קווים רועדים ואיברים חסרים: יצאתי למסע פענוח ציורי ילדים באפריקה
מיכל וימר כבר ראתה בארץ ציורי ילדים המעידים על עוני וקשיים עמוקים, אבל לא כמו אלה שקיבלה מהילדים בבי"ס בו ביקרה באפריקה. מזל שילד אחד ניחם אותה
זה לקח לי יותר זמן ממה שחשבתי, אבל בסוף זה הצליח, ובגדול! פעם בכמה שנים אני משתדלת לנסוע לארץ אחרת ולעשות מחקר על ציורי ילדים. להניח מאחוריי את הכורסא הנוחה, את המראות המוכרים, ולצאת לארץ רחוקה. המחקר השנה לקח לי יותר זמן ממה שחשבתי, אבל היה שווה לחכות.
אז מה אני עושה לפני מחקר?
√ מחליטה על יעד מעניין.
√ מתאמת עם משרד החינוך המקומי ביקור בבתי הספר.
√ מתכתבת איתם.
√ מתכתבת איתם עוד.
√ מקבלת סירובים.
√ מקבלת אישורים (יש!).
√ מתאמת לינה בבתים של המקומיים.
√ אורזת תיק על הגב – כי הכי חשוב to travel light (גם בתיק וגם בראש).
√ יוצאת לדרך.
√ מצפה להפתעות.
הפתעות
טוב, לא הכל הולך חלק. בהרפתקה כמו בהרפתקה – בית ספר אחד היה שומם כשהגעתי. מתברר שגג של אחת הכיתות קרס ונאלצו לפנות את הילדים. בית ספר אחר דרש אישור חדש ממשרד החינוך המקומי (שלא אמרו לי מראש שצריך), ובבית ספר אחר, המורה לאנגלית היה ביום חופש וניסינו לתקשר בתנועות ידיים.
הדרך לבתי הספר האלה תמיד פתלתלה מאוד. שבילי עפר ועוני מהסוג שלא רואים בארץ. בסוף הגענו. לבית הספר אין חשמל, אז פותחים חלונות בכיתות כדי שייכנס אור. אין מים זורמים, אבל יש שני מיכלי מים שחורים שמגיעים פעם בשבוע ומספיקים לכל הילדים. אין שירותים (עובדים על זה). בינתיים יש מה שנקרא "בול פגיעה", וכמובן – אין אינטרנט. היה פעם, כי מישהו תרם, אבל לפני חודשיים משהו קרס בחיבור לאנטנה ואין יותר.
אני מגיעה בהפסקה, וכל החצר מלאה רוכלים שפרסו על שמיכה המון ממתקים. הילדים קונים מהם וזה חלק מפעילות ההפסקה. כל ילד מחזיק ביד איזה ג'אנק אחר ואני מסתכלת ולא מאמינה – במקום בו אין כמעט רופאי שיניים, זה מה שעושים בהפסקות?
לטורים הקודמים של מיכל וימר:
- זהירות: עשר טעויות שהורים עושים בפענוח ציורי ילדיהם
- מסדר ריטלין בבוקר בבית הספר? עזבו כבר את ילדי ה-ADHD בשקט
- דברים נסתרים: מה ניתן ללמוד מציורי המשפחה של ילדיכם?
כדי להכיר את הילדים, אנחנו מתחילים עם משחקים בחצר. ילדים בני 7 נראים כמו בני 4. התפתחות לקויה בגלל תת תזונה, ואני נזכרת (איך אפשר שלא) במשפטים הקלאסיים מהילדות: "סיימי מהצלחת, יש ילדים רעבים באפריקה". הנעליים מרוטות, הסוליה כמעט והתנתקה לגמרי מהנעל – אבל הילדים שמחים. כל כך שמחים. מדלגים בשמחה בין המשימות, מחזיקים לי את היד ומזמינים אותי להצטרף. המורה מספרת לי שעד לפני כמה חודשים, רבים מהם לא היה מסוגלים לדלג, או לזרוק כדור למרחק, ועכשיו אחרי אימונים שמשתדלים לעשות כל יום – הם מצליחים.
דברים שמרגישים מהקווים
הגיע הזמן להיכנס לכיתה ולצייר. הילדים נעמדים בטור ומקבלים נוזל לחיטוי הידיים (כי אין מספיק מים לשטיפת הידיים). בדרך המורה משננת איתם שיר. כשאני שואלת מה תרגום השיר, מתברר שזה: "המשפחה שלי. אבא. אמא. אח שלי. אחות שלי" – אני כבר מבינה שהם מתכננים לצייר ציורי משפחה, וכל כך חשוב להם לעשות רושם טוב על האורחת, שהם רוצים לוודא שהם מציירים כמו שצריך.
אנחנו נכנסים לחדר והילדים מתיישבים בסדר שאומרים להם, לא נוגעים בטושים, ולא מתחילים לצייר. אני תוהה ביני לבין עצמי אם זו משמעת מופלאה או יצירתיות נמוכה – כזו שמאפיינת אזורים עניים ומוכי מחלות. ילדים שמפחדים ליצור, שאין להם את החופש לנסות ולטעות, לגלות מחדש את עצמם.
הציורים מתחילים לטייל על הדף. יש ילדים ששוקעים בציור ויש כאלה שכל הזמן מסתכלים עלי ובוחנים אם אני מרוצה. אני מחליטה לנתק איתם קשר עין ופונה לדבר קצת עם המורה. מתברר שהיא בקושי מכירה את ההורים של הילדים. הם מביאים את הילד לכיתה בבוקר, או שהילד אפילו מגיע עם ההסעה. היא לא ידעה לספר לי באיזו סביבה משפחתית הילד גדל, האם נולד אח קטן לאחרונה, מה הוא עושה כשהוא חוזר הביתה. היא כן ידעה לספר לי מי עשיר ומי עני יותר, וגם הסבירה לי שכשהילדים אומרים שציירו את אמא, הם בעצם מתכוונים לסבתא - כי היא זו שמגדלת אותם.
אני חוזרת להתבונן בציורים, נזכרת שלפני 10 שנים בערך עמותת "לתת" שלחה לי ציורים של ילדים שנמצאים מתחת לקו העוני וביקשה פענוח שלהם – יצאתי אז מאוד מעודדת. הציורים היו מלאי יצירתיות ויכולת. חתמתי את חוות הדעת במילים: "אולי יש עוני בארנק, אך הלב עשיר באהבה ונתינה". שמחתי ממש כשלא מצאתי שום סימנים לעוני שבו הם חיים, עד שהגעתי לאפריקה - כאן העוני חזק יותר. אין טיפת חלב, אין עמותות, אין מחלקת רווחה.
והציורים של הילדים בהתאם – רובם לא מתאימים ברמה שלהם לגיל 7 בכלל, הקווים רועדים והצביעה חסרת ביטחון. הציורים לא משדרים יכולת של ילד לבטא את עצמו מבחינה רגשית או שכלית. המוטוריקה עצמה פגומה. אפשר להרגיש מהקו שהילד הזה לא זז טוב, לא קופץ טוב, לא מחזיק את העיפרון נכון.
בעיות לא חסרות – אני מוצפת פתאום מכל הכיוונים בציורים שמדברים אלי ואומרים: קשה לי, אני לא מאמינה בעצמי, אני פוחד, אני לא מסוגלת. אני רואה בציורים רמה נמוכה יחסית לגילם. פעמים רבות הם עוצרים על הדף, דבר שמעיד על חששות ופחדים. איברי ההבעה של הדמויות תמיד חסרים איכשהוא - לפעמים חסר פה, לפעמים חסרה יד. הדמויות בציור הן כמו דמויות בתיאטרון - אם אין להן פה או יד איך ירגישו שהם בעלי יכולת? ברוב הציורים חסרה אדמה, מה שגורם לציור להיראות תמיד לא יציב. אני פתאום מוצפת מכל הכיוונים בציורים שמדברים אלי ואומרים: קשה לי, אני לא מאמינה בעצמי, אני פוחד, אני לא מסוגלת.
אני ניגשת לאחד הילדים קרוב, והוא בשנייה אחת עוטף אותי בחיבוק חזק ומחייך אלי, מביט לי בעיניים, כאילו אומר לי – נכון, קשה לי, אבל אני עובד על זה! אני משתפר מיום ליום, ויש פה הרבה אנשים מסביבי שאכפת להם ממני ומנסים לעזור לי. פתאום עולות לי דמעות בגרון ואני לא מצליחה לעצור אותן – הוא מנחם אותי, הוא מחזק אותי! אהבה ממבט ראשון זו היתה.
הם מסיימים לצייר ושרים כמה שירים שהכינו לכבודי. אני מתרגשת כל כך והם יוצאים שוב להפסקה. ואני יוצאת ליעד הבא שלי – בית ספר מוסלמי בטנזניה.
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
מיכל וימר, תרפיסטית באומנות ומומחית בפענוח ציורי ילדים.
