איבדה את בנה בתאונה שזעזעה את המדינה, והקימה לזכרו מרכז שיט

25 שנה אחרי שהחותר המצטיין דניאל מרכוס נהרג בתאונה קטלנית בערבה עם שלושת חבריו, אמו לינדה שטרייט קיבלה בכנסת פרס על פועלה: "הזמן לא מרפא"

לינדה שטרייט: "ידעתי שמה שהכי יעזור לי זה להנציח את דניאל במשהו שהוא הכי אהב" (צילום: אביגיל עוזי)
לינדה שטרייט: "ידעתי שמה שהכי יעזור לי זה להנציח את דניאל במשהו שהוא הכי אהב" (צילום: אביגיל עוזי)

הרבה סיפורים מרגשים מסתתרים בין כותלי מרכז דניאל לחתירה, הממוקם על שביל ישראל, סמוך לשפך הירקון בתל־אביב. חלקם מוכרים, כמו סיפורה של מורן סמואל, שהחלה לחתור לאחר שרותקה לכיסא גלגלים וזכתה במדליית ארד באולימפיאדת ריו. אבל מעטים מכירים את סיפורה המרגש של לינדה שטרייט (67) מתל־אביב, אמו של דניאל שעל שמו נקרא המרכז. 

דניאל מרכוס, ערן פרחי, אבי לוי ומשה מילר, כולם בני 21, היו בדרך חזרה מחופשה באילת. הם תיעדו את עצמם בעת החופשה ובמהלך הנסיעה הביתה, עד לרגע ההתנגשות במשאית שבאה מולם וקטלה את ארבעתם

 

בנה של לינדה, דניאל מרכוס, היה חייל, חותר מצטיין שיועד לגדולות וחלם לייצג את ישראל באולימפיאדת אטלנטה 1996. הוא נהרג בתאונת דרכים בכביש הערבה בנובמבר 1993, ביחד עם שלושה מחבריו: ערן פרחי, אבי לוי ומשה מילר, כולם בני 21, בדרך חזרה מחופשה באילת. הם תיעדו את עצמם בעת החופשה ובמהלך הנסיעה הביתה, עד לרגע ההתנגשות במשאית שבאה מולם וקטלה את ארבעתם.

 

מצלמת הווידיאו שתיעדה את רגע ההתנגשות נמצאה בזירה ותמונות הזוועה של התאונה פורסמו בתקשורת: תחילה הבעתה, אחר כך הצרחות ואז השקט המצמית. בהמשך נערכו התמונות המצמררות על ידי הבמאי מיקי בהגן והפכו לסרט הדוקומנטרי "תאונה בערבה", שעד היום מוקרן בפני חיילים ותלמידים לפני הוצאת רישיון נהיגה. בהמשך יצר בהגן גם סרט עלילתי שמבוסס על התאונה, שנקרא "צעירים לנצח".

 

מחקירת התאונה עלה שדניאל וחבריו נסעו מהר מדי. באמצע הדרך עצרה אותם ניידת משטרה, הזהירה אותם על המהירות המופרזת ושלחה אותם לדרכם, אל הרגע הטראגי שבו התנגשו במשאית. המכונית, מסוג אלפא רומיאו, הייתה שייכת לדניאל, אבל לא הוא נהג בה.

 

דניאל מרכוס ז"ל. חלם לייצג את ישראל באולימפיאדה (צילום: אלבום פרטי)
    דניאל מרכוס ז"ל. חלם לייצג את ישראל באולימפיאדה(צילום: אלבום פרטי)

     

     

    בשורה קשה במלון

    בזמן התאונה הייתה לינדה על מטוס למקסיקו, ביחד עם הוריה ובתה ג'ואנה, שבדיוק השתחררה מצה"ל. הם טסו לכנס של חבר הנאמנים של אוניברסיטת תל־אביב, שלה תרמה המשפחה מיליוני שקלים.

     

    "כשהגענו למלון במקסיקו לא ידענו כלום על התאונה, היינו מלאי התלהבות, ומישהו ניגש אלינו ואמר: 'למה שלא תעלו לחדר?'", היא משחזרת את הרגע שבו השתנו חייה. "לא הבנו למה, אבל עלינו ושם אמרו לנו. היינו במקסיקו שעתיים וחזרנו את כל הדרך חזרה. הדרך הייתה נוראית, ממקסיקו לאמסטרדם, משם ללונדון ומשם לישראל, זה לקח יומיים. אני יושבת במטוס ולא מאמינה שזה קורה לי, זה פשוט לא יכול להיות. הייתי בהכחשה מוחלטת. כל הדרך הייתי צריכה להיות חזקה בשביל ג'ואנה. רק כשהגענו לשדה התעופה בלונדון ופגשנו את כל בני המשפחה שלנו שגרים שם, התחלתי לבכות.

    "התאונה שבה נהרג הנער אילון שלו אמסלם החזירה אותי לתאונה שלנו, כי אילון נהרג בדיוק כשההורים שלו נחתו בתאילנד, והם היו צריכים לעשות את כל הדרך הארוכה חזרה בידיעה שהבן שלהם איננו"

     

    "לא מזמן שמעתי על התאונה בתל־אביב שבה נהרג הנער אילון שלו אמסלם, וריחמתי על ההורים שלו. התאונה הזו החזירה אותי לתאונה שלנו, כי זה היה בדיוק אותו דבר. אילון נהרג בדיוק כשההורים שלו נחתו בתאילנד, והם היו צריכים לעשות את כל הדרך הארוכה בחזרה בידיעה שהבן שלהם איננו. כל כך הבנתי מה עובר עליהם.

    "בארץ חיכו לנו עם הלוויה. אני זוכרת שהדבר הכי קשה שהיה לי היה מטח הכבוד. כל מטח הרגיש לי כמו בוקס בבטן".

     

    מה את זוכרת מהשבעה?

    "גרנו אז ברמת־השרון, אבל השבעה הייתה אצל ההורים שלי בתל־אביב. את רוב האנשים שבאו בכלל לא הכרתי. יום אחד נכנס הזמר בועז שרעבי. הוא לא הכיר את דניאל, האחיינית שלי ירדה לקנות סיגריות, פגשה אותו בקיוסק וסיפרה לו על התאונה והוא פשוט הגיע. זה היה כל כך יפה מצדו".

    "אני זוכרת שהבית היה מוצף חברים, לא ידעתי שהיו לו כל כך הרבה חברים. הוא אהב מאוד אנשים ואנשים אהבו אותו. הוא עבד כיחצן מסיבות, ככה הוא הכיר המון אנשים. כשהוא היה נכנס לחדר אי־אפשר היה שלא להבחין בו, הייתה לו נוכחות, חוץ מזה שהוא היה בחור יפהפה. עד היום אני בקשר עם החברים שלו. כשהתחילו החתונות שלהם היה לי קשה ללכת, אבל הלכנו, בשביל דניאל. המחשבה שאף פעם לא תהיה לי כלה הורגת אותי, הייתי דווקא מסתדרת איתה מצוין".

    "בשבעה עמדתי ליד המעקה במרפסת ורציתי לקפוץ, חשבתי שאי־אפשר להתגבר על כאב כזה. ברגע האחרון אמרתי לעצמי שיש לי בשביל מה לחיות, שדניאל לא היה רוצה שאעשה את זה"

     

    ידעת שהוא נסע עם חברים לאילת?

    "כן, הוא סיפר לי. הייתה לנו ארוחת ערב משפחתית לפני הנסיעה שלנו למקסיקו, רציתי להיפרד ממנו אבל הוא אמר שהוא לא יכול לבוא כי הוא צריך לקנות דברים לחבר'ה, לקראת החופשה באילת. הוא היה מלא אנרגיה, היה לו טוב. הוא אפילו צלצל אליי מאילת בארבע בבוקר, להגיד לי שהוא אוהב אותי".

     

    מתי הבנת שיש צילומים שמתעדים את הנסיעה האחרונה?

    "די מהר הבנתי שהם צילמו הכל, אבל לא הסכמתי לראות אותם עד שהזמינו אותנו לתוכנית של מני פאר ושידרו שם חלק מהצילומים. למזלי שידרו רק כמה דקות. איך אפשר לראות את זה?".

     

    איך מתגברים על אסון כזה?

    "תראי, בניגוד למה שאומרים, הזמן לא מרפא. היום, 25 שנה אחרי, הכאב הוא אותו כאב. אני זוכרת שבשבעה עמדתי ליד המעקה במרפסת וממש רציתי לקפוץ, חשבתי שאי־אפשר להתגבר על כאב כזה. ברגע האחרון אמרתי לעצמי שיש לי בשביל מה לחיות, שדניאל לא היה רוצה שאעשה את זה".

     

    דיווח על התאונה ב"ידיעות אחרונות", נובמבר 1993
      דיווח על התאונה ב"ידיעות אחרונות", נובמבר 1993

       

       

      אימונים בחמש בבוקר

      דניאל גילה את החתירה כשלמד בפנימייה דתית באוקספורד. "בגיל 16 הוא החליט לעזוב את התיכון בארץ, הוא אמר שהוא לא יכול להתרכז כי הבנות יותר מדי יפות, והחליט ללמוד בחו"ל", מספרת אמו. "הסכמנו לשלוח אותו ל'כרמל קולג'', פנימייה יהודית דתית באוקספורד, מרחק שעה נסיעה מהבית של ההורים שלי בלונדון. אחרי שנה גם אחותו הקטנה ג'ואנה נסעה ללמוד שם.

      "בגיל 16 דניאל עזב את התיכון, הוא אמר שהוא לא יכול להתרכז כי הבנות יותר מדי יפות. שלחנו אותו לפנימייה דתית באוקספורד, על גדת התמזה, ושם הוא גילה את החתירה"

       

      "הפנימייה שכנה על גדת התמזה, ושם הוא גילה את החתירה. הייתה להם נבחרת, אבל היא לא הייתה כל כך טובה. בתחרויות הארציות היו צוחקים עליהם, בעיקר על רקע העובדה שהיהודים לא טובים בספורט, ודניאל לא קיבל את זה. הוא התחיל להתאמן בטירוף, היה קם בחמש בבוקר כל יום, אף על פי שרוב הזמן היה שם קר מאוד". 

       

      "הוא גם משך את החברים שלו ובשנה הראשונה שלו שם הם כבר זכו במדליית כסף ארצית. הוא חתר בזוג וגם ברביעייה ואהב את זה מאוד. אחרי שנתיים הוא חזר לארץ והתגייס. הוא היה מטאורולוג בזיקים ואחר כך הועבר לשדה־דב, ואז גם התחיל להתאמן במועדון השייטים בתל־אביב. הצבא אפשר לו להתאמן כי הוא היה בעל פוטנציאל לאולימפיאדה".

       

      מאז מותו עוסקת המשפחה בפעילות פילנתרופית ענפה: אחותו, ג'ואנה, מנהלת זה עשר שנים את "VibeIsrael", הפועל ללא מטרות רווח לשיפור תדמיתה של ישראל בעולם, בין היתר באמצעות הזמנת בלוגרים ועיתונאים לחוות את הארץ. עד היום ביקרו בארץ עשרות משלחות.

       

      האם לינדה הקימה לזכר בנה את "מרכז דניאל עמיחי ללימודי חתירה וימאות" השוכן סמוך לנמל תל־אביב, ומשמש בית לנבחרות החתירה הלאומיות, האולימפית והפראלימפית. בנוסף, היא חברה בוועד המנהל של התיאטרון הקאמרי בתל־אביב וחברת הנהלה באגודת הידידים של התזמורת הפילהרמונית הישראלית. החודש קיבלה בטקס מיוחד בכנסת את פרס בוני ציון של ארגון "נפש בנפש" על פועלה בתחום התרבות, הספורט והאמנות. הפרס מוענק מדי שנה לעולים ממדינות דוברות אנגלית על תרומתם לחברה הישראלית בקטגוריות שונות.

       

      דניאל מרכוס ז"ל. היה קם בחמש בבוקר בשביל להתאמן בחתירה (צילום: אלבום פרטי)
        דניאל מרכוס ז"ל. היה קם בחמש בבוקר בשביל להתאמן בחתירה(צילום: אלבום פרטי)
         

         

        "בשנה הראשונה למותו של דניאל בקושי עמדתי על הרגליים, וידעתי שמה שהכי יעזור לי זה להנציח אותו במשהו שהוא הכי אהב", היא מספרת. "בהתחלה חשבנו לעשות שיפוץ למועדון השייטים שבו הוא התאמן, אבל בסוף החלטנו להקים משהו מהיסוד, שישרת גם את הקהילה ושיהיה פתוח לכולם, לא רק לחותרים מקצועיים. הלכנו לדבר עם ראש העיר אז, רוני מילוא, והוא מיד נרתם, נתן לנו את השטח ואמר לנו 'צאו לדרך'. כשהגענו לפה נחרדנו לגלות קטסטרופה".

         

        "היו פה הומלסים, זונות, עזובה, אבל החלטנו לקחת על עצמנו את האתגר ודבר ראשון סידרנו את הגינה. קיבלנו כמה הצעות מאדריכלים, אבל בחרנו באדריכל אולריק פלסנר ז"ל" (פלסנר היה אדריכל עטור פרסים שעיצב, בין היתר, את בית גבריאל על שפת הכנרת. על עיצוב המרכז לחתירה זכה ב"אות העיצוב" ב־2007, ד"ח). "בחרתי בפלסנר כי הוא היה היחיד שאמר לי: 'לפני שאני מתחיל, אני רוצה להכיר את דניאל'. ישבתי איתו כמה שעות, דיברנו על דניאל והוא מיד הבין מה אנחנו רוצים. בזכותו יש לנו מרכז כל כך יפה. הבנייה נמשכה עשר שנים והמרכז נפתח ב־2002".

        "המרכז נגיש למוגבלים, אנחנו עובדים עם בית הלוחם ועם עמותת גלגלים וכמובן, עם החותרים הפראלימפיים. הייתי באולימפיאדת ריו בתחרות של מורן סמואל, וכשהיא לקחה מדליה, בכיתי נורא. דניאל בטח היה כל כך גאה בה"

         

        למי הוא מיועד?

        "בהתחלה חשבנו שאם דניאל לא יכול להגיע לאולימפיאדה, נטפח אלופים אחרים, אבל אחר כך חשבתי מה דניאל היה רוצה לעשות והחלטתי שהוא היה רוצה לפתוח את החתירה לקהילה. לכן פתחנו את זה לחוגים מיוחדים, גם לחותרים מקצועיים, גם לחובבים, גם לאוכלוסיות בסיכון וגם לבעלי מוגבלויות. המרכז נגיש למוגבלים, אנחנו עובדים עם בית הלוחם ועם עמותת גלגלים וכמובן, עם החותרים הפראלימפיים. הייתי באולימפיאדת ריו בתחרות של מורן סמואל, וכשהיא לקחה מדליה, בכיתי נורא. דניאל בטח היה כל כך גאה בה".

         

        מה הוא היה אומר על המרכז?

        "הוא בוודאי היה אוהב אותו מאוד. הוא בעצמו תמיד תרם לקהילה. כשהוא היה ביחידה המטאורולוגית בזיקים, הוא תרם לה שולחן ביליארד והביא לכל החיילים מזרנים טובים יותר. גדלתי עם התחושה שצריך לתרום ולתת בחזרה לקהילה, וכך גידלתי אותו".

         

        מה הוא חלם להיות?

        "הוא תכנן ללמוד מלונאות, רצה לעסוק בתיירות ולהיות מנהל בית מלון".

         

        מאיפה גייסתם את הכסף להקמת המרכז?

        "בעיקר מהמשפחה, והיו גם תורמים מפה ומארצות־הברית".

         

        מרכז דניאל עמיחי ללימודי חתירה וימאות, שהוקם לזכר דניאל וזכה ב"אות העיצוב" (צילום: אביגיל עוזי)
          מרכז דניאל עמיחי ללימודי חתירה וימאות, שהוקם לזכר דניאל וזכה ב"אות העיצוב"(צילום: אביגיל עוזי)

           

           

          גירושים קשים

          לינדה נולדה באנגליה למשפחה ציונית מבוססת, בעלת רשת סופרמרקטים בכל רחבי בריטניה, ובגיל 28 עלתה עם בעלה מל (מנחם) מרכוס ושני ילדיהם, דניאל וג'ואנה, לארץ. זה קרה בדיוק לפני 40 שנה, דניאל היה אז בן חמש וחצי וג'ואנה הייתה בת ארבע. המשפחה התמקמה ברמת־השרון, לינדה למדה ספרות אנגלית באוניברסיטת תל־אביב, ולאחר מכן לימדה באוניברסיטה עד ליציאתה לפנסיה.

           

          "עלינו לארץ בעיקר בגלל ציונות, אבל גם קצת בגלל אנטישמיות שהתחילה לצוץ באנגליה", היא מספרת. "אבא שלי היה ראש הקהילה היהודית בלונדון, וכל שנה ביקרנו בארץ, אבל לא דיברנו על כך שאנחנו יהודים, את זה שמרנו מתחת לשטיח".

           

          "אני זוכרת שכשטסנו לארצות־הברית וראיתי חנות שהיה כתוב עליה 'כשר' בעברית, הייתי בשוק. אצלנו זה לא היה מקובל. כשהילדים שלנו הגיעו לגיל בית ספר, החלטנו שהמקום הכי טוב בשבילם הוא פה, בישראל. היה קשה להיות רחוקים מהמשפחה, אבל תכף הרגשנו פה בבית. לדניאל היו חברים מההתחלה, הוא אהב את בית הספר, לג'ואנה לקח קצת יותר זמן. למדנו לאט־לאט להתרגל למנטליות".

           

          לינדה שטרייט. "עלינו לארץ בעיקר בגלל ציונות, אבל גם קצת בגלל אנטישמיות שהתחילה לצוץ באנגליה" (צילום: אביגיל עוזי)
            לינדה שטרייט. "עלינו לארץ בעיקר בגלל ציונות, אבל גם קצת בגלל אנטישמיות שהתחילה לצוץ באנגליה"(צילום: אביגיל עוזי)

             

            למה, למשל?

            "פעם הזמנתי חברים לקפה בשמונה וחצי בערב. בשעה היעודה כבר ערכתי את השולחן, ועמדתי וחיכיתי לדפיקה בדלת, שלא הגיעה. השעה הייתה כבר תשע, חשבתי שקרה משהו, איך זה שאף אחד לא בא? בתשע וחצי כבר החזרתי את כל הכלים למקום, לבשתי פיג'מה וכבר התכוננתי ללכת לישון, ובעשר כולם התחילו להגיע. באנגליה זה לא היה קורה. או, למשל, באנגליה אם מישהו שואל אם את רוצה עוגה ליד הקפה, מנומס להגיד 'לא, תודה', המארח צריך לשאול אחרי כמה דקות עוד פעם ואז את אומרת 'בסדר'. גם פה שאלו אותנו אם אנחנו רוצים עוגה, וכשאמרנו 'לא, תודה', לא קיבלנו עוגה עד סוף הערב". 

            "למדנו להתרגל למנטליות הישראלית. פעם הזמנתי חברים בשמונה וחצי בערב. אף אחד לא בא, בתשע וחצי לבשתי פיג'מה והתכוננתי ללכת לישון, ובעשר כולם הגיעו"

             

            ב־1993 לינדה התגרשה מבעלה, אבי ילדיה, גירושים שהיו קשים ומרים עד כדי כך, שגם בין שני האחים, שלקחו צד בסכסוך, התערער הקשר. באותה שנה דניאל נהרג. ב־2001 לינדה נישאה בשנית לאלי שטרייט, שאותו הכירה דרך חברים משותפים. בעלה לשעבר, מל מרכוס, נפטר לפני כשנתיים.

             

            "בשנה הראשונה אחרי שדניאל נהרג לא יכולתי לעמוד על הרגליים, הייתי כל כך מוכת יגון שקיבלתי עזרה ממשרד הביטחון. הייתי בקבוצה של משפחות שכולות בהנחיית עובדת סוציאלית. בקבוצה שלי היו הורים לשלושה חיילים שנהרגו בתאונות דרכים, והמפגש איתם עזר לי מאוד. אנחנו עדיין נפגשים עד היום, כל חודש, כבר 25 שנה. אנחנו יכולים לדבר על הכל ולדעת שנבין אחד את השני".

             

            את בקשר עם ההורים האחרים של הרוגי התאונה?

            "עם ההורים של ערן פרחי ואבי לוי כן, עם ההורים של משה מילר קצת פחות. הקשר לא הדוק, אבל אני הולכת לאזכרות שלהם והם באים לאזכרה שלנו".

             

            כעסת על החבר שנהג ברכב?

            "למה לכעוס? זה יחזיר לי את דניאל?".

             

             

            הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: שי פרנקו, סגנון: נופר אריאלי)
            הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: שי פרנקו, סגנון: נופר אריאלי)
             
            הצג:
            אזהרה:
            פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד