פעם, כשאישה התקרבה לגיל 40 ועדיין לא מצאה בן זוג, היא שקלה את האפשרות לפנות לבנק הזרע ולהפוך לאם יחידנית. כיום, כך מתברר, נשים פונות לבנקי זרע כבר בגיל 27. מה מניע אותן לכך בגיל כה צעיר? האם זו דאגה מקשיים פיזיים עתידיים או שמא ייאוש מגברים? ואולי זו בכלל העצמאות והנחישות המתעצמות בנו מיום ליום? שלוש נשים שהחלו בתהליך עצמאי להבאת ילד לעולם לפני גיל 30 מספרות.
הדבר הכי טוב שעשיתי
אימְבָּר וֶלְוָרְט (37), רואת חשבון מרחובות, אמא לאמיר ואריאל (שלוש וחצי)
"תמיד אמרתי שאם לא אמצא זוגיות עד גיל 30, אעשה ילד לבד. רציתי להיות אמא צעירה ולזכות לראות את הילדים שלי גדלים, כי ראיתי על בשרי איך החיים מתהפכים. כשהייתי בת 21 גילו לאמא שלי סרטן. שנה מאוחר יותר אבא שלי עבר קריסת מערכות. כשהוא התאושש, אמי נפטרה. לא ידעתי מה ילד יום ורציתי שאבא שלי יכיר את הילדים שלי, אז התחלתי את התהליך לפני גיל 30. לשמחתי, אבי זכה להכיר את ילדיי. לפני חודשיים הוא נפטר מסרטן".
חיפשת זוגיות לפני שפצחת בתהליך?
"לפני ההיריון יצאתי לארבעה דייטים בחודש. בנקודה מסוימת הייתי צריכה להחליט: או שאני ממשיכה לחכות לבחור המיוחד, בשאיפה שנביא יחד ילדים - או שאני מביאה ילדים ואחר כך שואפת למצוא זוגיות. העדפתי לקחת את הסיכון שאולי לא תהיה לי זוגיות".
חשבת על הורות משותפת?
"לא, אני חושבת שהורות משותפת מאבדת את כל היתרונות בסיטואציה, חוץ מהכלכלית - וכלכלית אני מעדיפה להסתדר לבד".
איך הגיבו החברות שלך?
"חלק תמכו וחלק ניסו לשכנע אותי שאני ממהרת מדי. עניתי להן שאני רוצה ילדים ובזה סגרתי את העניין. באיזשהו שלב הפסקתי להקשיב להן". ולורט החלה בהזרעות, וכשאלה לא צלחו ניגשה להפריה חוץ־גופית (IVF). "מבחינה פיזית לא הייתה לי סיבה לדאגה ועדיין, זה לקח שלוש שנים", היא מספרת, "עשיתי את זה לאט, בלי היסטריה. כשדברים לא הסתדרו, נחתי. כל הרופאים שטיפלו בי שמחו שבאתי בגיל כה צעיר, שבו יש פחות בעיות להיכנס להיריון. אם לא הייתי נקלטת בטיפול ה־IVF הראשון, ועוד עם תאומים, סביר להניח שלא היו לי ילדים. הזריקות, הבדיקות, הסטרס, הייתי הורמונלית בטירוף. אמרתי לעצמי: ימות העולם, אני לא עושה את זה שוב".
גם ההיריון היה קשה. "הייתי ענקית וחלשה, לא יכולתי ללכת. הייתי הולכת 100 מטרים ומתנשמת כאילו רצתי מרתון. לקראת סוף ההיריון, הייתי חותכת מלפפון ונחה עשר דקות; חותכת עגבנייה, יושבת עשר דקות. בדיעבד הבנתי שיחסית היה לי היריון דבש". בגיל 34 היא ילדה תאומים, בן ובת, אמיר ואריאל (שלוש וחצי). עזרה לא הייתה לה, ואם לא די בכך, אביה עבר להתגורר איתה והיא טיפלה גם בו. "מרגע שהם נולדו, אני כבר לא עניינתי אותו", היא אומרת בחיוך, "הם נתנו לו סיבה לפקוח את העיניים בסוף חייו".
את שלמה עם הצעד שעשית?
"זה הדבר הכי טוב שעשיתי בחיים. הייתי צריכה לעשות את זה קודם. אני אומרת: 'אם את רוצה ילדים, פשוט תביאי אותם'".
את מתעלמת מההיבט הכלכלי.
"כל עוד אדם יודע שהוא יעשה הכל כדי לפרנס את משפחתו, יהיה בסדר. אחרי הלידה הייתה לי תקופת אבטלה ועבדתי בעבודות מזדמנות, כולל בייביסיטר. זה עניין של אחריות".
תחזרי לחפש זוגיות?
"בשנה האחרונה לא היה לי זמן לצאת לדייטים. עכשיו אני מרגישה שזה שוב מתחיל. זה עניין של סדרי עדיפויות: כשזה מספיק חשוב, מוצאים זמן ואנרגיה".
הרופא נזף בי כמו בילדה קטנה
חני לוינגר (37), רוקחת מאשדוד, אמא לנגה (שש) ואמיתי (שנתיים)
"יצאתי לדייטים ופסלתי בחורים על כל מיני דברים קטנים, שבדיעבד אני מתחרטת עליהם, למשל, אם בחור היה ילדותי. בשלב מסוים הבנתי שאני מסננת גברים לפי איזה אבא הם יהיו ולא נותנת צ'אנס אמיתי. הרצון שלי בילדים גבר על היכולת להחזיק בזוגיות רצינית והבנתי שיצאתי לדייטים כדי להצדיק את הצעד הבא, ולא מתוך כוונה רצינית להמשיך".
מגיל צעיר עשתה בייביסיטינג ומהרגע שסיימה את לימודיה ועמדה ברשות עצמה, המתינה ליום שבו תהפוך לאם. גם כשהבינה שהיא לא באמת מעוניינת בדייטים, נתנה להם צ'אנס של שנה. שלושה חודשים לפני יום הולדת 30 פצחה בתהליך כניסה להיריון.
חשבת על הורות משותפת?
"לא, פחדתי לחלוק את הילד שלי עם מישהו שאני לא מכירה. זה דבר ענק ומטורף. רציתי ילד ולא הרגשתי שיש לי שנתיים להכיר מישהו לעומק. אם הייתי מסוגלת להשקיע שנתיים בהיכרות מעמיקה עם גיי למטרת הורות משותפת, כבר הייתי משקיעה את הזמן בקשר עם סטרייט לשם הקמת משפחה. בהקשר הזה, בנק הזרע הוא פתרון מהיר יחסית, כי זמן קצר אחרי ההחלטה יכולתי להתחיל".
לא פחדת מהקושי?
"הבנתי שאני עושה צעד ענק ושהחיים שלי הולכים להשתנות, אבל לא קלטתי עד כמה. ידעתי שיש לי כל הנתונים להצליח לגדל ילד כמו שצריך".
המקצוע שלך, שנחשב רווחי ויציב, נתן לך ביטחון?
"בהחלט. רוקחים מבוקשים בשוק ולכן יכולים תמיד למצוא מסגרת מתאימה מבחינת השעות, אבל הרווחיות תלויה בשעות העבודה".
היא ידעה שהמהלך יעורר התנגדויות בגילה הצעיר ולכן סיפרה להוריה על תוכניתה רק אחרי שקנתה מנת זרע. "רציתי להגיע אליהם כשאני כבר מגובשת והכל מוכן", היא מסבירה. "לא הייתי עושה זאת אם היו מתנגדים, כי ידעתי שאצטרך את התמיכה שלהם. הם אמנם ידעו שאני רוצה ילדים, אבל היו בהלם. תוך כמה דקות התעשתו והתחילו לשאול: 'מה יהיה, איך תסתדרי, את יודעת כמה הוצאות זה ילד?'. המומחה לפריון הכי התנגד. הוא אמר לי: 'מה את צריכה את זה עכשיו? את צעירה, את יפה, את עושה שטות!' כשהוא הבין שכבר עברתי את כל הבדיקות, הוא עשה טובה ונתן לי הפניה להזרעה, שבה כתב שהוא מתנגד לכך וממליץ על הקפאת ביציות. הרגשתי שהוא נוזף בי כמו בילדה קטנה".
איך הגיבו החברות שלך?
"דווקא החברה הכי טובה שלי אמרה 'מה זה הקשקוש הזה?' כשסיפרתי לה על זה לראשונה. אני מניחה שזה פגע בה בנקודה רגישה, כי גם היא רווקה. עניתי לה שאני מתכוונת להתחיל בקרוב בתהליך, אז שלא תקרא לילד שלי 'הקשקוש הזה'. היא שינתה גישה ובסוף הסיעה אותי לחדר הלידה".
לוינגר הרתה בהזרעה הרביעית. כשהייתה בת 31 ילדה את נגה (שש) ובגיל 35 ילדה את אמיתי (שנתיים). "כשרציתי להרות שוב כבר הייתה דאגה קצת מוצדקת מצד הוריי, שחשבו שאני לא מוכנה מבחינה כלכלית", היא אומרת. "החלטתי להמתין שנה, לחסוך כסף ולהתארגן. אחרי הלידה הבנתי ששני ילדים זה לא כפול עבודה, אלא בחֶזְקָה. השינוי הוא ענק. "בסביבה היו הרמות גבה, אבל גם פרגון של 'עשית בשכל', כי כל אחת מכירה מישהי שניסתה להיכנס להיריון בגיל מבוגר יותר ועברה קשיים. בסך הכל, כל מי שמכיר אותי קיבל את זה בצורה יפה".
תחזרי לחפש זוגיות?
"אני מרגישה שלווה ופתוחה יותר בכיוון, ומקווה שזה יקרה".
בדיעבד, היית נכנסת להיריון בגיל מאוחר יותר?
"אני שלמה עם העיתוי, ההחלטה והתוצאה. התלונה היחידה שלי לתורם הזרע היא ששניהם מתעוררים בחמש וחצי בבוקר. זה לא בא מהצד שלי..."
לאן את ממהרת?
שירן אלוש (35), מנהלת מכירות מבאר־שבע, אמא לסול (שלוש וחצי)
"ילדים זה החיים שלי. מגיל 13 עשיתי בייביסיטינג, בגיל 21 טיפלתי בתינוקת, הייתי ליצנית בימי הולדת ודודה משקיענית במיוחד. מאז שאני זוכרת את עצמי רציתי להיות אמא ותמיד אמרתי שאם אגיע לגיל 30 ולא תהיה לי זוגיות, אעשה זאת עצמאית. עם השנים גיליתי שאני די סוליסטית וידעתי שאצליח לעשות זאת לבד".
גם סיפורה של אחותה הגדולה ממנה בעשור השפיע עליה: היא חיפשה זוגיות עד גיל 40 וילדה לבד בגיל 45, אחרי לא מעט קשיים. "חששתי להגיע למצב שיהיה לי קשה להיכנס להיריון והחלטתי שלא למרוח זמן. ידעתי שאני רוצה יותר מילד אחד ולכן לא רציתי להמתין לגיל 35 - אז זה הופך למורכב יותר", היא אומרת.
חיפשת זוגיות?
"לא בכל מחיר. יצאתי לדייטים רק דרך חברים וקולגות, כי אני מפחדת מאתרי היכרויות ואפליקציות: אי־אפשר לדעת מה מסתתר מאחורי פרופיל של בחורים. אני לא יוצאת לפאבים או מועדונים, בילוי מבחינתי זה מסעדה או סרט - לא מקומות שבהם מכירים גברים. היו לי מערכות זוגיות קצרות, אבל לא הייתה לי זוגיות ארוכה שיכולתי להגיד עליה: זה מישהו שאיתו הייתי רוצה להקים משפחה".
אז החלטת לעשות את זה לבד.
"כן, בגיל 29 התחלתי לחקור באינטרנט איך ואיפה עושים את זה, וחודשיים לפני יום הולדת 30 דיברתי על זה עם רופא נשים. הוא התפלא, אמר לי שאני צעירה וביקש שאמתין קצת. כשאמרתי לו שאני לא מעוניינת לחכות, הוא שאל אם אני לסבית בזוגיות. הסברתי לו שזה לא המקרה ורק אז הוא נתן לי הפניה לבדיקות. שקלתי הורות משותפת, אבל בסופו של דבר היה לי ברור שלא אלך על זה, כי באותה תקופה התפרסמו מקרים של גרושים שפגעו בילדים שלהם. זה הלחיץ אותי: פחדתי שגם אם אכיר אדם לעומק, יום אחד הוא יתעורר מסובב או יחליט לנקום בי".
איך הגיבה הסביבה?
"אני באה ממשפחה מרוקאית שמרנית. הוריי רצו שאלך בדרך המקובלת. בתחילת התהליך לא שיתפנו אף אחד מהמשפחה המורחבת, כי הם חששו מהתגובות. בסופו של דבר ניצלתי הזדמנות באזכרה משפחתית וסיפרתי. הקרובים שלי בכו מהתרגשות וביקשו שאספר לרווקות במשפחה איך עושים את זה. הם התגלו כהרבה פחות שמרנים מכפי שההורים שלי חשבו. כיום, כששתיים מהבנות שלהם אמהות יחידניות, הוריי דוחפים כל אישה בלי זוגיות שמגיעה לגיל 30, לעשות את זה. לגבי תגובת החברות, חלקן היו פתוחות לנושא וידעו שאני חושבת על זה, כי לא פעם אמרתי: 'אפשר להביא ילדים בלי להתחתן'. חלקן היו בהלם ואמרו: 'חכי, למה את ממהרת? תני הזדמנות לזוגיות'".
באותה תקופה לא היה בנק זרע בבאר־שבע, ולכן עברה אלוש את התהליך בבית החולים שיבא, תל־השומר. "היה לי קשה", היא נזכרת, "הנסיעות למרכז לבד, התהליך היה קר מאוד - החזרה הביתה לבד, ההמתנה לתשובות, הכישלונות. אחרי שתי הזרעות עברתי להפריה. לשמחתי הצלחתי בהפריה הראשונה. בשבוע שבו הודיעו לי שאני בהיריון, נפתח בנק זרע בבאר־שבע". לפני שלוש שנים וחצי, בגיל 32, ילדה את בתה סול. היום היא מתגוררת עם אמה, שמסייעת לה רבות.
בדיעבד, מיהרת מדי?
"לא, הייתי עושה זאת שוב באותו גיל או קודם, מבלי לחשוב פעמיים. אני מאושרת כאמא. לאחרות אני אומרת: 'האמינו בעצמכן. אם אתן רוצות משהו, לכו עליו, מבלי לחשוש מה יגידו'".
ומה אומרים מנהלי בנקי הזרע בארץ?
האם יש ירידה בגיל הפונות?
ד"ר מיכה באום, מנהל בנק הזרע, מרכז רפואי שיבא, תל־השומר:
"בשנים האחרונות אנחנו רואים נשים יחידניות שמקדימות את הניסיונות להרות מזרע של תורם לתחילת שנות ה־30 לחייהן, גיל צעיר יחסית לזה שהורגלנו בו. ייתכן שחלקן עושות זאת מחשש להיקלע לבעיות פוריות. ועדיין, רוב הנשים מגיעות אלינו בשלהי שנות ה־30 או תחילת שנות ה־40 לחייהן. אנחנו קוראים לנשים מגיל 31 עד 41 לשקול הקפאת ביציות או עוברים. כדאי לעשות זאת מוקדם ככל האפשר".
פרופ' משנה עופר פאינרו, מנהל בנק הזרע במרכז הרפואי רמב"ם, חיפה:
"בשנים עברו נשים יחידניות היו פונות לבנק הזרע לקראת גיל 40. לפני נתונים מ־2017-2015, הגיל הממוצע של הפונות הוא 37.8, כולל לסביות בזוגיות שניגשות לתהליך בגיל צעיר מזה של יחידניות ומורידות את הממוצע. עם זאת, מסתמנת ירידה מסוימת בגיל הנשים היחידניות הפונות לבנק הזרע".
ד"ר רוני האוזר, מנהל בנק הזרע במרכז הרפואי איכילוב תל־אביב:
"לדעתי אין שינוי מגמה משמעותי בגיל הפונות לבנק הזרע. לעומת זאת, לאחרונה מסתמנת פנייה מוגברת של נשים יחידניות שמבקשות לבחור תורם זרע לשם הקפאת עוברים, במסגרת שימור פריון".
