התנגדות חריפה של תושבים ושל אוהדי הפועל רמת גן גבעתיים לא הצליחה, בשעתו, למנוע את הריסת אצטדיון "המכתש" שפעל במשך 60 שנה בלב שכונת מגורים שקטה בגבעתיים. "כשהגענו לשטח, החומות של האצטדיון היו מכוסות בכתובות 'מכתש הולילנד'", נזכרת אדריכלית הנוף ברברה אהרונסון. האצטדיון נהרס גם נהרס, לטובת מגדלים, והתועלת לתושבים היא גן מטופח אך קטן יחסית למרגלותיהם, שאותו תכננה אהרונסון.
לאורך כל שנותיו ריחפה סכנת סגירה על האצטדיון המיושן. לצד הנוסטלגיה, צריך להזכיר כי המתחם החסום, שפעל שעות בודדות בשבוע ולמשך שעתיים משך אליו מאות מכוניות ללא פתרון חניה הולם, יצר חיכוך מתמיד עם הסביבה. שקיעתה של ההסתדרות שהחזיקה בנכס הביאה לקיצו.
המכתש לא היה האצטדיון היחיד שנהרס לטובת מיזם נדל"ן. כמוהו נהרסו רבים אחרים במרכזי ערים, כמעט כולם של ההסתדרות: אצטדיון הקופסא בנתניה, האורווה בפתח תקווה, הבונקר ביהוד, קטמון וימק"א בירושלים, גאון ביפו, וסרמיל ורייסר בבאר שבע, וקריית אליעזר בחיפה.
שיפוע של 14%
אף שמדובר בגן קטן יחסית (חמישה דונם), אדריכלית הנוף גאה בו ובפיצוח האתגרים שנדרשו להקמתו: "יש פה שיפועים מטורפים שאתה לא מצפה למצוא במרכז גוש דן - 14% שיפוע ברחוב בורוכוב, שהם 17 מטרים בין חלקו העליון לתחתון של הגן. האצטדיון, שהיה חפור ושטוח, נדרש למילוי של אדמה עם הפיכתו לגן, כדי להוות המשך רציף לרחובות המקיפים אותו".
מלבד יכולתם המקצועית של אדריכלי הנוף (אחראים במשרד: איילת ליכט ואלון שוורץ), את התוצאה הם חייבים לעורכי התב"ע (תוכנית בניין עיר), שקבעו את פריסת הייעודים והמבנה הכללי של הבינוי והפיתוח במגרש. האדריכל יהושע שושני שינה את פריסת הבינוי שנקבעה בתוכנית ותיקה יותר: במקור, מגדלי המגורים תוכננו לקום במרכז המגרש, כשהגן ממוקם בשאריות שנותרו; שושני העתיק את המגדלים לחלקו העליון של המגרש, וכך השאיר לציבור משבצת קרקע רציפה ומקושרת היטב לשני הרחובות המקבילים שתוחמים את המגרש – בורוכוב והשניים - ולמבני הציבור המקיפים את האתר. אדריכלי הנוף שמואל גילר וישראל לדרמן יצרו באותה תב"ע את הסכימה העקרונית של הגן, שנשמרה בתוכניתה המפורטת של אהרונסון.
הגן, שהיה מטלה ציבורית שהושתה על היזם (ב.ס.ר), מחולק למפלסים. לכל מפלס אופי תפקודי שונה: החלק העליון של הגן נמצא למעשה מחוצה לו - שביל רחב עם מרפסת תצפית, הממוקמת בין שני מגדלי המגורים המשולשים שתכנן משרד האדריכלים יסקי-מור-סיון, בשטח שבו היו בעבר הטריבונות של האצטדיון. "הבניינים בחלק הגבוה מאפשרים נוף פתוח מכל מקום, והבניינים הגבוהים לא יוצרים תחושה של איום כשאתה גמד לידם, כמו התחושה שיוצרים הרבה פעמים המגדלים שנבנים בתל אביב", מציינת אדריכלית הנוף.
הפתרון הנופי שניתן לשיפועים החדים אינו טראסות, אלא שיפועים מדושאים וספסלים בנויים. שבילים חוצים את הגן לרוחבו ומקשרים בין שני הרחובות התוחמים אותו, ואל רחוב יפה נוף שבמרום הגן. באופן כללי לא נעשה שימוש בצמחייה צבעונית, אלא בכזו שגווני הירוק שולטים בה: שיחים כמו קריסה ולויקופילום לצד עצי ברוש, תות, חרוב, אלביציה וסיגלון. גם הריצוף וקירות התמך שומרים על גוונים רגועים, ומורכבים מאבן כורכרית מתועשת ומריצוף בטון לינארי של "אקרשטיין".
כבר כאן, בחלק הזה של הגן, קשה לזהות מהו בעצם חותם ידה של אהרונסון. בשונה מחותם ידם של אדריכלי נוף בני הדור הקודם, כמו ליפא יהלום ודן צור, צבי דקל, חיים כהנוביץ, גדעון שריג וגם שלמה אהרונסון, מתקשים בני דור הביניים והצעיר לגבש שפה עיצובית אישית.
המפל בוטל, ואדריכלית הנוף אינה מבכה אותו
בלחץ התושבים, קבעה התב"ע שטח עם זיקה לציבור. זיקת ההנאה, שבדרך כלל נחשפת בדיעבד כאשליה וכמס שפתיים, מתגלית כאן כשטח מתפקד ומהווה שער מערבי לבאים מרחוב יפה נוף ומבית הספר בורוכוב, שבו נחנכה לאחרונה "חצר מורשת". למרות החניון התת-קרקעי שנחפר מתחת למרפסת התצפית, נשמר עומק אדמה (המורכב בין השאר מאפר פחמי, שאריות מתהליך ייצור החשמל שנרכש מתחנת הכוח "אורות רבין" בחדרה) המאפשר את צמיחתם של עצים לצד צמחייה עם אופי טרופי ופשוט. מכאן ניתן להשקיף על מערב המטרופולין, כשקו הים מציץ בין חומת המגדלים שצמחו בתל אביב בעשור האחרון.
מהמרפסת יורדים במדרגות לטיילת שקטה. בתוכנית המקורית תוכנן כאן מפל מים, אך הוא בוטל. "לא בכיתי על הביטול", אומרת אהרונסון, "כי אנחנו מכירים את יכולת התחזוקה של מזרקות ומפלי מים".
בכניסה לחלק האמצעי של הגן, הציבה עיריית גבעתיים שלט המספר בקצרה על תולדות האתר. לפני 90 שנה יועד בכלל השטח לשמש כגן בוטאני, אך מה שהוקם היה תיאטרון פתוח, שהוסב בשנות ה-50 לאצטדיון כדורגל ששירת את קבוצת הפועל המקומית. לצד השילוט מצויים אזורים של נדנדות, מתקני כושר ומתקנים לילדים גדולים. כאן גם נמצא מוקד מרכזי בגן: עשרות דגי זהב שוחים בבריכה אקולוגית שמעוצבת בצורת שפתיים. המעקה שמקיף את הבריכה בנסיגה לא תוכנן מראש, ונוסף לאחר שפעוט טבע למוות בבריכה בגן ציבורי בהרצליה. עיריית גבעתיים העדיפה להימנע מסיכונים מיותרים.
מתקני הפעוטות וגינת הכלבים נמצאים במפלס התחתון, ומכאן אפשר להמשיך למרכז המסחרי בתחתית הגן, ובו גם בית קפה וגלידריה שנושקת לגן. למעט בית הקפה, שעוצב באופן תואם לסביבה, את המרכז המסחרי תכנן משרד האדריכלים ברעלי-לויצקי-כסיף באופן טכני, ללא חשיבה יצירתית, זר לשכונה ובמיוחד לגן, למרות שהשניים הוקמו במקביל. לכיוון הגן בחרו האדריכלים להפנות קיר אטום מחופה לוחות פח לבן, כשאת המעלית הציבו בדיוק בפינה הפונה לגן ולמעבר המקשר בין השניים, במקום לפתוח אותה אל הסביבה. יזמית המרכז המסחרי היא JTLV, שיוזמת ומקדמת את המגדלים השנויים במחלוקת בכיכר אתרים בתל אביב; אפשר לקוות שבכיכר ההיא יהיו היזמים יותר מעורבים ואחראים לתכנון אדריכלי שמותאם לתועלת הסביבה והתושבים.
''אנשים מפחדים משינויים, אבל אני מרוצה''
"רוב ילדי השכונה לא השתמשו באצטדיון והוא היה בעיקר ריק ועזוב, כי כמעט ולא נערכו שם משחקים בשנים האחרונות", נזכרת דורית ילינק-פרידמן, המתגוררת 35 שנה סמוך ל"מכתש". לדבריה, הפרויקט הביא לשכונה שינויים חיוביים: "יש גן משחקים מעולה, גינת כלבים מרהיבה, פיצריה, גלידריה ובית קפה שלא היה אף פעם בשכונה".
בתחילת העשור הייתה התנגדות עזה של אוהדים ותושבים, שבין השאר חששו מעומס על התשתיות שיטילו המגדלים החדשים. החששות התאמתו או התבדו?
"אני לא מרגישה עומס תחבורתי שלא היה קודם. אנשים מפחדים משינויים, אבל אני מרוצה, כי המקום ירוק ומלא בחנויות שלא היו לנו. למגדלים נכנסה גם אוכלוסייה צעירה, כולל סלבריטאים שגרים שם ומוסיפים קצת פלפל".
''יש ביקוש עצום לאדריכלי נוף''
מאז שהצטרפה ב-1984 כסטודנטית למשרדו של אדריכל הנוף שלמה אהרונסון (שהלך לעולמו לאחרונה), הספיקה ברברה אהרונסון להינשא לבנו האדריכל איתי אהרונסון, ומאז 1994 הם שותפים בהובלת המשרד, שבשנה הבאה יציין יובל להקמתו. היא זכתה בפרס קרוון לאדריכלות גנים ונוף על תכנון פארק הרצליה, שבימים אלה היא מתכננת את הרחבתו לפארק גליל ים (200 דונם, תוספת ל-700 הדונם הקיימים בפארק הרצליה). במקביל היא שוקדת על תכנון פארק "עיר היין" באשקלון, שאמור להשתרע על פני 600 דונם ולהיות אחד הפארקים העירוניים הגדולים בארץ.
לקראת כנס האיגוד הישראלי של אדריכלי הנוף, שייערך השבוע, משתפת אהרונסון את הבחנתה לגבי האתגר העכשווי שעמו מתמודדים אנשי המקצוע: "כל המוסדות דוחפים לתוכניות בנייה חדשה, כדי לענות על מצוקת המגורים. אנחנו, אדריכלי הנוף, חלק מהתהליך ורואים כאן הזדמנות אדירה וגם אחריות. אנחנו מסתכלים על התמונה הגדולה, וצריכים לדאוג לשמור על השטחים הטבעיים. אנחנו מתכננים היום פארקים של 400 ו-600 דונם. פעם לא חשבו בקנה מידה כזה, חוץ מפארק הירקון".
לדבריה, יש ביקוש עצום לאדריכלי נוף, והוא "ביקוש הרבה יותר גדול מגודל מחזור שמסיים את המסלול בטכניון. יש המון מכללות שנותנות מסלולים של שנתיים או שלוש שנים, שזה טוב, אבל בתור משרד גדול יש לנו צורך באדריכלי נוף שמסיימים לימודים של ארבע שנים כמו בטכניון, והביקוש לעובדים הוא אדיר".
כנס אדריכלי הנוף (18-19.10) יתקיים במרכז הירידים בתל אביב. הוא יכלול הרצאות וסיורים, בהתמקדות על תכנון המרחב הציבורי והמרחב הפתוח עד היום ובמבט לעתיד.
ומהו הגן הכי אהוב על 8 אדריכלי נוף מובילים? לחצו
