"ההנקה הצילה אותי": 3 נשים שאובחנו בסרטן השד בזמן שהניקו

דנית גילתה שיש לה גוש בשד בבדיקה שיגרתית בטיפת חלב, אביגיל הרגישה את הגידול כבר בהיריון, ושרית צפתה ב"האנטומיה של גריי" והבינה שזה כנראה זה

מימין: אביגיל ספי, שרית פישביין ודנית ענבר בבגדים שעוצבו במיוחד בשבילן לרגל חודש המודעות לסרטן השד (צילום: אביגיל עוזי, אבי רוקח, גיל נחושתן)
מימין: אביגיל ספי, שרית פישביין ודנית ענבר בבגדים שעוצבו במיוחד בשבילן לרגל חודש המודעות לסרטן השד (צילום: אביגיל עוזי, אבי רוקח, גיל נחושתן)

בגיל 37 ילדה דנית ענבר את גוני, בת הזקונים שלה. עם שני בניה הבכורים שהיו אז בני 9 ו־4 ההנקה זרמה בכיף, אבל עם גוני זה הלך קשה. "בשד ימין היא פחות אהבה לינוק והשד הניב פחות חלב. ייחסתי את זה לגיל שלי", היא מספרת. "ואז, ארבעה חודשים אחרי הלידה, שכבתי בערב במיטה לפני ההנקה, כשניסיתי לבדוק איזה שד מלא יותר, והרגשתי גולה בצד ימין. מיששתי את השד שוב ושוב והגוש לא נעלם".

 

מה עשית?

"בעלי היה בנסיעת עבודה והחלטתי להתעלם. חשבתי שאולי מדובר בדלקת. כבר הייתה לי דלקת בעבר וזה לא הרגיש אותו דבר, אבל היה לי נוח לחשוב כך. כעבור יומיים, במהלך ביקור שגרתי בטיפת חלב אמרתי לאחות שאני מרגישה גוש בשד. קיוויתי שהיא תמשש ותגיד לי שזה שום דבר, אבל היא אמרה: 'דנית, אם את מרגישה גוש, צריך לפנות לכירורג שד', ובתוך שניות היא והמזכירה הרפואית מצאו לי את התור הכי קרוב".

 

"כשגוני שמעה על התצוגה היא רצתה מאוד להשתתף. המעצבת הכינה לשתינו לבוש תואם, שמשדר נשיות, מאבק והישרדות". דנית וגוני ענבר בבגד שעיצבה רבקה יעקובוב (צילום: גיל נחושתן)
    "כשגוני שמעה על התצוגה היא רצתה מאוד להשתתף. המעצבת הכינה לשתינו לבוש תואם, שמשדר נשיות, מאבק והישרדות". דנית וגוני ענבר בבגד שעיצבה רבקה יעקובוב(צילום: גיל נחושתן)

     

    ענבר (44) נולדה בקיבוץ מעוז־חיים אך לאחר שהכירה את בעלה במהלך שירותה הצבאי, עברה בעקבותיו לקיבוץ משמר־העמק. כאן עבדה כל השנים במפעל הפלסטיק הקיבוצי "תמה". היא התחילה ליד מכונות הייצור, עברה לתפקידי ניהול ופיקוח ובהמשך עסקה בלוגיסטיקה במחלקת היצוא. במאי 2011, כשהתגלתה המחלה, הכל השתנה.

     

    "הכירורג אישש את מציאותו של הגוש, אבל הרגיע אותי", היא משחזרת. "הוא אמר לי: 'את מיניקה וצעירה. כשתוכלי, תעשי ממוגרפיה ואולטרסאונד, אבל אני לא הייתי דואג'. המשכתי להיניק וגם ביצעתי את הבדיקות. בממוגרפיה לא ראו שום דבר, בגלל סמיכות הרקמה בשד. לכאורה, הכל בסדר. באולטרסאונד ראו במפורש גוש מוצק, והורו על ביצוע ביופסיה, שיצאה לא חד־משמעית. ההמלצה הייתה בכל זאת להוציא את הגוש ולבדוק את טיבו, אבל גם בוועדה הרפואית שהחליטה על כך הרגשתי שאננות. דיברו על ניתוח מקומי, כשכולם היו מאוד בטוחים שזה שום דבר".

    דנית ענבר: "הרגשתי מעולה, הייתי בשיא החיים, ואז בבדיקות שגרתיות התגלה שהסרטן חזר, הפעם ללבלב. הבשורה הטובה הייתה שמדובר בגילוי מוקדם ובסוג שאפשר לנתח"

     

    ולמרות זאת לא היית רגועה.

    "בעלי ואני יצאנו מהפגישה עם כל הסיבות להאמין שזה שום דבר, אבל הייתי על הפנים בגלל אי־הוודאות והחששות".

     

    היא פנתה לייעוץ נוסף אצל כירורג מומחה, מנהל מחלקה באחד מבתי החולים, וכששאלה לדעתו, הוא אמר לה: "דעתי לא רלוונטית. עם אינטואיציה של אישה אני לא מתווכח!"

    "פתאום, הרגשתי שלווה", אומרת ענבר. "הרגשתי שאני בידיים טובות". ימים ספורים לאחר מכן עברה כריתה חלקית של השד וכשתוצאות הבדיקה הפתולוגית קבעו שהגידול סרטני, עברה ניתוח נוסף, לניקוי השוליים של הגידול.

     

    מה היו תוצאות הביופסיה?

    "התברר שהגידול הוא מהסוג האגרסיבי ששולח גרורות, ובעולם הרפואה הוא מיוחס לנשאיות של הפגם בגן BRCA. אני, לכאורה, לא באתי מסיפור משפחתי ולכן לא חשדו שאני נשאית. אבל באמצע הטיפול הכימותרפי, רופאה מחליפה בדקה את התיק הרפואי שלי ושלחה אותי לבדיקה גנטית. התברר שאני נשאית של BRCA-1, מה שמגביר באחוזים רבים את הסיכון לסרטן שד ושחלות. משום כך, החלטנו, בהתייעצות עם הרופאים האונקולוגיים, שאעבור כריתה דו־צדדית ושחזור של השדיים וכן כריתת שחלות. זה היה סיוט. התינוקת שלי עדיין לא למדה ללכת, ואני קירחת, מנותחת, כואבת, עם מערכת חיסונית חלשה, לא יכולה אפילו להרים אותה".

     

    נוסף לכאבים התמודדת גם עם ייסורי מצפון?

    "הרגשתי שאני אמא לא מספיק טובה. המון מהקושי שלי היה סביב האמהוּת, אף שהבנים שלי, שהתרגלו לאמא שהיא אשת קריירה עסוקה שנוסעת הרבה לחו"ל, די חגגו שאמא הייתה בבית".

     

    איך התנהלה המשפחה?

    "הילדים שלנו הם חלק מהתהליך ואנחנו לא מסתירים מהם שום דבר, כולל לא את הצלקות. במהלך המסע הזה חברה אמרה לי: 'נכון, הילדים רואים אמא חולה, אבל גם רואים אמא נאבקת, מתמודדת. הם רואים גם את אבא שלהם שהוא איש קריירה, מנהל מוצר במפעל, שברגעים כאלה הכל הופך לא רלוונטי לגביו מול המשפחה, והם רואים גם משפחה מורחבת, קהילה שאין כמוה, מקום עבודה תומך, וזה לא מובן מאליו'. אז כן, הילדים שלי גדלו לתוך כל זה".

     

    ב־2013, שנתיים אחרי גילוי סרטן השד ואחרי שנה שבה הייתה נקייה, חזר הסרטן. "הרגשתי מעולה, הייתי בשיא החיים, ואז בבדיקות דם שגרתיות של סמנים (בדיקת רמה של חומרים בדם המיוצרים בתגובה לסרטן צ"ר) התגלה סרטן בלבלב. הבשורה הטובה הייתה שמדובר בגילוי מוקדם ובסוג נתיח", אומרת ענבר. היא עברה ניתוח מסובך וארוך וסבב טיפולים שנמשך כבר ארבע שנים, לסירוגין. בימים אלה היא בקבוצת מחקר לתרופה שעתידה להפוך לתרופה מניעתית לנשאים גנטיים.

     

    ומה מצבך היום?

    "אני חיה עם הסרטן, מנהלת שגרה, מצליחה לחיות חיים נורמטיביים, אף שאני כבולה לענייני בריאות. חזרתי לעבוד במפעל, במסגרת חלקית וגמישה, והיום אני האמא שאני רוצה להיות, ואני גם יותר סלחנית לגבי דרישותיי מעצמי".

     

    במסגרת הדברים שעשתה למען עצמה, נרשמה בשנה שעברה לקורס עיצוב פנים בשלוחה החיפאית של סטודיו 6B, שבוגרות ערכו בחודש אוקטובר תצוגת אופנה תחת הסיסמה "שלמות. לא מושלמות", במתחם טוקהאוס בנמל תל־אביב. על השטיח הוורוד צעדו גם ענבר ושתי המרואיינות הנוספות בכתבה, כשהן לבושות בגדים שעוצבו במיוחד בשבילן על ידי בוגרות מגמת עיצוב אופנה ב"סטודיו 6B”.

     

    "כשגוני שמעה על התצוגה" מספרת ענבר,  "היא רצתה מאוד להשתתף. מעצבת האופנה שלנו הכינה לשתינו לבוש תואם, בגד שמשדר נשיות, מאבק והישרדות".

     

    אודם ובצקות בשד

    כבר בחודש התשיעי הרגישה אביגיל ספי (37) גוש בשד השמאלי, אבל הניחה שזה קשור לשינויים הורמונליים שחלים בחזה. "בינינו, מה הסיכוי לחלות בגיל 35 בסרטן שד כשבמשפחתי אין סיכון יתר למחלה? הרגשתי את עצמי בטוחה ולא הלכתי לבדוק", היא נזכרת. אבל גם לאחר הלידה, בזמן שהיניקה את בתה, המשיכה להרגיש את הגוש.

     

    "ילדתי, בשעה טובה, את בתי, הינקתי אותה כפי שהינקתי את שני הבנים לפניה, ולא התעסקתי עם הגוש. השד היה גדוש ומלא בחלב, מה שטשטש את נוכחות הגוש. כשהילדה הייתה בת שבעה חודשים, התחילו לי אודם ובצקות בשד. אני לא יודעת להסביר איך - אולי בזכות המקצוע שלי כאחות, היה לי ברור שמדובר בסרטן. לא נבהלתי, אבל ידעתי שעליי לפעול. דבר ראשון, רציתי לברר באיזה שלב הסרטן ומאיזה סוג. למחרת הלכתי לרופא המשפחה שהפנה אותי לממוגרפיה ולאולטרסאונד, וביצעתי את הבדיקות באותו שבוע. הממוגרפיה שללה ממצא כי הינקתי ורקמת השד הייתה סמיכה, אבל האולטרסאונד היה חד־משמעי: סרטן שד".

     

    "חשוב לי להראות לעצמי, לבעלי ולאחרים שאפשר להיות נשית, נחשקת ויפה גם כשיש לך שד אחד". ספי בבגד שעיצבה סופי ואן דר סטראטן (צילום: אביגיל עוזי)
      "חשוב לי להראות לעצמי, לבעלי ולאחרים שאפשר להיות נשית, נחשקת ויפה גם כשיש לך שד אחד". ספי בבגד שעיצבה סופי ואן דר סטראטן(צילום: אביגיל עוזי)

       

      איך הגבת לבשורה?

      "ברור שבעלי ואני מאוד נלחצנו, כי ידענו שזוהי תחילתה של מערבולת בחיינו. הבנו שחייבים להיות מאוד ממוקדים, לעשות בדיקות רבות, למצוא אונקולוג, להחליט איפה אהיה מטופלת וכו'. זה היה באוגוסט, הייתי בחופשת לידה עם תינוקת ושני ילדים בני ארבע וחצי ושנתיים בחופש הגדול, בלי מסגרת. טירוף. לא היה לי זמן לעכל. באופיי אני חדורת מטרה ובזכות העובדה שאני אחות במקצועי, ידעתי לנהל את זה בצורה טובה".

       

      המשכת להיניק את התינוקת?

      "אמרו לי שאני לא חייבת להפסיק את ההנקה, אבל הרגשתי שצריך ותוך שבוע הפסקתי".

      אביגיל ספי: "כשהילדה הייתה בת שבעה חודשים, התחילו אודם ובצקות בשד. אני לא יודעת להסביר איך, אולי בזכות המקצוע שלי כאחות, היה לי ברור שמדובר בסרטן. לא נבהלתי, אבל ידעתי שעליי לפעול"

       

      ספי היא ילידת קיבוץ יראון שעל גבול הלבנון, שאליו חזרה אחרי הפסקה ארוכה ובו היא מתגוררת כיום עם בעלה ושלושת ילדיה. "בתום טיול של שנה וחצי בארצות־הברית וקנדה אחרי הצבא, עברתי לבאר־שבע ולמדתי סיעוד באוניברסיטת בן־גוריון. שם הכרתי את בעלי, אז סטודנט להנדסת ביוטכנולוגיה. כשסיימנו את הלימודים הוא עבד ב'אינטל' ואני ב'סורוקה', כאחות בטיפול נמרץ. אחרי שנתיים, בעקבות קידום שקיבל, עברנו למבשרת־ציון ואני עבדתי בהדסה עין־כרם. בירושלים ילדתי את שני הבנים. מאחר שכמו הרבה צעירים, חלמנו על בית פרטי וגינה, עברנו ללוטם, יישוב קהילתי ליד סחנין. שם ילדתי את בתי וחליתי בסרטן שד".

       

      איך ניהלת את המחלה?

      "הבנתי שאנחנו חייבים את עזרת המשפחה והחלטנו לחזור ליראון ששם חיים אבי ואחותי. בתוך שלושה שבועות עברנו לגור בקיבוץ והתחלתי כימותרפיה להקטנת הגידול לפני ניתוח. זה היה קשה מאוד. הרגשתי כמו ברחבת אגרוף. כל פעם אחרי הטיפול נאלצתי לשכב כמה ימים, וכשקצת התאוששתי והצלחתי לעמוד על הרגליים, הגיע עוד 'נוקאאוט'. בסופו של דבר, הגידול לא הצטמצם והקדימו את הניתוח. עברתי כריתה מלאה של השד ובלוטות הלימפה. לא עשיתי שחזור מבחירה. בנוסף, עברתי טיפול ביולוגי, הקרנות וטיפול אנטי־הורמונלי שאני ממשיכה בו גם כיום.

      "לכל אורך הדרך קיבלתי המון עזרה. אמא שלי עברה לגור איתנו לחצי שנה, אבא שלי היה שם לחלוטין בשבילנו וגם אחותי ובעלה, בעלי כמובן והקיבוץ, שהוא מקום עם קהילה תומכת בצורה מדהימה".

       

      הרשית לעצמך להתפרק?

      "בהתחלה הייתי במצב הישרדותי ולא היה לי זמן להתפרק, מה גם שמטבעי אני מאוד ריאלית, מדויקת וממוקדת. אבל ידעתי שאני צריכה עזרה מקצועית כדי לעזור לכולנו להתמודד, ואנחנו נעזרים בטיפול פסיכולוגי לילדים ובטיפול זוגי לנו.

      "דווקא אחרי שהדברים שוקעים ומרגישים קצת יותר טוב, מגיע המשבר. לי זה קרה כשסיימתי את הטיפולים האינטנסיביים, שנה וקצת אחרי שהתהליך התחיל. הרגשתי שאני לא אותו אדם שהייתי לפני המחלה ולא ידעתי מי אני".

       

      מה זה אומר?

      "בחוץ אני נראית בריאה, אבל אני לא מרגישה בריאה כמקודם, בזמן שהסביבה מסתכלת עליי כעל אביגיל הבריאה שהחלימה ומצפה שאמשיך את חיי הקודמים. אבל זה בלתי אפשרי. כל מי שנמצא בסיטואציה שבה הוא קרוב למוות, פחד המוות הוא כמו צל שלא עוזב ונוכח בכל העשייה היומיומית. אין ספק שהסרטן שינה אותי. לראשונה בחיי התחלתי לשאול את עצמי מה הכי חשוב לי ולא לאחרים, מבלי להרגיש אשמה, ואני עוברת תהליך כדי ללמוד לאזן בין קבלה לנתינה".

       

      ולמה החלטת להשתתף בתצוגת האופנה?

      "תמיד אהבתי את הגוף שלי והייתי שלמה איתו. אחרי הניתוח הרגשתי פגיעה בדימוי העצמי וסלידה מגופי. זו הייתה טלטלה".

       

      כיוון שנאלצה לשנות את כל המלתחה שלה הגיעה ספי ליאנה דרום, שורדת סרטן שד, שהקימה מערך שמספק בגדים, אביזרים, חזיות ופרוטזות לנשים שעברו כריתה. "בזכות יאנה יכולתי להרגיש שלמה יותר וללבוש בגדים צמודים יחסית ואפילו בגד ים", אומרת ספי. "כשהיא הציעה לי להצטרף לתצוגת האופנה שלה ושל סטודיו 6B השבתי מיד בחיוב, אף על פי שזה לא טבעי לי בכלל. אני מרגישה שאני צריכה את זה בשביל להראות לעצמי, לבעלי ולאחרים שאפשר להיות נשית, נחשקת ויפה גם כשיש לך שד אחד".

       

      גודש יוצא דופן בשד

      שרית פישביין (39), נשואה ואם לשלושה (בן 12 ובנות תשע ושש), היניקה את שלושת ילדיה עד גיל מאוחר, "שנה פלוס, לפי הספר", היא מחייכת. "ההנקה אף פעם לא באה לי בקלות. היה לי גודש ודלקות, ובכל זאת הינקתי לאורך זמן. עם הקטנה היה לי גודש יוצא דופן, במיוחד בצד שמאל. לקראת סוף ההנקה, כשהיא הייתה בת שנה וחודשיים, הלכתי לבדיקה שגרתית אצל כירורגית שד. סיפרתי לה על הגודש בצד שמאל, אבל היא לא התרשמה ואמרה שזה כנראה מההנקה והכל בסדר. אחרי כמה חודשים הפסקתי להיניק ובעוד שהשד הימני חזר לצורתו, השמאלי נשאר גדוש. אמרתי לעצמי שזו שארית מההנקה ולא התייחסתי".

       

      מתי ירד לך האסימון?

      "לילה אחד צפיתי בשידורים חוזרים של הסדרה 'האנטומיה של גריי' והיה שם סיפור בדיוק כזה, על אישה שהגיעה לבית החולים עם תינוק, לאחר הנקה, ובשד שלה נמצא גוש, שהתברר כסרטני. זה הדליק אצלי נורה אדומה. אלף נורות, ליתר דיוק. למחרת בבוקר קבעתי תור אצל כירורג בבית חולים, ומשם זה התגלגל מהר מאוד. כבר במישוש התברר שזה זה. הגידול הגיע לממדים ענקיים של 17 ס"מ, והוא השתלט ממש על כל השד. עדיין הייתי שאננה, והייתי בטוחה שזה שום דבר. אבל נשלחתי לממוגרפיה ולביופסיה דחופה. נאמר לי שהתשובה תגיע בתוך ימים מספר, חזרתי לקיבוץ והתארגנתי לשבת".

       

      "אני דתייה ולא לובשת מחשופים, ובכל זאת הרבה דברים שלבשתי לפני הניתוח, אני כבר לא לובשת". פישביין בבגד שעיצבה ורד גרבלסקי (צילום: אבי רוקח)
        "אני דתייה ולא לובשת מחשופים, ובכל זאת הרבה דברים שלבשתי לפני הניתוח, אני כבר לא לובשת". פישביין בבגד שעיצבה ורד גרבלסקי(צילום: אבי רוקח)
         

         

        התשובה החד־משמעית הגיעה בטלפון, ימים ספורים לאחר מכן, כשהייתה בנסיעת עבודה לצפון. "אספתי את עצמי, סיימתי את יום העבודה ואמרתי לעצמי שכשאגיע הביתה אתמודד עם זה, אבל גם שם לא יכולתי להתפרק. בבית חיכו לי ילדים, שיעורי בית, ארוחת ערב וכל מה שבית דורש".

         

        מתי שיתפת את בעלך?

        "לאורך כל הדרך. כשנשלחתי לממוגרפיה ולביופסיה, בעלי אמר לי: 'אתה זכאי עד שמוכיחים אחרת!' ומאוד ניסה לשדר לי רוגע. אבל ברגע שידעתי את המצב לאשורו, התחלנו לעכל יחד. כבר למחרת התחלנו לחפש כירורג ואונקולוגית, לקבוע תוכנית טיפולים, נשאבתי לתוך זה".

        פישביין, ילידת ירושלים, היא כיום מנהלת יבוא במפעל השימורים של קבוצת יבנה, קיבוץ דתי שבו היא חברה. במהלך לימודיה בפקולטה לחקלאות ברחובות הכירה את בעלה, בן המשק, וכיום הוא מנהל גידולי השדה של הקיבוץ.

        שרית פישביין: "כשנשלחתי לממוגרפיה ולביופסיה, בעלי אמר לי: 'אתה זכאי עד שמוכיחים אחרת!' ומאוד ניסה לשדר לי רוגע. אבל ברגע שידעתי את המצב לאשורו, התחלנו לעכל יחד"

        למרות הקריירות העמוסות התגייסו שניהם למאבק בכל הכוח. "בהתאם לתוכנית טיפול מקובלת, עשיתי בהתחלה כימותרפיה וטיפולים ביולוגיים, שנמשכו כחצי שנה. אחר כך עברתי חמישה ניתוחים. בראשון כרתו את השד השמאלי ושחזרו אותו, ולפני שנה, אחרי שהתבשלתי בנושא זמן רב עם האונקולוגית, הורדתי גם את השד השני ועברתי שחזור, שכשל לצערי. צד אחד הצליח והשני לא. אולי אתקן אותו בהמשך, אם יהיה לי כוח לזה. אני צעירה ורוצה בכך מאוד, אבל אצלי מדובר בניתוח מורכב".

         

        ומה מצבך כיום?

        "כרגע אני בריאה, למיטב ידיעתי, עד שיוכח אחרת. אבל המצב לא פשוט. אני בת 39 ומרגישה שהגוף שלי של בת 70. בגיל 35 נכנסתי לגיל המעבר בגלל הטיפולים שהפסיקו את הפעילות ההורמונלית בגוף וסבלתי מגלי חום, הפסקת המחזור וכל מה שכרוך בכך. אבל אני חיה חיים מלאים, עובדת ולומדת לעשות הכל בצל תופעות הלוואי ובצל האיום של חזרת המחלה ועם מה שהיא השאירה בי".

         

        כלומר?

        "אחד הדברים שנאלצתי להתמודד איתם היה השינוי בגוף. אני דתייה ולא לובשת מחשופים ובכל זאת, הרבה דברים שלבשתי לפני הניתוח, אני כבר לא לובשת. אני כל הזמן בחשש שמא הפרוטזה תבלוט, שמא יראו א־סימטריה. לשמחתי, הגעתי אל יאנה דרום שעזרה לי לבחור ביגוד מתאים. לפני כחודשיים היא ביקשה ממני להשתתף בתצוגת האופנה של בוגרי סטודיו 6B. התלבטתי, אבל בגלל החשיבות של העלאת המודעות לנושא, הסכמתי".

         

        מסר לנשים אחרות?

        "לסמוך על האינסטינקטים שלך. אם את מרגישה שמשהו לא בסדר, גם אם אומרים לך שהכל תקין, לא להניח לזה, אלא ללכת להיבדק. לצערנו, גיל החולות הולך ויורד. גם נשים מיניקות חשופות למחלה ואסור להיות שאננות".

         

        הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים
        הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים
         
        הצג:
        אזהרה:
        פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד