בילדותו התרשל בלימודיו. הקליקו על התמונה:

"אין ריכוז בהגיגיו, אין ניקיון במחברותיו". הקליקו על התמונה (צילום: צלם לא ידוע, מתוך wikimedia.org)