"אספר לך סיפור מצחיק: ישבתי אצל האונקולוגית לפני שהתחלתי עם הטיפולים, והיא מפרטת את התהליך שאעבור. 'את בטוחה שתרזי, אבל את הולכת להשמין', היא אמרה, ובתגובה צחקתי: 'על מה את מדברת?! מהרגע שאבחנו אותי כחולת סרטן אני אוכלת בלי הגבלה כי אני יודעת שארד את זה'. היא ממשיכה ואומרת שתהיה כימותרפיה, וינשור השיער, אבל 'אל תדאגי, הוא צומח מחדש, ובריא יותר. אה, והוא גם צומח מתולתל'. היא נותנת לי רשימה של דברים איומים, ועל כולם אני אומרת לה 'כן, אין בעיה'. אבל כשהיא אמרה שיצמחו לי תלתלים, התחלתי לבכות. מסבא וסבתא שלי ועד אחרון הנכדים – אנחנו שלושה דורות עם שיער חלק מקלות, ללא תלתל אחד. אני לא מרוצה מ-99 אחוז מהגוף שלי, אבל את השיער שלי אני אוהבת. הרופאה אמרה שהיא לא יודעת איך להסביר את זה, כנראה משהו בחומר הכימי, ויומיים הסתובבתי באבל על השיער שלי. בעלי השתגע שמכל הדברים, זה הכי מפריע לי. אמרתי לו: 'כי זאת לא א-נ-י, כי אני לא בחורה מתולתלת'. אני לא איזו בחורה שחוגגת את הנשיות שלה ומתלבשת צמוד. עם החזה הכרות והסיליקון שהשתילו לי במקום, אני בשלבים מוקדמים של יחסים, אבל עם תלתלים?! בינתיים נראה שהשיער שלי לא צומח לכיוון הזה".
העיניים של מעצבת הנעליים נועה לוי-ארן נוצצות מצחוק כשהיא יושבת על ספת ביתה בשכונת נגה ביפו ומספרת על התמודדותה עם מחלת הסרטן שתקפה אותה השנה. לפעמים נדמה שהיא צוחקת כדי לא לבכות. הדמעות מגיעות רק כשהיא מתחילה לדבר על סבהּ וסבתהּ, אלי ויפה אברמוביץ' ז"ל, שנפטרו באותו שבוע שבו התחתנה ועל שמם הקימה את מותג הנעליים Abramey בשנת 2011; וכשהיא מספרת על אביה, הזמר אושיק לוי, שבחודשים האחרונים מתאושש מתאונת אופנוע שבה היה מעורב.
"אבא שלי הוא גיבור אמיתי. אני מאוד מחוברת אליו, וכשהתאונה קרתה הייתי בעיצומם של טיפולים כימותרפיים וקיבלתי תרופה עם תופעת לוואי של פגיעה עצבית בידיים וברגליים", היא מספרת, "כל הזמן הרופאים שאלו אותי אם אני מרגישה משהו ואמרתי שלא. זקפתי את זה לדברים שאני עושה מסביב. ביום שאבא שלי עבר את התאונה, זה התחיל. הפגיעה העצבית היתה כל כך קשה, שלא הצלחתי ללכת. הפסיקו לי את הכימותרפיה. אולי זה צירוף מקרים, אבל באיזשהו מקום הנפש יכלה להכיל עד שאבא שלי נפצע, וזה ערער אותי ואת המשפחה. עכשיו הוא מתאושש, ואפילו סוף-סוף חזר למכנסי הג'ינס הנצחיים שלו".
"העבודה הפנימית שלי היום היא לא להתאבד על כל דבר"
לוי-ארן, 36, נשואה ואם לילד בן שלוש ושלושה חתולים, היא בתם של אושיק לוי, מהמוזיקאים המוערכים בישראל, ושל עדנה, אשתו מנישואים שניים, סטייליסטית ומפיקת אופנה לשעבר במגזין "עולם האישה". היא התחנכה על מוזיקה ואופנה ("בגיל 10 אמא שלי אמרה לי: אל תסתכלי במראה לפני שאת נועלת נעליים, כי הן עושות את כל הלוק"), אבל בחרה בלימודי קולנוע באוניברסיטת תל אביב. במשך מספר שנים עבדה כמפיקת קולנוע וטלוויזיה, עד שב-2011 הקימה את מותג הנעליים אברמיי ועזבה את תחום ההפקה.
בבדיקה שגרתית אצל רופא בינואר השנה, היא אובחנה כחולה בסרטן השד שהתפשט לבלוטות הלימפה. הראיון איתה נערך שבוע לפני שהיא מתחילה בטיפול של הקרנות, ובהכנות אחרונות ליריד הנעליים שופוני שבו היא משתתפת כבר שבע שנים ברציפות, ויתקיים בסוף השבוע הקרוב. "זה גם יוצא על חודש המודעות לסרטן השד", היא אומרת, כמי שרוצה להעביר מסר של אופטימיות בסיפורה האישי.
"הייתי בעיצומה של עבודה על קולקציית הנעליים שלי לקיץ האחרון, כשגיליתי את הגוש בבית השחי. הייתי רגועה, אבל לפי התגובה של הרופא הבנתי שאני חולה. לסביבה אמרתי: 'יכול להיות שזה כלום, נמתין לתוצאות', אבל בתוך תוכי ידעתי", היא אומרת בגילוי לב, "אני ההפך מהיפוכונדרית. יש דברים דחופים יותר מהבריאות שלי, אבל השנה קיבלתי את האמברקס. אני זוכרת שאמרתי לנאסר, היצרן שלי ביפו, שיש לי היום בדיקת ביופסיה ועד שאנחנו לא מסיימים את העבודה על הקולקציה – אני לא עוזבת. הוא אמר שאני לחוצה ויש לנו עוד מלא זמן, אבל ידעתי שהתשובה תהיה חיובית. ברגע שקיבלתי את התשובה שזה סרטן, הייתי בפגישות עם מיליון רופאים, טיפולי שימור פוריות, ובמקביל הייתי חייבת להתחיל בכימותרפיה ולצלם את הקטלוג שלי. אני במהותי מפיקה, קונטרול פריק, ובכל מה שקשור לכימותרפיה, לא ידעתי איך אגיב וארגיש. לא יכולתי להשאיר דברים לאחר כך".
"חודש וחצי לתוך הטיפולים, היה לי משבר מאוד קשה ורציתי להפסיק את הכימותרפיה. הלכתי לאונקולוגית שאמרה לי: 'נו, אז תפסיקי. ותמותי. את רוצה למות?' אמרתי לה שתתן לי שבועיים, והחלטתי שבנוסף לכימותרפיה אעשה גם טיפולים אלטרנטיביים. באותו שלב דיברתי עם אמא שלי, ואמרתי לה שמפתיע שלא בדקתי את הטיפולים האלטרנטיביים קודם. 'את, כשאבחנו אותך, לא עניין אותך כלום, רק נעליים', היא אמרה לי"
"אני זוכרת שחודש וחצי לתוך הטיפולים, היה לי משבר מאוד קשה ורציתי להפסיק את הכימותרפיה. הלכתי לאונקולוגית שאמרה לי: 'נו, אז תפסיקי. ותמותי. את רוצה למות?' אמרתי לה שתתן לי שבועיים, והחלטתי שבנוסף לכימותרפיה אעשה גם טיפולים אלטרנטיביים כמו טיפול בשמן קנביס רפואי, דמיון מודרך, דיקור, שינוי תזונה וכדומה. באותו שלב דיברתי עם אמא שלי, ואמרתי לה שמפתיע שלא בדקתי את הטיפולים האלטרנטיביים קודם. 'את, כשאבחנו אותך, לא עניין אותך כלום, רק נעליים', היא אמרה לי. זה נכון, כי היה לי חשוב להביא את העסק למקום יציב. בדיעבד הבנתי שזה לא שעניינו אותי הנעליים – פשוט לא רציתי להיות חולת סרטן טיפוסית. היה לי פרץ של לעוף על החיים, בזמן שבעלי הסתובב בוכה כל היום ואמר לי 'את איוב', אחרי שהוא כמעט איבד אותי גם בלידה שנתיים קודם לכן. לא הבנתי על מה הוא מדבר. מבחינתי, אני הבחורה הכי בת מזל. הערכתי מאוד את מה שיש לי".
למה את מתכוונת ב"חולת סרטן טיפוסית"?
"לא רציתי שהמחלה תגדיר אותי, למרות שאני כל הזמן בבתי חולים, ויש ימים טובים יותר וימים טובים פחות. בשנה האחרונה חטפתי בומבה, וכבר לא יכולתי לעשות את הדברים שאני רגילה להם. היתה לי איזו פנטזיה שבמהלך הכימותרפיה ארד כל בוקר לשעתיים בסטודיו, אבל בפועל שכבתי כמו סמרטוט במיטה ונהייתי חצי בן אדם. יש דברים איומים בתהליך הזה, כמו שאני לא מצליחה להרים את הבן שלי. אני כל הזמן שואלת מה נהיה ממני, ועל זה אני נלחמת. על להמשיך להיות אני. אבל בהילוך נמוך, עם אמברקס מורם".
לאורך כל השיחה את משתמשת בדימוי של אמברקס. שאלת את עצמך למה?
"למה קיבלתי סרטן? כן. חייתי על הילוך חמישי. אני תמיד אומרת שלהיות עצמאי זה חיים מלחיצים, בטח בענף האופנה שכל עונה אתה צריך להמציא את עצמך מחדש. אמא שלי תמיד אומרת: 'אופנה זה תחום כפוי טובה'. בכל תחום אחר אתה מגיע לנחלה עם השנים, נח על זרי הדפנה, בעוד באופנה אתה צריך להיות יותר טוב מקודם, לשמור על השפה ולחדש. זה אתגר פסיכי, והיא מאוד לא רצתה את זה בשבילי. אז כן, הסרטן בא לומר לי להוריד הילוך. לא להיות על ווליום אלף – אלא להוריד את הסטרס. העבודה הפנימית שלי היום היא לא להתאבד על כל דבר".
"אני לא מוכנה לחיות בפחד"
ההתמודדות של לוי-ארן עם מחלת הסרטן מעוררת השראה, והיא מדברת עליה בפתיחות, גם על הרגעים הפחות זוהרים שעברו עליה. "השיער נשר לגמרי", היא אומרת, ומחליקה יד בשיער הקצר שעל ראשה, המשווה לה מראה נערי וחושף את פניה היפות. "במשך כמה חודשים הסתובבתי עם פאה שקראתי לה מרים כי הרגשתי דוסית, אבל באוגוסט נשברתי. לא יכולתי יותר". את הפאה החליפה בכובע קש, עד שהשיער החל לצמוח. "הכי חיכיתי שיצמחו לי הגבות, כי נראיתי כמו סמוראי מסרט גרוע של טרנטינו". לפני כחודש וחצי עברה כריתת שד ועכשיו היא מתחילה הקרנות שבסיומן צפויים לה שישה חודשים נוספים של כימותרפיה. "חשבתי שהכי גרוע מאחוריי, אבל הוא גם מלפניי. עכשיו אני מסוגלת להתמודד עם חצי שנה של כימותרפיה", היא אומרת בהשלמה.
"זה יישמע רוחניקי, אבל עברתי תהליך. אין ברירה, אין אופציה אחרת, ואני הולכת להחלמה מלאה", היא ממשיכה, "כשאתה חולה בסרטן, אתה מבין שלהחלים עכשיו זה החלק הקל במסע. כל מה שמדברים עליו הוא החזרה של הסרטן, או כפי שהאונקולוגית הנחמדה שלי אמרה: 'אם הסרטן יחזור, אנחנו לא מדברים על החלמה – אלא על כמה זמן נצליח להחזיק אותך בחיים'. אז אתה בעמדה שאומרת – תנו לי להחלים עכשיו, אבל איך אני מתעוררת כל בוקר וממשיכה לחיות ללא פחד? אני מאמינה שאני צריכה להיות במקום טוב ושמח של עשייה, כי אני לא מוכנה לחיות בפחד. זה לא שאין ימים קשים, אבל כשבא הגל, אני עובדת על עצמי להרים את הראש. שמה פארל וויליאמס ומתחילה לרקוד בסלון".
אל יריד הנעליים שופוני שיתקיים בסוף השבוע ביפו מקווה לוי-ארן שתצליח להגיע בעצמה, לאחר שביריד הקודם הכימותרפיה הרסה לה את התוכניות. את מותג הסנדלים הצבעוניים שהקימה בכפר קטן בווייטנאם, אליו הגיעה במקרה במהלך ירח הדבש שלה, החליפו בשנים האחרונות נעליים שחורות בסגנון אורבני, אותן היא מייצרת בישראל. השינוי התרחש לאחר שבמהלך אחת הנסיעות לווייטנאם נעקצה וחלתה בקדחת הדנגי, שהתגלתה כשהמשיכה לחופשה זוגית עם בעלה בתאילנד. "הבעיה עם הווירוס הזה היא שבמקום שהגוף יתחסן לעתיד, אם איעקץ פעם שנייה – אמות", היא אומרת, "עוד היו לי אמירות כמו 'אני לא אתן ליתוש לנהל את חיי' – אבל אז הבנתי שאני לא יכולה לשוב לווייטנאם. שתבין, אני הבן אדם הכי נעקץ בעולם".
לא רק אל החוויה ההיא מתייחסת לוי-ארן כאל הזדמנות לשינוי עיצובי ויצירתי, כי אם גם למצבה כעת. היא שולפת מאוסף הנעליים בעיצובה לחורף 2018-19, שנמכר בבוטיק שלה בכיכר מסריק בתל אביב ובחנות האונליין שלה, מגפונים גבריים בצביעת דגרדה מאפור לשחור, ומספרת כי רצתה לעצב את הדגם מאז שהחלה את דרכה בענף. "כל פעם דחיתי את העבודה עליו, כי זה המון עבודה. הפעם, 'בחסות' הסרטן שנתן לי את הפוש, עיצבתי אותו", היא אומרת, אך מיד ממהרת למתן את הדימוי שלה ככל-יכולה, "היו עוד דגמים שתכננתי להכניס לקולקציה, וכבר היינו בשלבים מתקדמים של מודלים, אבל זה לא היה 100 אחוז. אם זה לא מושלם – אני לא מוציאה דגם. אז החלטתי לשמור אותם לעונה הבאה".
ומה המחיר שמשלמת המעצבת קרן וולף על ההצלחה בחו"ל?
