30 שנה של סבל: "חתכתי את עצמי כדי לא להרגיש את הכאב הנפשי"

רק לקראת גיל 30, התברר ליעל בכר שכל הדיכאונות והפגיעה העצמית שסבלה מהם מקורם בהפרעת אישיות גבולית. כעת היא שואפת לשנות את הסטיגמות על חולי נפש

יעל בכר. כלפי חוץ אני נראית בן אדם עם הרבה שמחת חיים, שטותניקית, הדיכאונות שלי הם בפנים" (צילום: אלעד גרשגורן)
יעל בכר. כלפי חוץ אני נראית בן אדם עם הרבה שמחת חיים, שטותניקית, הדיכאונות שלי הם בפנים" (צילום: אלעד גרשגורן)

כשפוגשים אותה לראשונה, כשרואים את החיוך הגדול שלה ושומעים את צחוקה המתגלגל, קשה להאמין שיעל בכר (36) התמודדה עם דיכאונות קשים. רק הצלקות שמבצבצות מבעד לחולצתה מעידות על סבל מתמשך - סבל שמאחוריו הפרעת אישיות גבולית, שהובילה אותה לחתוך את עצמה שוב ושוב. "כלפי חוץ אני נראית בן אדם עם הרבה שמחת חיים, שטותניקית", היא אומרת. "הדיכאונות שלי הם בפנים".

 

היא גדלה באילת למשפחה תומכת ואוהבת, בת בכורה לארבעה אחים, עם אמא מורה ואבא מנהל פרויקטים ב"מקורות". הוריה התגרשו כשהייתה בת שמונה והיא מספרת שהייתה ילדה של אבא. "מגיל צעיר הרגשתי שונה. הייתי טום בוי מאז שאני זוכרת את עצמי ושיחקתי כדורגל וכדורסל עם הבנים. בגיל ההתבגרות התחילו לי מחשבות על המוות ועל משמעות החיים, מחשבות שבדרך כלל לא מעסיקות בני נוער".

 

מחשבות אובדניות?

"לא, כי דאגתי ממה שזה יעשה למשפחה שלי. אבל היו לי דיכאונות ואף אחד לא ידע. זה נשאר בראש שלי, לא היה אצלי משהו שניתן להבחין בו".

 

"היו לי דיכאונות ואף אחד לא ידע. זה נשאר בראש שלי" (צילום: אלעד גרשגורן)
    "היו לי דיכאונות ואף אחד לא ידע. זה נשאר בראש שלי"(צילום: אלעד גרשגורן)

     

    חצי שנה לא יצאתי מהבית

     

    בכיתה ט׳ עברה לפנימייה לחינוך סביבתי בשדה־בוקר, שם הרגישה שהיא פורחת ("קיבלו אותי כמו שאני, עם כל האהבה שלי לכדורגל וללכת מכות בצחוק עם הבנים"), אלא שהטוב הזה הסתיים עם הגיוס. "עשיתי קורס מש"קיות חינוך והעיפו אותי על רקע של 'אי־התקדמות מקצועית'. התקשיתי לעמוד מול קהל, נתקפתי חרדה. לאחר הקורס שלחו אותי להיות פקידה של מפקד בסיס בנגב, והיה לי קשה בגלל היחס של המפקד וגם כי אני לא בן אדם של מסגרות. הגעתי למצב שלא יכולתי אפילו לעלות לאוטובוס ולנסוע לבסיס בגלל החרדות שהיו לי ואיימתי להתאבד. בסוף אמא שלי עירבה את קצין העיר והעבירו אותי לתפקיד פקידה בשלישות בבסיס קציעות".

    "הרגשתי חוסר אנרגיה ולא רציתי לצאת מהמיטה, ושם בעצם התחיל הטריגר להתפרצות המחלה. עמדתי מול המראה וניפצתי אותה באגרופים כי לא יכולתי להסתכל על עצמי. הייתה בי שנאה עצמית גדולה"

     

    בתום שירות מלא של שנתיים השתחררה מהצבא והחלה לעבוד בעבודה מועדפת בחקלאות בהוד־השרון. שנה וחצי לאחר מכן החליטה לחזור לאילת כדי לגור בבית ולחסוך כסף לטיול הגדול. אז, היא מספרת, החלה ההתפרקות. "במשך חצי שנה לא יצאתי מהבית והסתגרתי בחדר מתחת לשמיכות. אחרי שעישנתי מגיל 13 הפסקתי פתאום לעשן ולא רציתי לראות אף אחד. כשהאחים שלי קראו לי לצפות איתם בטלוויזיה כעסתי עליהם וצעקתי שיעזבו אותי בשקט".

     

    "בבית לא ידעו מה לעשות. דודה שלי דחפה אותי ללכת לטיפול פסיכולוגי ולמצוא עבודה. עברתי לגור לבד בהוד־השרון וחזרתי לעבודה במשק החקלאי. בעל המשק הכיל אותי וקיבל את הדיכאונות שלי, עודד אותי והרים אותי למעלה. אחרי כמה חודשים הרגשתי טוב והאמנתי שחזרתי לעצמי. הייתי בטוחה שזו הייתה מעידה חד־פעמית".

     

    לאחר שחסכה מספיק כסף, השלימה בגרויות ועשתה פסיכומטרי, טסה לטיול שחלמה עליו. היא טיילה במשך כמה חודשים במזרח הרחוק ובניו־זילנד, וכשחזרה לארץ החליטה ללמוד הנדסת טכנולוגיות מים במכללת רופין."השנה הראשונה הייתה מדהימה, אבל בעקבות לחץ בלימודים בשנה השנייה הרגשתי שהמצב שלי שוב מידרדר. הבטחתי לעצמי לא לחזור לדיכאונות, אז הגעתי לטיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי. אבל זה לא עזר. הרגשתי שאני פשוט לא יכולה לתפקד".

     

    בסופו של דבר סיימה, בקושי רב, את הלימודים, אבל לא הצליחה למצוא עבודה. "הרגשתי חוסר אנרגיה ולא רציתי לצאת מהמיטה, ושם בעצם התחיל הטריגר להתפרצות המחלה. עמדתי מול המראה וניפצתי אותה באגרופים כי לא יכולתי להסתכל על עצמי. הייתה בי שנאה עצמית גדולה. ההורים לקחו אותי לפסיכיאטרית, ורק אז, בגיל 29, אובחנתי סוף־סוף: התברר שאני סובלת מהפרעת אישיות גבולית.

    "הסיבה שחתכתי את עצמי היא שעוצמת הכאב הנפשי כל כך חזקה, שאני מעדיפה להרגיש כאב פיזי. חוץ מזה שזה כמו סמים, משחרר חומרים בגוף שעוזרים להירגע, וברגע שעושים את זה פעם אחת מתמכרים"

     

    "מדובר בהפרעה רגשית. מי שסובל ממנה רגיש יותר לאירועים שקורים לו בחיים, והם משאירים עליו יותר צלקות וטראומות מאשר על אחרים. שלושה אחוזים מהאוכלוסייה סובלים מההפרעה הזו ורובם נשים. זה מלווה בחרדת נטישה, דיכאונות ולפעמים דווקא אופוריה, שינויים קיצוניים במצב הרוח, אימפולסיביות ופגיעות עצמיות. אני נהגתי לחתוך את עצמי. לא בשביל תשומת לב, כמו שאנשים חושבים, ולא בגלל הנאה מהכאב. הסיבה שחתכתי את עצמי היא שעוצמת הכאב הנפשי כל כך חזקה, שאני מעדיפה להרגיש כאב פיזי. חוץ מזה שזה כמו סמים, משחרר חומרים בגוף שעוזרים להירגע, וברגע שעושים את זה פעם אחת מתמכרים".

     

    איך הרגשת אחרי שאובחנת באופן רשמי?

    "מצד אחד, הרגשתי הקלה כי הבנתי שיש סיבה לכל מה שקורה לי. מצד שני, פתאום שמו עליי תווית של 'משוגעת'. אחרי שקיבלתי את האבחנה ניסיתי לשבור לעצמי את היד. נתתי אגרופים לקירות, זרקתי עליה בלטות. עשיתי הכל כדי לא להרגיש את הכאב הנפשי".

     

    איך ההורים והחברים קיבלו אותך?

    "אמא שלי סיפרה לי שבעבר היא התביישה בזה, אבל אחר כך הבינה שאין לה סיבה להתבייש, זאת פשוט מחלה כמו כל המחלות, ואם אנשים שואלים אותה מה שלומי היא מספרת להם הכל בפתיחות. היא גאה בי שאני מתמודדת. קיבלתי מההורים הרבה תמיכה, וגם מהחברים שלא נרתעו מהמחלה ותמיד ביקרו אותי ושמרו על קשר".

     

    "אמא שלי סיפרה לי שבעבר היא התביישה בזה, אבל אחר כך הבינה שאין לה סיבה. זו מחלה כמו כל המחלות" (צילום: אלעד גרשגורן)
      "אמא שלי סיפרה לי שבעבר היא התביישה בזה, אבל אחר כך הבינה שאין לה סיבה. זו מחלה כמו כל המחלות"(צילום: אלעד גרשגורן)

       

       

      פעם בשבוע במיון

       

      בארבעת החודשים הראשונים לאחר האבחון, כשהיא מטופלת בכדורים אנטי־דיכאוניים, הייתה בכר תחת השגחה של הוריה, שניסו למצוא לה תעסוקה ("בניתי עם אבא שלי נדנדה וכיסאות"). לאחר מכן חזרה לעבוד פעמיים בשבוע במשק החקלאי, אבל אז מצבה שוב הידרדר. "לא הייתה לי מסגרת קבועה, ובמקרה כמו שלי חייבים שגרה שתעזור לצאת מהמיטה".

      "שלושה אחוזים מהאוכלוסייה סובלים מההפרעה הזו ורובם נשים. זה מלווה בחרדת נטישה, דיכאונות ולפעמים דווקא אופוריה, שינויים קיצוניים במצב הרוח, אימפולסיביות ופגיעות עצמיות"

       

      "בשעות היום עוד הצלחתי להתמודד כי היה לי עם מי לדבר, אבל באמצע הלילה, כשהייתי לבד, הייתי חותכת את עצמי בסכין יפנית. הגעתי למיון לפחות פעם בשבוע. השאירו אותי לבד ליד עגלה של מחטים, וכשהרופאים לא ראו דקרתי את עצמי. אחד מהרופאים צחק ואמר שבפעם הבאה אני אשתדל לא לבוא בשעות הלילה, כי הם עייפים, וכששאלתי אותו אם הוא טיפל בי בעבר, הוא אמר שלא, אבל שהוא שמע עליי הרבה. שאלתי את עצמי איך הגעתי למצב שמכירים אותי בבית החולים בתור המשוגעת". 

       

      כשהייתה בת 30, החליטה לאשפז את עצמה במחלקה סגורה במרכז לבריאות הנפש שלוותה, "וזו הייתה הפעם הראשונה שנחשפתי לחולים אחרים, שחלקם לא היו מודעים לעצמם. לא הבנתי איך הגעתי למקום הזה ונלחצתי. אחרי לילה אחד החלטתי לעזוב את המקום". משם הגיעה ל"כפר איזון" שבקיבוץ שדות־ים, כפר טיפולי־שיקומי שמעניק בעיקר טיפול לאנשים צעירים שחוו משבר נפשי, בדרך כלל כזה שהתחולל בעקבות שימוש בסמים או משבר רוחני. למרות שלא השתייכה לקטגוריה הזו קיבלו אותה, ובמשך תשעת החודשים ששהתה בכפר עברה טיפול פסיכולוגי קבוצתי ופרטני וטיפול משפחתי, שאליו הגיעו הוריה במיוחד מאילת".

       

      איך הרגשת שם?

      "זה קשה כשאתה כל היום מתעסק בנפש שלך. מצד שני, היו שם הרבה אנשים שהבינו אותי והמטפלת שהייתה לי שם מטפלת בי עד היום. קיבלתי מהמקום הזה המון, הקשיבו לי, הכילו אותי וידעו גם לשים לי את הגבולות הנכונים. הרגשתי טוב מבחינה חברתית, וזה היה כמו בית בשבילי".

       

      בזמן שהייתה בכפר איזון גילתה את מיניותה, ובפעם הראשונה, היא אומרת, הרגישה רגשות של אהבה ומשיכה מינית. "הטיפול אִפשר את זה. עד אז עניין הזוגיות היה סגור וחסום אצלי ופתאום התחלתי להרגיש משיכה כלפי נשים. באותה תקופה שמרתי את זה בסוד מההורים. היה לי קשה עם זה, כי זה עוד משהו שאני שונה בו".

       

      בתום שהותה בכפר איזון יצאה למסגרת המשך ב"חירם" שבקיבוץ הרדוף - מרכז שיקומי לאנשים במהלך משבר נפשי ואחריו. תהליך השיקום שם מותאם אישית וכולל מגורים, תעסוקה, חוגי אמנות ופנאי, ליווי אישי, ליווי קבוצתי ותמיכה פסיכיאטרית. היא שהתה שם שלוש שנים וחצי "וגם זה לא היה פשוט, המשכתי לפגוע בעצמי", היא אומרת.

       

       

      המטרה: לעורר פתיחות בארגונים

       

      אחרי השהות ב"חירם", כשצללה שוב לתהומות הדיכאון, החליטה להתאשפז במחלקה פסיכיאטרית פתוחה בבית החולים העמק בעפולה, ובזמן האשפוז התאהבה ויצאה בפעם הראשונה בחייה עם בחורה. "זה נתן לי המון כוח, רזיתי והתחלתי לאכול בריא".

      "גיליתי שקל לי יותר להתמודד עם היציאה מהארון מאשר עם העובדה שאני סובלת מהפרעת נפש. כשאני מנסה להכיר מישהי והיא מגלה שאני מתמודדת, היא לא רוצה לתת לי הזדמנות"

       

      סיפרת להורים שלך?

      "כן, והם תמכו בי והמשיכו לאהוב אותי. יש לי משפחה מדהימה, גם כשאחי יצא מהארון בגיל 17 הם קיבלו אותו".

       

      ומה עם בת הזוג?

      "בסופו של דבר זה לא הסתדר ונפרדנו אחרי חמישה חודשים. מאז גיליתי שקל לי יותר להתמודד עם היציאה מהארון מאשר עם העובדה שאני סובלת מהפרעה נפשית. כשאני מנסה להכיר מישהי והיא מגלה שאני מתמודדת, היא לא רוצה לתת לי הזדמנות ולנסות. אני מבינה את החשש, אבל חשוב להבין שאני לא רק האבחנה שלי. זה רק חלק ממי שאני". 

       

      איך את רואה את העתיד?

      "אני אשמח אם יהיו לי ילדים ואני בטוחה שאהיה אמא מדהימה, אבל לא בכל מחיר. זה יקרה רק כשאדע שאני יכולה לתת לילד את כל מה שמגיע לו מבחינה רגשית".

       

      אחרי האשפוז בעפולה הבינה בכר שהיא מוכנה לצאת לדרך עצמאית. היא עברה לקריית־טבעון והחלה לעבוד כמזכירה במפעל של עמותת "שכולו טוב", הפועלת לשיקום תעסוקתי של בעלי מוגבלויות במטרה להחזיר אותם לשוק החופשי. מדי שנה העמותה מקיימת תחרות של מיזמים חדשים, ובכר החליטה להתחרות יחד עם רכזת התעסוקה שלה. השתיים הציעו להעביר הרצאות למעסיקים ולארגונים על מנת לקדם העסקת פגועי נפש - שלהם היא קוראת "מתמודדים" - במקומות עבודה שונים. הרעיון שלהן התקבל, ומחודש ינואר השנה היא מרצה על הנושא שהציעה.

      "אני עומדת מול אנשים ומסבירה להם שאני בעצם כמוהם, שכמו שהם מתמודדים עם מחלות, כמו סוכרת, אני מתמודדת עם המחלה שלי"

       

      "למעסיקים קשה לקבל 'מתמודדים' בגלל חוסר ידיעה ופחד מהלא מוכר", היא אומרת. "גם לי היו סטיגמות לפני שגיליתי מי אני. המטרה שלי היא לעורר פתיחות בארגונים. אני מבקשת שהם יהיו גמישים ומכילים כלפי עובדים מתמודדים, אבל שגם יבינו, כי בסופו של דבר הם יכולים לתת אותה תפוקה כמו אנשים אחרים ולפעמים אפילו יותר". 

       

      את כבר לא חוששת לעמוד מול קהל?

      "גיליתי פתאום שאני דווקא מסוגלת לזה ואני מרגישה סיפוק גדול. אני עומדת מול אנשים ומסבירה להם שאני בעצם כמוהם, שכמו שהם מתמודדים עם מחלות, כמו סוכרת, אני מתמודדת עם המחלה שלי.

      "היכולת לעשות שינוי אצל אדם אחד יכולה לחולל שינוי גדול אצל רבים. חשוב להגיד למתמודדים שהכל אפשרי, ושאם הם יאמינו בעצמם הם מסוגלים לכל. כבר כמה חודשים שאני לא פוגעת בעצמי, וגם אם אפול אני יודעת שזה לא מבטל את הדרך שעשיתי. אני אמשיך ואקום על הרגליים".

       

      הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: דניאל אלסטר, סגנון: סימה בן דוד)
      הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: דניאל אלסטר, סגנון: סימה בן דוד)
       
      הצג:
      אזהרה:
      פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד