לאחרונה שמתי לב לתופעה מעניינת בספרי הילדים, במיוחד בספרים לגיל הגן. לרוב מתוארת משפחה נורמטיבית של אבא-אמא-ילדים (בין אם מדובר בבני אדם או בבעלי חיים המייצגים אותנו), וכאשר מתוארת מערכת יחסים הכוללת הורה אחד בלבד, בדרך כלל נפגוש אמא וילד/ה ואף אחד לא יניד עפעף. אבל אם יהיה מדובר באבא וילד/ה – תהיה לכך הצדקה או רמז בסיפור. למשל, אמא הלכה לישון או שהיא לא בבית, ואולי בכלל נפגוש אותה בסוף הסיפור.
אני מניחה שהתבנית הזו נשענת בכיף על ההנחה המקובלת שהאמא היא ההורה הפעיל יותר בחיי הילדים, אבל בימינו, כאשר יש כל כך הרבה תבניות משפחתיות אחרות, טובות ומקובלות, יפה יהיה לשים לב לניואנס הזה, ולהכניס גם כאן שינוי שיחלחל אל נפשותיהם של ילדינו.
אציין לטובה ספר אלמותי שהקדים את זמנו, הלוא הוא – "הלו, הלו, אבא", מאת חנה הורן, איורים ברכה פלדמן (הוצאת "יסוד"). הסיפור מתאר ילד המתקשר לאביו כשהוא בעבודה, וזה מקדיש לו זמן איכות טלפוני של משחק מילים משעשע, הנוגע לליבם של פעוטות כבר קרוב ל-40 שנה. אמנם האבא "בעבודה" וכולנו יודעים מי מטפלת בילד בזמן הזה, ואף עזרה לו לחייג, אבל אין אזכור של האמא. זהו סיפור העוסק בזמן אבא-ילד נטו, ובטח נתן השראה לילדים שהתגעגעו לאבא, שנמצא שעות רבות במשרד, להתקשר אליו.
ולסיכום – זה בסדר גמור לספר על ילד/ה והורה אחד, לא משנה מאיזה מין, מבלי להזכיר את השני אם הוא לא רלוונטי לעלילה. שמחתי לראות שכמה ספרים כאלו צצו על מדפי הספרים, וממש במקרה (או שלא?) שניים מהם אייר אביאל בסיל - אחד המאיירים העסוקים והמוערכים כיום (שזכיתי להכיר מקרוב כאשר אייר את ספרי הראשון). אביאל עצמו הוא אב לשני קטנטנים, ואולי חש חיבור אישי לסוגיה, ובין השאר אייר גם ספר נוסף העומד בקריטריונים של טור זה: "סיפור על מילה שחסרה לה התחלה", מאת טל חן (הוצאת כנרת), בו מתוארת מערכת יחסים בין אב לילדתו, שאך למדה לדבר.
אבא, אתה עוד אוהב אותי?
מאת: מירב משולם-לוי
איורים: אביאל בסיל
מסדרת "הספריה שלי" בהוצאת טל-מאי – ידיעות ספרים
סיפור המעורר טעם של ילדות מתוקה ומלאת דמיון, אודות ילדה קצת שלומיאלית וחובבת משחקי ״כאילו״ ואביה האוהב. מירב משולם-לוי לקחה סצנה מוכרת, שתעורר הזדהות אצל ילדים והוריהם, לא משנה מאיזה מין, והפכה אותה לממתק – הילד גורם נזק מבלי להתכוון, נמלא רגשות אשמה, וחושש לאבד את אהבת הוריו לנצח. ההורה מגייס תעצומות נפש כדי לא לכעוס עליו, ומבקש ללמד אותו משהו על זהירות ולהבטיח את אהבתו, שאינה תלויה בדבר.
בכל יום דיתי הופכת את הבית לעולם פנטסטי אחר – ספינה של שודדי ים, ״טירה לבנה מוקפת באגם של דם דרקונים״, המערב הפרוע ועוד – ובסיום כל יום, אבא נקרא אל הדגל כדי לנקות ולתקן את הנזק שנוצר בעקבות המשחקים. דיתי בודקת אם אבא עדין אוהב אותה, גם אחרי שספל נשבר, הקיר או השטיח התלכלכו, או ווילון נקרע.
״בטח שאני אוהב אותך״, עונה האב הסבלני באופן זני. ״שאני אפסיק לאהוב אותך בגלל ספל אחד שבור / שטיח אחד עם בוץ / וילון אחד קרוע?״ וכך הלאה. לבסוף, בשבת בבוקר, אבא מסכם את השבוע הסוער שחלף עליהם ואומר לדיתי שהוא אוהב אותה גם כשהיא מבלגנת וקורעת ומלכלכת את הבית, ״ואני אוהב אותך אפילו כשאת יושבת בשקט ולא עושה כלום״. זה פאנץ׳ חמוד לסיפור, אבל האם הילדה תצליח לעמוד בבקשה שלו? ימים יגידו.
מתאים לגילאי 2-6.
בדיוק בשניה הזאת
כתב: אלעד וינגרד
איורים: אביאל בסיל
הוצאת אגם ילדות
ספר קונספט נוסף מבית היוצר של אלעד וינגרד, שהביא לעולם בין השאר גם את הספר עטור השבחים ״בטח יש ילד״ (איירה תמר קלנר בוקי, בהוצאת אגם), אשר מתאר מה קורה ברחבי העולם בדיוק ברגע בו אביו משכיב אותו לישון.
הסיפור נפתח כך: ״בדיוק בשניה הזאת / עולים ויורדים, זורחים וכבים / שמש, ירח, אלפי כוכבים / אני מתחת לשמיכה, אבא לידי נשכב / ומספר לי מה קורה בעולם עכשיו״. הספר כתוב בחרוזים, בשפה קולחת (ברובה), ולוקח אותנו למסע בין מדינות, ארצות ויבשות שונות, המתובל בחינניות ובהומור - על גייזר וגמל, על צד אחד בו חשוך בכדור הארץ כשבצד השני עולה היום, על בעלי חיים ומאכלים שונים, על סוגי ספורט שונים, על מלכת אנגליה וקופים. זה יכול היה למצות את עצמו, אלמלא באמצע הסיפור היה טוויסט בו האבא נרדם והילד בעצמו ממשיך למנות דברים מעניינים ברחבי העולם, ולבסוף שניהם כמובן נרדמים.
ניכר כי המאייר יצא בעצמו למסע מהנה סביב העולם, חיבר בין התופעות המתוארות בחן והוסיף עליהן אנקדוטות משלו, למשל בכפולה השניה, בה מים הפורצים מן הגייזר הנורבגי, מגיעים היישר אל פיו של הגמל בירדן. הילד והאב המתוארים בסיפור משתתפים באופן פעיל באיורים לאורך כל הספר, ומוסיפים עוד משהו נחמד לצופים לעקוב אחריו במהלך הקריאה. ואין אף מילה על אמא / אבא / סבתא נוספים ברקע.
זהו ספר מז׳אנר הספרים החביב על הורים, אשר נוהגים לקרוא לילדים סיפור של לפני השינה, ומציג מעין ספירת מלאי קטנה של העולם שסביבנו רגע לפני שהעיניים נעצמות.
מתאים לגילאי 3-6.
שיר סיום
בחרתי לסיים את הטור עם שיר מקסים שכתב מאיר ויזלטיר לבנותיו כשהיו קטנות, מתוך ספר שיצא לאחרונה, בשם: שירים לילדות נבונות - פנינה ספרותית המלווה באיורים שהם יותר כמו יצירות אמנות קטנות של זויה צ'רקסקי-נאדי (הוצאת אחוזת בית). ממליצה להקדים ולהירשם להשקה של הספר בשבוע הבא בחנות ספרים ״המגדלור״ בתל אביב.
במקום ציור
כשאבא שלך היה קטן,
קטן כמוך ועוד יותר,
אמרו שכשאבא שלך יגדל,
ויהיה אבא שלך ועוד יותר,
יהיה צייר ויצייר.
מה שאמרו לא בא בדיוק,
לא בדיוק, אבל משהו בא.
אבא שלך עושה שירים,
כמו שהוא עושה אהבה,
כותב בערך מה שבא.
אבל לפעמים המילים כאוויר,
שקופות כמו אוויר ועוד יותר.
למשל, אותך בכל המילים
של אבא שלך, אי אפשר לספר,
אם היה צייר, היה מצייר.
אבל הדברים באים כמו שבאים,
כמו שבאים ולא יותר.
ואבא שלך עושה במילים,
ומה שאוהב לא יכול לצייר,
עושה מילים, ולא יותר.
חמשיר ספרותי עם אלדד אילני
איש מערכות מידע (הייטק / מחשבים) וסופר. הספר האחרון שפרסם הוא "הסיפור המושלם ועידת השלום", שמספר על שליט אכזרי שמרמה כשהוא אומר שיכנס וועידת שלום בעוד הכוונות שלו מלחמתיות לגמרי.
כששאלתי את אלדד מה אהב לעשות עם ילדיו כשהיו קטנים, הוא ענה: "טוב, בא לי להגיד כל מיני דברים מגניבים שאהבתי לעשות עם הילדים שלי: לקפוץ בטרמפולינות, לשחק כדורגל, ללכת לטיולים ארוכים. מה אני לא מוכן לעשות כדי למצוא חן בעיני הקוראים? אבל אני רוצה להגיד את האמת, גם אם היא קשה לשמיעה. אז ככה: האמת המרה היא שתמיד אהבתי לדבר עם ילדיי על מוסיקה.
"כשהם היו קטנים, השמעתי להם ו'לימדתי' אותם מהי מוסיקה 'טובה / שווה', אבל ככל שהם התבגרו, הם 'מלמדים' אותי. משמיעים לי דברים חדשים שהם אוהבים ואני מנסה. אם מוצא חן בעיני (ויש לא מעט דוגמאות. למשל – למוסיקת מטאל נחשפתי דרכם רק לפני 12 שנים פחות או יותר), אני מקשיב לעוד ועוד של אותו מוסיקאי. התחלתי גם לקחת אותם לפסטיבלי רוק בחו"ל, אבל לא כילדים – יותר בגיל העשרה (הם כבר די גדולים)".
1. איזה ספר אהבת והשפיע עליך כילד?
הספר שהכי אהבתי כילד הוא "פצפונת ואנטון" של אריך קסטנר. אהבתי את הסיפור המעניין / מותח ועוד יותר את האנושיות של הדמויות. מצד אחד, הן מלאות חולשות – גאווה, שקרים, פחד. מצד שני, הן מלאות טוב לב, אהבת אדם, חמלה. וחוץ מהעלילה המקסימה, אהבתי מאוד את הקטעים בין הפרקים, בהם אריך קסטנר כותב את דעתו על הפרק הקודם, כאילו הוא קורא בלתי משוחד של הספר של עצמו. הספר בספריה שלי הוא עדיין המקורי, מלפני המון שנים.
2. אם היית דמות מסיפור – מי היית רוצה להיות?
הייתי רוצה להיות אלון מסדרת "הספורטאים הצעירים" של אבנר כרמלי. התכונות הכי חשובות שלו הן כישרון, אומץ, נחישות והתמדה. הוא הבקיע את כל הגולים הכי חשובים של נבחרת ישראל. פעם אפילו הצליח להבקיע במחצית אחת 14 גולים ולגרום לנבחרת שלנו לנצח 14:13 את נבחרת מצרים. טוב, לפני שהוא נכנס למשחק הפסדנו, כי הוא והשוער, רפי, נחטפו על ידי אנשים רעים.
3. האם הילדים שלך נותנים לך השראה לכתיבה?
הילדים שלי נותנים לי השראה משני היבטים: חוש ההומור שלהם ואהבת המוסיקה. אנחנו מאוד אוהבים לצחוק במשפחה ולשחק במילים, ובחוש ההומור הזה אני משתמש הרבה בספרים שלי. אנחנו גם אוהבים ומדברים בלי סוף על מוסיקה מכל הסוגים, ואהבת המוסיקה (ובייחוד מטאל) התבטאה בספר המתח "הקבר השביעי", שכתבתי.
4. מה התגובה הכי מרגשת שקיבלת מילדים על ספרייך?
קשה לדרג את תגובות הילדים לספריי כדי להגיד מי היתה הכי מרגשת. בכל פעם שילד (או הורה) כותב לי שאהב מאוד את ספרוי והם השפיעו עליו כל כך כיף לי, שאין לי יכולת לדרג. יחד עם זאת, אני זוכר במיוחד זוג הורים שהזמינו אותי לבקר את בתם הפצועה בבית חולים. ביקרתי אותה עם התחבושות הענקיות על הראש והניתוחים הרבים שעברה ומאוד התרגשתי. אני זוכר עד היום את חיוכה המקסים / מדהים.
5. האם אתה כותב לילד שהיית פעם או לילדים של ימינו?
אני כותב לילד שהייתי פעם. אני אוהב את הסקרנות, הראשוניות וההרפתקנות של הילדות. אני חייב להיות כן ולהגיד שאני לא מת על השינוי שגורמות אפליקציות כמו אינסטגרם, פייסבוק, טוויטר, סנאפצ'ט למין האנושי בכלל ולילדים בפרט. הצורך לקצר וחוסר הסבלנות אליו הוא מוביל, ההכרח לזרוק סיסמאות, "למכור" את עצמך כמאושר / מצליח / יפה כל הזמן - לא ממש עושים לי טוב.
